Dr Fowler, Pierre de Jusange, Claude de Saint-Hèble, Pierre Mac Orlan, Pierre McOrlan, Pierre Mc Orlan, Pierre Dumarchais, Sadinet, Chevalier de X, Claude de Saint-Hieble, Pierre du Bourdel, Sadie Blackeyes, P. M. O.
פייר מק אורלן (בצרפתית: Pierre Mac Orlan, 26 בפברואר1882 פרון, מחוז סום – 27 ביוני1970 סן-סיר-סור-מורן, מחוז סן-א-מארן) היה סופר, מסאי, משורר ופזמונאיצרפתי. מק אורלן יצר מגוון רחב של יצירות ספרותיות. אחרי שהתחיל כצייר, התפרסם בסיפוריו ההומוריסטיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה פנה לספרות פנטסטית ולרומני הרפתקאות. בשלהי הקריירה הספרותית שלו עסק בכתיבת שנסונים, מסות וזיכרונות.
בצעירותו בתחילת המאה ה-20 חי מק אורלן בשכונת מונמארטר בפריז והתוודע שם לגיום אפולינר, לפרנסיס קרקו ולרולאן דורז'לס, איתם יצר קשרי ידידות. באותה תקופה שהה גם ברואן, בלונדון, בפלרמו, בברוז' ובערים אחרות. זיכרונותיו מהשנים הללו, שבהן חי לעיתים קרובות בתנאי עוני, שימשו לו לחומר לספריו שהיו בעלי נימה אוטוביוגרפית חזקה ושהשפיעו אחר כך על סופרים כמו אנדרה מאלרו, בוריס ויאן ורמון קנו.
ביוגרפיה
ילדות וצעירות
מק אורלן היה קנאי מאוד לפרטיותו, במיוחד בנוגע לפרטים הקשורים לעברו הרחוק, דאג להעלים תיעוד רב ומסר לא פעם פרטים ביוגרפיים מפוקפקים.[1] הוא טען שהיה יתום מגיל מוקדם. בנוסף, רישומי לידתו בעיריית פרון נעלמו בגלל הנזקים שנגרמו לארכיון העירייה בהפגזות גרמניות בשנת 1916. גם ארכיון בית הספר המקומי שבו למד, לרבות תיקו כתלמיד, נהרסו ככל הנראה בימי מלחמת העולם השנייה. הסופר עצמו שרף לקראת סוף חייו חלק ממכתביו שבארכיונו האישי, לדבריו, על מנת ש"לא תהיינה לו דאגות אחרי מותו".
מק אורלן נולד בשנת 1882 בפרון, מחוז סום בחבל פיקרדיה בצפון צרפת, ושמו האמיתי היה פייר דימארשה. הוא היה בנם הבכור של פייר-אֶדמון דימארשה (1928-1853), קצין אספקה בצבא, לימים מנהל חשבונות, שמוצאו בליל, ושל ברט פרנסין ארתוס (ילידת 1861). האם נעלמה מחיי הילד בשנת 1889. לא יודעים אם נפטרה או אולי נפרדה מבעלה והסופר לא הזכיר את שמה לעולם.[2] מק אורלן הציג את עצמו כ"יתום מגיל קטן".[3] חמש שנים אחרי לידת פייר נולד להוריו בן נוסף, ז'אן (1929-1887). האב התחתן בשנית כעבור 13 שנה עם בת דודה בשם מרי וודה.
החל משנת 1889 פייר ואחיו נמסרו לאומנה אצל דוד, בשם לואי איפוליט פראן, מורה להיסטוריה ומפקח במערכת החינוך בשומון (מחוז אוט מארן) ואחר כך (באורליאן, ושהיה נשוי לאחות של אמו.[4]
היחסים עם הדוד היו מתוחים לעיתים קרובות, אבל מאוחר יותר בחייו הסופר נזכר בו ברגשי חיבה.
