הפלוגה הוקמה בארצות הברית בחודש יולי 1942 במסגרת הרגימנט ה-506, שהוקם כרגימנט נסיוני של צנחנים. הפלוגה הוקמה במחנה טוקואה (Toccoa) ליד הר קוראהי (Currahee) שבמדינת ג'ורג'יה, כ-120 קילומטר מצפון מזרח לעיר אטלנטה. מפקדה הראשון היה סרן הרברט סובל (Herbert Sobel), אשר נודע בסגנון הפיקוד הקפדני (ואף הטרחני) שלו. שמה של הפלוגה ניתן לה בהיותה הפלוגה החמישית ברגימנט (E היא האות החמישית באלף-בית האנגלי), וכיון שהיה מקובל בצבא ארצות הברית לבטא במילה את האות שציינה כל פלוגה (כך לדוגמה, פלוגה D בחטיבות השונות נקראה בדרך כלל Dog Company).[2]
האימון הבסיסי (טירונות) של הפלוגה התקיים כולו במחנה טוקואה, וריצות האימון הגופני התכופות של החיילים אל פסגת הר קוראהי ובמורדו ("שלושה מייל למעלה, שלושה למטה") הפכו לסמלה של תקופת הטירונות. בדצמבר 1942 יצא רגימנט 506 לאימוני צניחה ואימונים נוספים בבסיסים אחדים בדרום ארצות הברית, ובהם פורט בראג. בחודש ספטמבר 1943 הפליגה הדיוויזיה ה-101 כולה לבריטניה.
בבריטניה שוכנה הפלוגה בכפר אולדבורן (Aldbourne), כ-100 קילומטר ממערב ללונדון. אימוניה נמשכו בבריטניה, וכללו גם השתתפות בתרגיל להדמיית הנחיתה בצרפת שנערך בחופי מחוז דבון בדרום אנגליה ובחזרה כללית של הצניחה, שנערכו בחודשים אפריל ומאי 1944. בעת השהות בבריטניה הועבר סרן סובל לתפקיד אחר בדיוויזיה ה-101 ובמקומו מונה כמפקד הפלוגה סגן תומאס מיהן (Thomas Meehan).
הפלישה לצרפת
ב-6 ביוני 1944 לפנות בוקר צנחה הדיוויזיה ה-101 בנורמנדי שבצרפת, במסגרת פלישת בעלות הברית ליבשת. משימת הדיוויזיה ה-101 הייתה לצנוח באגף המערבי של חזית הפלישה ולתפוס שם שורה של יעדים, תוך השמדת כוחות גרמניים, כסיוע לקראת הנחיתות מן הים בחוף יוטה. חיילי הפלוגה – כמו הדיוויזיה כולה - התפזרו בצניחתם על פני שטח נרחב – עד ל-20 קילומטר מקצה לקצה - והתקשו להתכנס לפעולה במהירות.
מפקד הפלוגה סגן מיהן נעדר, ובהמשך התברר שהוא וחיילים נוספים מכיתת המפקדה של הפלוגה נהרגו בהתרסקות מטוס התובלה ממנו עמדו לצנוח. על כן מונה למפקד הפלוגה סגן ריצ'רד וינטרס (Richard Winters).
עד הבוקר טרם הגיעו מרבית חיילי הפלוגה לנקודת הכינוס שלהם. למרות זאת הטיל מפקד הגדוד בשעות הבוקר על הפלוגה לתקוף ולכבוש מוצב גרמני מוגן באחוזת ברקור (Brécourt Manor), כקילומטר מצפון לכפר סנט מארי דו-מון (Sainte Marie-du-Mont) וכחמישה קילומטר ממערב לחוף יוטה. במוצב היו מוצבים מספר תותחים בינוניים, שאיימו על החיילים הנוחתים בחוף, והגנו עליו כ-60 לוחמים גרמנים.[3] 13 לוחמים בפיקודו של וינטרס ועוד 10 לוחמים מפלוגה ד' ביצעו את המשימה בהצלחה ושיתקו את התותחים.[4] פעולה זו נחשבת לפעולה התקפית קלאסית על מוצב מבוצר, שעדיין נלמדת באקדמיה הצבאית האמריקנית בוסט פוינט.[5]
ב-7 ביוני החלה הדיוויזיה ה-101 לתקוף דרומה, לכיוונה של העיירה קרנטן (Carentan), אשר כיבושה נדרש על מנת לאפשר לכוחות הנוחתים להרחיב את ראש החוף דרומה ומערבה. ב-12 ביוני לפנות בוקר הגיעה הפלוגה במסע לילי למבואות הדרומיים של קרנטן. היא תקפה עם שחר מול אש גרמנית כבדה והשתתפה בכיבושה של העיירה. לאחר מכן התייצבה הפלוגה בהגנה מדרום מערב לעיירה וב-13 ביוני עמדה שם בהצלחה בפני התקפת נגד גרמנית חזקה. הפלוגה החזיקה בקו הגנה זה עד 29 ביוני ואז הועברה עם הדיוויזיה כולה לאזור כינוס ליד חוף יוטה. ב-11 ביולי חזרה הפלוגה בדרך הים לבריטניה ושבה לבסיסה באולדבורן להתארגנות.
בטיסה לנורמנדי ובקרבות בה נפלו שמונה עשר מאנשי הפלוגה ו-47 נפצעו.
מבצע מרקט גארדן ואחריו
מבצע מרקט גארדן בגזרת העיר איינדהובן.
לאחר ששהתה באנגליה במהלך החודשים יולי ואוגוסט צנחה פלוגה ה' עם הדיוויזיה ה-101 בדרום הולנד ב-17 בספטמבר1944. הצניחה נערכה במסגרת מבצע מרקט גארדן, שהיה ניסיון של בעלות הברית לאגף מצפון את קו זיגפריד המוגן על ידי הגרמנים, לצלוח את נהר הריין ולהשתלט על חבל הרוהר, לבה התעשייתי של גרמניה. על הדיוויזיה ה-101 ושתי דיוויזיות מוטסות נוספות הוטל לתפוס שורה של גשרים על נהרות ונתיבי מים בהולנד, מהעיר איינדהובן ועד לערים ניימכן וארנהם, כדי לסלול נתיב לכוחות הקרקע של בעלות הברית.
פלוגה ה' צנחה מצפון לאיינדהובן והשתתפה בהתקפת הגדוד שלה על גשר ליד הכפר סון (Son), אך הוא פוצץ לפני שהשתלטו עליו. למחרת הגיעה הפלוגה לאיינדהובן ונערכה להגנה ממזרח לה. ב-19 בספטמבר התקדמה הפלוגה מזרחה מאיינדהובן, אך שם נעצרה התקדמותה עקב התקפת נגד גרמנית משוריינת. בהמשך השתתפה הפלוגה בהגנת הערים איינדהובן, וחל (Veghel) ואודן (Uden) בפני התקפות גרמניות, אשר נועדו לנתק את הנתיב צפונה עד לניימכן שכבשו הצנחנים במבצע.[7] ב-24 בספטמבר השתתפה הפלוגה בהתקפת רגימנט 506 נגד כוחות גרמניים, שהצליחו לנתק את הנתיב בין איינדהובן לווחל. החסימה הגרמנית סולקה בהמשך, אך מבצע מרקט גארדן הסתיים בכישלון, לאחר שבעלות הברית לא הצליחו לשמור על אחיזתם בגשר הצפוני ביותר שנועד להיכבש, בארנהם.
לאחר סיום המבצע נותרה הדיוויזיה ה-101 בהולנד עד שלהי נובמבר 1944. היא פעלה שם במסגרת הכוחות שהוקצו להגנת השטח שנכבש במבצע מצפון לניימכן ומדרום לעיר ארנהם.