בעת לימודיו בתיכון באורליאן לא הצטיין במיוחד, אבל נחשף אז לשירי פרנסואה ויון (אולי באמצעות חבר לבית הספר, גסטון קוטה, לימים זמר קברט) וכן לשירת המשוררים הרומיים - קאטולוס, מרטיאליס, אפוליוס.[5] באותה תקופה היה מק אורלן למעריץ של זמר הקברט אריסטיד בריאן (זמר) והתאהב במשחק הרוגבי, אותו שיחק עד שנת 1913. לימים כסטודנט השתתף בקבוצת הרוגבי Paris Universitaire Club לצד אלן-פורנייה ואנרי ס'אנסון.
בשנת 1898 שלח לבריאן את שיריו הראשונים וקיבל ממנו תגובה חיובית על גלויה שאותה שמר כל חייו.[6]
החל מ-1898 הוא נשלח להמשיך את לימודיו בבית הספר התקני למורים (École normale d'instituteurs) שבעיר רואן. כעבור שנה, בחורף 1899, בגיל 17, עזב את בית הספר ונסע לפריז[7]
פריז. השירות הצבאי
בפריז התיישב מקר אורלן ברובע מונמארטר. הוא פגש את אחיו ז'אן שהיה שוליה בבית מלאכה לרהיטים עתיקים. ביקר בקברט Le Zut, החביב על אנרכיסטים, שם הכיר את "Lapin Agile", פרדריק ז'ראר שפתח מאוחר יותר את הקברט Lapin Agile (הארנב הזריז) שהפך לו לבית. כתב שירים בסגנון פוסט-סימבוליסטי ושאף להיות צייר.
עבד בעבודות רבות וניגן באקורדיון. בשנות ה-20 לחייו טייל באירופה ובשובו לפריז הפך לדמות ידועה בחוגי הבוהמה והאמנות המקומיים. נהג במיוחד להופיע במופעי זמרה ב-"Lapin Agile". באותה תקופה התוודע לסופרים ואמנים רבים, כמו מקס ז'אקוב, גיום אפולינר, איליה ארנבורג, מוריס אוטריו ופרנסיס קרקו.
ב-1905 גויס לצבא ברגימנט הרגלים 156. לפני כן הועסק כצייר וכמאייר:עיצב מבפנים אכסניה בסן-ואסט-דייפדאל. בגיל 23 אייר רומן בשם Monsieur Homais voyage (אדון אומה מטייל) מאת רובר דיקן (Duquesne), אחד מידידיו מרואן. את האיורים האלה הוא חתם לראשונה בשם פייר מק אורלאן.[8]
פעם הסביר שבחר בשם עט זה לכבוד סבתא סקוטית, הסבר שלא נראה אמיתי בעליל. עם זאת אולי כרמז למוצא הקלטי נהג כל חייו לחבוש כומתה סקוטית עם פומפון איתה הופיע בצילומיו המפורסמים מידי וילי רוניס ורובר דואנו.[9]
הסבר סביר יותר מקשר את שם המשפחה החדש לעיר אורליאן, שבה הסופר למד בתיכון ושבה גילה את יצירתו של פרנסואה ויון.
במלחמת העולם הראשונה גויס מק אורלן לצבא כחייל קרבי ושירת עד לפציעתו בשנת 1916. מאז עבר לשמש ככתב צבאי. אחרי המלחמה התפרנס מכתיבה והחל משנת 1924 קנה חוות גבינות ישנה ביישוב סן-סיר-סיר-מורן במחוז סן-א-מארן, על יד פריז, בחבל איל-דה-פראנס. בשנות ה-1920 היה למבקר קולנוע וצילום משפיע, וכתב מסות חשובות על יצירותיהם של אז'ן אטז'ה, ז'רמן קרול ואחרים.