ב-5 באוקטובר השתתפה מחלקה מן הפלוגה בפיקודו של וינטרס בקרב בגדתו הדרומית של נהר הריין, נגד יחידה גרמנית, שצלחה את הנהר מצפון, כעשרים קילומטר ממערב לארנהם. כיון שהכוח נקלע למצב טקטי נחות מול הגרמנים לא ראה וינטרס ברירה אלא לצאת להתקפה. 35 חיילים מן הפלוגה הסתערו על הגרמנים (שאחר כך התברר שמנו כ-300 איש) והצליחו להניסם תוך גרימת אבדות כבדות; אחד מחיילי הפלוגה נהרג וכעשרים נפצעו. התקפה זו גם סייעה בהדיפת התקפה גרמנית גדולה בהרבה על רגימנט 506.
זמן קצר לאחר הקרב קודם סגן וינטרס לתפקיד סגן מפקד גדוד 2, ובהמשך הוא מונה למפקד הגדוד. לתפקיד מפקד הפלוגה מונה קצין אחר, שהוחלף תוך זמן קצר, ובמקומו מונה סגן פרד (שנודע בכינוי "מוס") הייליגר (Frederick Heiliger).
ב-23 באוקטובר לפנות בוקר צלחה כיתת חיילים מהפלוגה (20 חיילים וקצינים) את הריין אל גדתו הצפונית, והביאה ממנה בהצלחה כ-120 צנחנים בריטיים מהדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה, אשר הסתתרו שם מאז סיומו של קרב ארנהם.
ב-31 באוקטובר נפצע מפקד הפלוגה הייליגר כאשר חייל מהפלוגה ירה בו בשוגג. במקומו מונה סגן נורמן דייק (Norman Dyke).
ב-25 בנובמבר עזבה פלוגה ה' את קווי ההגנה מדרום לארנהם והועברה להתארגנות במחנה מורמלון (Mourmelon) בצפון צרפת, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר ריימס.
ב-16 בדצמבר 1944 פתח צבא גרמניה בהתקפה גדולה על כוחות בעלות הברית בחבל הארדנים (Ardennes) בדרום מזרח בלגיה ובלוקסמבורג. מטרת ההתקפה הגרמנית הייתה פיצול חזית בעלות הברית לשניים, כיבוש מחדש של נמלאנטוורפן (Antwerpen) וכיתור כל כוחות בעלות הברית שנמצאו מצפון לנתיב ההתקפה.
מפקדת חיל המשלוח של בעלות הברית החליטה להפעיל לצורך המגננה בין השאר את הדיוויזיה המוטסת ה-101. הדיוויזיה נשלחה בדרך היבשה ממחנה מורמלון להקים מתחם הגנה בעיר בסטון (Bastogne), שהייתה צומת דרכים חשוב בחבל הארדנים. זמן קצר לאחר שהדיוויזיה תפסה את העיר היא כותרה על ידי כוחות גרמניים עדיפים ממנה בהרבה. הכיתור הוסר רק ב-26 בדצמבר, כאשר התקפת הארמייה השלישית (של הגנרל פטון) מדרום לעיר פתחה אליה נתיב אספקה.
פלוגה ה' הוצבה ב-19 בדצמבר בעמדת הגנה בשטח פתוח דרומית לכפר פואה (Foy), כ-4 קילומטר מצפון למרכזה של בסטון. היא שהתה שם במשך 12 ימים, כשהיא סופגת הפגזות והתקפות גרמניות ומתמודדת עם תנאי מזג אוויר חורפי קיצוניים ללא לבוש חורף, ועם מחסור בתחמושת ובמזון. במהלך ימים אלו נהרגו שבעה מחייליה. מה-1 בינואר1945 השתתפה הפלוגה בהתקפת רגימנט 506 צפונה מהעיר, ובמהלכה ספגה את ההפגזות העזות ביותר שחוותה במלחמה כולה. לפחות שניים מחייליה נהרגו בהן ואחרים נפצעו.
ב-10 בינואר נשלחה הפלוגה לכבוש את הכפר פואה. בעיצומו של קרב זה העביר מפקד הגדוד וינטרס את מפקד הפלוגה סגן דייק מתפקידו ומינה במקומו את סגן רונלד ספירס.[8] ספירס היה למפקד הפלוגה עד לפירוקה. ב-15 בינואר כבש גדוד 2 ובכללו הפלוגה את הכפר נוביל (Novile). יומיים אחר כך הוחלפה הדיוויזיה ה-101 בקו מצפון לבסטון.