מק אורלן נפטר בביתו ב-27 ביוני 1970 בעקבות התקף לב. הובא לקבורה בבית הקברות בסן-סיר-סיר-מורן. לפי בקשתו נקבר עם כדור רגבי שהוקדש לו על ידי נבחרת צרפת לרגבי.[9]
ההכרה בעולם הספרות
בשנות ה-1920 עלתה יוקרתו כסופר. הוא זכה להערכה מצד אנטונן ארטו ואנדרה ברטון שלפי עדותו של ארמן לאנו מנה אותו בין ידידיו ה"לא אורתודוקסים". ניכרה כבר השפעתו על אנדרה מלרו הצעיר או על קבוצת המחברים שהתקבצה לזמן קצר סביב המגזין "l"Aventure של רנה קרוול ושהופיע לראשונה ב-1921. כעבור שנים אחדות נוסף שמו של לואי פרדינאן סלין לרשימה המצומצמת של סופרים שאותם העריץ. (ב"Bagatelles pour un massacre")
החל מתחילת שנות ה-1920 כתב מק אורלן את הסיפורים הפנטסטיים "'Le Nègre Léonard et Maître Jean Mullin (1920), (ב-1920) Malice (ב-1923), Marguerite de la nuit (ב-1925).
מלרו טען אז שהוא בסך הכן מחבר רומנים פנטסטיים ופרסומו המבוסס על היותו מחבר ספרי הרפתקאות מבוסס על אי הבנה.
גם רמון קנו מצא במבוא שכתב למהדורת כלל יצירותיו של מק אורלן ב-1969 שיש בספריו מימד פנטסטי המערב בעלילה כוחות אפלים והופעות תדירות של השטן.
ב-1921 פרסם מק אורלאן את "La Cavalière Elsa" ספר פוליטי-בדיוני המספר על כיבוש פריז על ידי צבא מהפגני בפיקודה של אשה צעירה בשם אלזה גרינברג, המזכירה איפשהו את דמותה של ז'אן ד'ארק. סםר זה זכה בפרס,לה רנסאנס" מטעם המגזין "'La Renaissance politique et littéraire'
(הרנסאנס הפוליטי והספרותי) בניהולו של אנרי לאפוז, אוצר הפטי פאלה בפריז. ב-1925 הספר עובד לתיאטרון על ידי פול דמאזי. הספר היה גם לחלק מטרילוגיה שכתב מק אורלן על אי השקט ששרר באירופה החל משנת 1910, ושכללה את La Vénus internationale (ונוס הבינלאומית" (1923) ואת
הרומן "Le Quai des brumes" (רציף הערפילים) (מ-1927)
באותה תקופה כתב הסופר כמה פואמות ארוכות בחרוזים ופרוזה, בעלות צביון אוראלי חזק, ובישר את הטקסטים לשנסונים שכתב אחרי מלחמת העולם השנייה: אינפלציה סנטימנטלית" (1923), "סימון ממונמארטר" (1924), בוטיקים" (1925) וכו'.
מודרניות טכנית ופנטזיה חברתית
בדומה לבלז סנדראר הנהיג מק אורלן בשירתו אוצר מושגים טכניים מודרניים, המדבר על פרסומות, על פונוגרף, על טלגרף אלחוטי וכו'. ההתרפקות הזאת על המדיה החדשה הובילה אותו להתעיניין בקולנוע. ב-1924 היה שותף לחיבור התסריט לסרט "L'Inhumaine" של מרסל ל'ארביה, והשתתף באחד התשדירים הראשונים של תחנת "רדיולה".
במאמר ב-1929 ניבא מק אורלן את התפתחות הטלוויזיה ("קולנוע ביתי" פורסם במגזין Variétés) והחל מ-1927 כתב בעיתונים ביקורות ראשונות לתקליטים.
מק אורלן כתב גם פרסומות למכוניות "סיטרואן", לחנות הכל-בו "לה פרנטאן" ול"גראנד מזון דה בלאן" בפריז ("בסימן הלבן") כשהוא ראה בפרסומת סוג של שירה, "שירת המסחר".
פרט לקולנוע התאהב מק אורלן באמנות הצילום, כתב מסות על אז'ן אטז'ה ועל ז'רמן קרול. מסות אלה נכללו בקבצים "Masques sur Mesure I ו-Masques sur mesure II, לצד כרוניקות על צילום שכתב בשנים 1930-1920 במגזין Les Nouvelles Littéraires.
אחדות מתוכן פורסמו שוב ב-2011 על ידי קלמאן שרו בספר "Pierre Mac Orlan. Écrits sur la photographie (פייר מק אורלאן. כתבים על הצילום")
מק אורלן הפך לתאורטיקן הפורה ביותר בדורו בתחום הצילום.
מכלול סימני המודרנה האלה, - הפרסומות, הג'אז וחלונות הראווה של חנויות הכל-בו הגדולות, נראו בעיניו כיסודות למיתולוגיה חדשה שהסופרים צריכים לספר עליהם.
מיתולוגיה זו הייתה אמביוולנטית, מלווה באי נוחות עמומה, כמו מצב בין הערביים, על רקע תנאי הקיום החדשים, העימות התעשייתי הגדול של מלחמת העולם הראשונה: המהירות, החשמל, פיחות ערך חיי האדם, למשל, העניקו לחיים המודרניים מימד מסתורי ושל אי נחת, שנקרא להחליף את הצורות הישנות של העל טבעי. מק אורלן קרא להיבט האפל הזה של המודרניות, "הפנטסטי החברתי" וחזר לעיתים קרובות להשתתמש במושג הזה מבלי להבהיר אותו באופן מדויק.
רפורטז'ות ועיסוקים ספרותיים אחרים
בשנים 1930-1920 המשיך מק אורלן בפעילותו ככתב-על ופרסם את מאמריו בעיקר בפארי סואר של פייר לזרף ובעיתון "דטקטיב" שנרכש על ידי גסטון גלימאר ונוהל על ידי אחיו של ז'וזף קסל, ז'ורז'.[10]
כעיתונאי קפץ לאיטליה כדי לראיין את בניטו מוסוליני, נסע פעמים חוזרות לצפון אפריקה, כמו כן לאנגליה ולגרמניה, בה צפה בעליית הנאציזם.[11]
שיטתו ככתב, הייתה במיוחד לאסוף רשמים וקוריוזים הייתה די חופשית, למשל בשימושו בעדויות שקלט במסעותיו שהיו בדרך כלל קצרים: הוא החשיב עצמו יותר כ"סופר במסע לימודים" מאזר כ"עיתונאי אמיתי", כפי שהתבטא בעצמו ב'Le Bataillon de la mauvaise chance (גדוד מזל הביש)[12]
החומר שצבר שימש אותו גם בכתיבת חלק מספריו: למשל עלילת "הרוצח, מס.2", רומן בלשים מ-1935 שאב השראה במידה רבה מרפורטז'ה על רצח מסתורי שאותה כתב שנה קודם לכן בלונדון. באופן דומה, הכתבות על לגיון הזרים אותן יצר בתוניסיה
שימשו לו בעריכת הספר Le Camp Domineau מ-1937
[13]
בעזרת ה"אווירה, החוויה והפרטים טכניים" הרפורטז'ות סיפקו לעלילות הרומנים של מק אורלן רושם של אמינות וחיות אם כי תוך הסיכון ליצור בקורא את הרושם שהוא מדפדף במגזין שהעורך שלו מעוניין יותר באקזוטיקה מאשר ברצון לפתות.[14]
שנות הכיבוש הגרמני
בשנים בין מלחמות העולם שמר מק אורלן מרחק מהוויכוחים האידאולוגיים הגדולים של תקופתו, וטיפח קשרי ידידות עם אנשים שונים כמו הצייר הגרמני הקומוניסטי ג'ורג' גרוס[15] אאו הסופר הימני רדיקלי אנרי ברו.[16] גם הצביון הפוליטי של העיתונים שהוא כתב הם לא הדאיג אותו במיוחד: הוא פרסם כתבות וכרוניקות באותה מידה בעיתונים ימניים כמו לה פיגרו או
"L'Intransigeant" או בעיתונים שמאליים כגון העיתון "מריאן" או L'Heure שבעריכתם
של מרסל קאשן ומרסל סמבא. בעיתון האחרון ראו אור מאמריו אחרי מחמת העולם הראשונה[17]
עם זאת נמנה מק אורלן עם 850 חותמי "עצומת האינטקלטואלים הצרפתים להגנת המערב והשלום באירופה" שבעריכת אנרי מסיס שסינגרה על איטליה הפאשיסטית ועל פלישתה לאתיופיה. עשה זאת אולי בהשפעת ידידים שמרניים או בשל אהדתו למוסוליני בעקבות ההיכרות איתו ב-1925 או אולי בגלל דבקותו הרגשית בהרפתקה הקולוניאלית. פרט להתגייסות פוליטית זו לאורך כל שנות ה-1930 נזהר מק אורלן מכל זיקה פוליטית מכריעה.[16]
בעת הפלישה הגרמנית ב-1940 הזדרזו מק אורלן ואשתו לעזוב את סן-סיר-סור מורן כדי להמילט למחוז אנדר ביישוב גרז'ילס-דמפייר, שבו הם נותרו חדשיים.