הפלוגה יצאה לבלגיה בכוח של 121 קצינים וחיילים וקלטה שם כ-25 מחליפים; בקרבות שם נהרגו 11 מחייליה ונפצעו כ-70.
לאחר הקרבות בבלגיה הועברה הדיוויזיה ה-101 כולה דרומה משם, להחזיק בקו הגנה בחבל אלזס (Alsace) בצרפת. פעולה זו נדרשה על מנת לסייע לכוחות האמריקניים שם, שמספרם הצטמצם כאשר נדרשה הארמייה האמריקנית השלישית לפנות צפונה כדי להשתתף בקרב על הבליטה. רגימנט 506 הוצב ב-5 בפברואר 1945 בקו החזית שהשתרע בתוך העיר אגנו, כ-28 קילומטר מצפון לשטרסבורג. פלוגה ה' שהתה שם עד ה-20 בפברואר, ובתקופה זו השתתפה שם בפטרולמחטף לשון שנע לתוך השטח הגרמני לשם לכידת שבויים, ובו איבדה את אחד מחייליה. ב-25 בפברואר יצאה הדיוויזיה ה-101 בחזרה למחנה מורמלון שבצרפת ושהתה בו עד תחילת חודש אפריל.
הדיוויזיה ה-101 ציפתה להשתתף במבצע מוצנח נוסף בתוך גרמניה, אך התברר שלא היה בה צורך לשם כך. לאחר שצבאות בעלות הברית פרצו לתוך גרמניה וצלחו את נהר הריין בראשית אפריל, קיבלה הדיוויזיה הוראה להצטרף למסע לתוך גרמניה. ב-2 באפריל הגיעה פלוגה ה' בדרך היבשה אל גדתו המערבית של נהר הריין והוצבה שם בעמדה מול העיר דיסלדורף, במסגרת קו הגנה סביב כיס גדול של כוחות גרמניים (כיס הרוהר), שכותר ממזרח לנהר על ידי כוחות צבא ארצות הברית. לאחר כניעת הגרמנים בכיס הרוהר ב-18 באפריל יצאה הדיוויזיה כולה בנסיעה אל חבל בוואריה בגזרת דרום גרמניה, והתקדמה משם אל הרי האלפים, נוכח צבא גרמני שהיה כעת במצב של התפוררות והעמיד רק התנגדות מעטה.
ב-29 באפריל חזו חיילי הפלוגה במראהו של מחנה עבודת כפייה גרמני בבוכלו (Buchloe), כ-50 קילומטר ממערב למינכן. מחנה זה היה חלק ממכלול מחנות קאופרינג שהיו מחנות הלוויין של דכאו, והפלוגה מצאה בו מאות גופות של אסירים ואלפי אסירים חיים מזי רעב. ריצ'רד וינטרס כתב על חוויה זו כך:
הזיכרון של אותם גברים מורעבים והמומים... מעורר רגשות שאין לתארם במילים – רגשות שלא יישכחו לעולם. הרושם שעשה עלי המראה של אותם אנשים מאחורי הגדר גרם לי לומר, רק לעצמי: "עכשיו אני יודע מדוע אני כאן!
— אמברוז, עמ' 309
בראשית חודש מאי התקדמה הפלוגה אל העיר ברכטסגאדן (Berchtesgaden) והשתלטה על בית האחוזה שהחזיק שם אדולף היטלר. שם הגיעה אליה ב-7 במאי הידיעה על כניעת גרמניה וסיום המלחמה באירופה.
לאחר כניעת גרמניה עברה הפלוגה לתוך תחומי אוסטריה והוצבה בעיירה צל-אם-זה (Zell-am-See). בחודשים שלאחר מכן היא מילאה שם תפקיד של אחזקת שטח כבוש. במהלכו היא איבדה אחד מחייליה בתאונה ואחר נפצע קשה מירייה שירה חייל אמריקני שיכור.