.[18] מן הרגע שנתחם הסכם שביתת הנשק חזרו אחר כך לביתם וחיו בבידוד יחסי. מק אורלן המשיך את עיסוקיו כסופר ועיתונאי ופרסם באופן סדיר את מאמריו ביומון "Aujourd'hui" (היום), עיתון עצמאי של אנרי ז'אנסון, והגדיל בו את היקף הפעילותו אחרי שבא עורך חדש - ז'ורז' סוארז - שהטביע לעיתון גישה של שיתוף פעולה.[19]
מדי פעם פרסם גם בעיתונים וכתבי עת יותר מעורבים בשיתוף הפעולה עם הכובש, כמו Les Nouveaux Temps (הזמנים החדשים), או Combats (מאבקים) שבו פרסם בסופו של דבר רק מאמר בודד ב-12 ביוני 1943[20]
הוא כתב מאמרי רוויו על ספרים, מבלי להתעמק במגמה הפוליטית של מחבריהם. בעיתון של ז'אן ושר מצא מקום לשבח בעת ובעונה אחת ספר כמו Ne plus attendre (לא להמתין יותר) מאת פייר דריה לה רושל או "Pilote de guerre" (טייס מלחמה) מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי[21]
הוא דאג בעיקר להתפרנס וכמו מרסל אמה, ז'אן אנוי או מרסל ז'ואנדו שימש כאליבי תרבותי לעיתונות המשתפת פעולה והוגדרו על ידי לוסיין רבאטה כ"לא מתנגדים"[22]שחרור צרפת לא גרם לסופר אי נעימויות[23]
לעומת העשור הקודם שבו הקדיש את זמנו לכתיבת רומנים, כמו La Bandera (1931) 'La Nuit de Zeebruges (1934), ובמיוחד Mademoiselle Bambù (או Filles d'amour et ports d'Europe) (זונות ונמלים של אירופה) שהיה הרומן השאפתני ביותר שלו, בימי המלחמה כתב רק שני רומנים - L'Ancre de miséricorde (1941), (עוגן הרחמים) ו-Picardie (פיקרדיה) (1943). עלילתם של השני הספרים האלו התרחשה במאה ה-18 ואפשרו לו סוג של בריחה מהדאגות של אותה תקופה.[24]
מהדורות חדשות, תוכניות רדיו ושאנסונים
אחרי השחרור כתב מק אורלאן מעט ספרים והפסיק לחלוטין לחבר רומנים. מרבית הספרים שפרסם היו קובצי מאמרים ומסות שנכתבו לפני המלחמה אליהם הוסיף דברי מבוא חדשים.[25] כמו כן השגיח על המהדורות החדשות או מתוקנות של יצירותיו הקודמות (ל Le Pont de Zeebruges הוא שינה את השם ל־Le Bal du Pont du Nord ("הנשף של הגשר פון דו נור" 1946), Filles d'amour et ports d'Europe עבר שינויים משמעותיים ופורסם ב-1946 בכותרת "Filles et ports d'Europe ".באותה שנה פרסם עוד גרסה של הספר שכללה רק את החלק הראשון שלו, ואחר כך ב-1948 פרסם את החלק השני תחת השם "Père Barbançon (הדוד ברבנסון). ב-1950 שינה שוב את שם הספר ל"Filles et ports d'Europe et père Barbançon
שהפכה במהדורת הכיס שלו ב-1966 ל"Mademoiselle Bambù.
גלגולי הספר הוסברו על ידי ז'ילבר סיגו (Sigaux) בעמוד 458 באותו כרך של "כלל יצירות מק אורלאן" הכולל את הרומן הזה ואת " 'Sous la lumière froide"
גם ספרים אחרים עברו תיקונים ושינויים משמעותיים. למשל, ל-À bord de L'Étoile Matutine שפורסם ב-1920, סופחו ב-1934 כמה פרקים שפורסמו כנובלות נפרדות
במקביל לפעילות זו, ב-1959-1947 יצר מק אורלאן תוכניות רדיו רבות בעזרת נינו פרנק ופול ז'ילסון, שכיהן אז כיושב ראש רשות השידור הצרפתית.[26]
לרגל הראיונות שהעניק לנינו פרנק חזר מק אורלאן לכתוב שירים (ששודרו בעת התוכניות), דבר שלא עשה מ-1914.[27]
הוא כתב בסך הכל 65 שנסונים שבוצעו בייחוד על ידי הזמרות ז'רמן מונטרו, מוניק מורלי וז'ולייט גרקו. השנסונים הפכו לחלק אינטגרלי מיצירתו.[28][29]
הוא הסביר במבוא לקובץ שנקרא "זיכרונות בשנסונים" (1962)
שנותיו האחרונות, במונמארטר ובסן-סיר-סור-מורן
אף-על-פי ששנא את שכונת מונמארטר שבה חי באמוללות בצעירותו, ב-1957 קנה בה דירה ברחוב קונסטאנס, בקומת ביניים
התגורר בה עם אשתו ואירחו בה את חבריהם אנטואן בלונדן, נינו פרנק, פייר ביארן, מוניק מורלי ואחרים. ב-1961 הזוג מכר דירה זו וחזר להתיישב באופן קבוע בס-סיר-סור-מורן[30]
עם אורחיו הרבים שם נמנו פייר ברז'ה, ארמאן לאנו, נינו פרנק, ז'אן-םייר שברול, ז'ילבר סיגו, ז'ורז' בראסנס, ז'אק ברל, פול קובאן, ז'ולייט גרקו.[31]
חייו הפרטיים
מק אורלאן היה נשוי לאשתו מרגריט למשך חמישים שנה עד ליום מותה בגיל 77 ב-10 בנובמבר 1963. מק אורלאן הקדיש לה אחד מהטקסטים האחרונים שכתב - השיר Marguerite Luc מספטמבר 1967
Si je connaissais ton adresse
Je pourrais t'écrir' plus souvent
Les jours sont courts, les nuits me blessent
La chambre est vide pour toujours
(הבית השביעי, לפי Les Poésies documentaires complètes Poésie Gallimard, עמ'. 210-213)
הוקרה
30 בינואר 1950 נענה הסופר לשכנועים רבים, והסכים להיבחר[32] בהצבעת פה אחד, כחבר באקדמיית גונקור במושבו של לוסיין דקאב שנפטר בספטמבר 1949.
אחרי מותו של מק אורלן נבחרה במקומה הסופרת פרנסואז מאלה-ז'וריס
[33]. כחבר באקדמיית גונקור הצטרף מק אורלן לחבריו משכבר הימים, פרנסיס קרקו, אנדרה בילי ורולאן דורז'לס. הוא השתתף המפגשי האקדמיה במסעדת דרואן.[34]
30 בדצמבר 1966 - קיבל את אות לגיון הכבוד של צרפת, בדרגת מפקד, מעם נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו, לפי המלצת שר התרבות אנדרה מאלרו. המחווה התעכבה זמן רב על רקע דיונים סביב מוסריותו משום טקסטים ארוטיים שכתב בתחילת המאה ה-20.[35]. את העיטור קיבל מק אורלן מידי פרפקט המחוז סן-א מארן בדיוק האדם שבעת עבודתו בעבר במשטרה חקר את תיק המוסר של הסופר.[36].
1968 - התקבל כ"סטראפ" בקולז' הפאטאפיזיקה Collège de Pataphysique
אחד מרצונותיו האחרונים של מק אורלן היה הענקת פרס על שמו (מתוך קרן השהשאיר) ביישוב סן-סיר-סור-מורן לסופר או אומן בדרך כלל מבוגר ושנקלע לקשיים בחייו. הפרס מקר אורלן הראשון הוענק בשנת 2005 על ידי ועד מק אורלן בראשות פייר ברז'ה
2012 - אגודת קוראיו של מק אורלן - הוקמה בספטמבר 2012 ובראשה עומד ברנאר בריטו, הביוגרף של הסופר.
ביתו של מק אורלן ביישוב סן-סיר - סיר-מורן, ברחוב סן-ז'אן-לה-דה-ז'ימו (Rue Saint-Jean les-Deux-Jumeaux) בבית 18, מנוהל על ידי המוזיאון המחוזי של ארצות סן ומארן.
ספרים
רומנים ונובלות
עטיפת המהדורה הראשונה של הספר "Clients du Bon Chien jaune משנת 1926
Les Pattes en l'air, Société d'éditions littéraires et artistiques, Librairie Ollendorff, Paris, 1911
La Maison du retour écœurant, Bibliothèque humoristique, Paris, 1912
Les Vrais Mémoires de Fanny Hill, Éditions M.P. Trémois, Paris, Paris, 1929 (פרסום סופי תחת הכותרת Les dés pipés ou Les aventures de Miss Fanny Hill1952)
La Tradition de minuit, Émile-Paul frères, Paris, 1930
La Croix, l'ancre et la grenade, Devambez Paris, 1932
Filles d'amour et ports d'Europe, Éditions de France, Paris, 1932 (גרסה מוקדמת, לימים Mademoiselle Bambù ב-1966)
La Nuit de Zeebrugge, Librairie des Champs-Élysées, coll. Le Masque, Série « Aventures et légendes de la mer » n° 8, Paris, 1934 (פורסם מחדש תחת הכותרת Le Bal du Pont du Nord en 1946)
Le Tueur n° 2 , Librairie des Champs-Élysées, coll. Police-Sélection, Paris, 1935
La Petite cloche de Sorbonne, Gallimard, Paris, 1959
Jack Chambrin - פרס פנאון 1954, Éditions Galerie J.-C. de Chaudin, Paris, 1959.
Masques sur mesure II (Œuvres Complètes, volume XXIV), Le Cercle du bibliophile, Genève, 1970 (מקבץ את המסות העיקריות המוקדמות לאמנות הציור Masques sur mesure III (Œuvres Complètes, volume XXV), Le Cercle du bibliophile, Genève, 1970 (כולל מבחר מקדמות ודיוקנאות)
Sous la croix blanche, Le Cercle du bibliophile, Genève, 1971 (נכתב ב-1946 ולא פורסם בזמנו - נקבץ ב - Œuvres Complètes יחד עם Picardie)
שירים ושנסונים
ביתו של מק אורלן בסן-סיר-סור-מורן, צילום משנת 2007
1953 - Chansons pour accordéon (שנסונים של פייר מר אורן לאקורדיון), גאלימר, פריז
1962 - Mémoires en chansons - "זיכרונות בשנסונים", גאלימר
ספרות ארוטית
Le Masochisme en Amérique, La Librairie d'amateurs, Paris, 1905 (בעילום שם. פורסם בשם Pierre Dumarchey פייר דימארשה - בהוצאות לאור comme Jean Fort בשנת 1910)
1908Femmes du monde et sang bleu, חלק ראשון: Georges,.מחוץ למסחר - « Pour les amis d'Isidore Liseux », Paris, (תחת שם העט Chevalier de X)
La Comtesse au fouet, belle et terrible (l'homme-chien), roman d'une héroïne de Sacher-Masoch, Jean Fort, Paris, 1908 (פרסם בשם Pierre Dumarchey) ; פורסם מחדש. Héliot Presse, טולוז, 1990
Les Grandes flagellées de l'histoire, Jean Fort, Paris, 1909 (פרסם בשם Pierre Dumarchey)
Lise fessée, Jean Fort, Paris, 1910 (בשם הער Pierre Dumarchey)
Les Aventures amoureuses de Mademoiselle de Sommerange ou Les Aventures libertines d'une Demoiselle de Qualité sous la