הפלוגה הייתה אמורה לעבור עם הדיוויזיה כולה לזירת האוקיינוס השקט כדי להשתתף שם בהתקפה על יפן עצמה, אך כניעת יפן ב-15 באוגוסט1945 ביטלה את הצורך בכך.
ב-30 בנובמבר 1945 הושבתה הדיוויזיה ה-101 מפעילות[9] ופלוגה ה' חדלה להתקיים.
אמברוז טוען בספרו, שבתקופה שבה הגיעה פלוגה ה' לשיא יעילותה הקרבית היא הייתה פלוגת הרגלים הטובה ביותר בעולם.[10] טענתו זו נשענת על המחקר שערך על הפלוגה בלבד, ולא על מחקר משווה על פלוגות אחרות כלשהן שלחמו באותה תקופה. על כן יש להתייחס אליה בספקנות רבה.
לאחר המלחמה
במלחמת העולם השנייה נהרגו 48 מחיילי הפלוגה. יותר ממאה מהם נפצעו – חלקם פעמיים ושלוש פעמים, אחד – ארבע פעמים. רבים מחיילי הפלוגה סבלו מתסמונת פוסט-טראומטית.
אנשי הפלוגה ששרדו לאחר המלחמה יצאו לחיים האזרחיים. קשרי החברות והסיוע ביניהם נמשכו לאחר פירוק הפלוגה והם מתקיימים עד היום. כתב על כך ההיסטוריון סטיבן אמברוז:
חשתי בקירבה בין ארבעת החיילים הוותיקים [ארבעה מאנשי הפלוגה, שביקרו בביתו לראיון על הקרבות שעברו]...שאם לא הייתה מיוחדת במינה במהלך עשרים וחמש שנות ראיונות שעשיתי עם יוצאי המלחמה, הרי ודאי שלא הייתה שגרתית. כאשר דיברו על חיילים אחרים בפלוגה, על מפגשים שונים שהתקיימו במשך עשרות שנים, לא היה כל ספק שהם ממשיכים להיות אחים לנשק. חרף העובדה שהיו פזורים בכל רחבי יבשת צפון אמריקה ומעבר לים, הם הכירו את נשותיהם של חבריהם, את ילדיהם, נכדיהם, את כל הבעיות וההצלחות שהיו מנת חלקם. הם ביקרו אלה את אלה באופן סדיר, שמרו על קשר הדוק אם בהתכתבות ואם באמצעות הטלפון. הם סייעו איש לרעהו במצבי חירום או בשעת מצוקה.
— אמברוז, עמ' 364
בפברואר 2010 היו חיים עדיין 37 מתוך 114 הקצינים והחיילים ששירתו במסגרת הפלוגה ונותרו בחיים לאחר המלחמה.[11]
האחרון מאנשי הפלוגה, ברדפורד פרימן (Bradford Clark Freeman), מת ב-3 ביולי 2022, בגיל 97.[12]
ספרות על פלוגה זו
ב-1990 יזם ההיסטוריון סטיבן אמברוז את כתיבתו של ספר אודות הפלוגה. היה זה לאחר שהוא פגש את ותיקי הפלוגה לראיונות במסגרת כתיבת ספרו על יום הנחיתה בנורמנדי.[13] לצורך כתיבת הספר ראיין אמברוז עשרות מוותיקי הפלוגה, התכתב כמעט עם כל מי מהם שהיה אז בחיים וקיבל חומר תיעודי מהם ומקרובים של חיילי הפלוגה שכבר הלכו לעולמם. הוא השתתף בשני ביקורים בזירות הקרב באירופה עם חיילים לשעבר מהפלוגה. הספר יצא לאור ב-1992 בשם Band of Brothers ותורגם לעברית (בשם אחים בקרב) ב-2005.
במאי 2009 פרסמו עשרים מוותיקי הפלוגה ספר זכרונות על תולדותיה בשם We Who Are Alive and Remain: Untold Stories from the Band of Brothers. הספר חובר על ידי העיתונאי מרקוס בראת'רטון (Marcus Brotherton)[14]
.svg)
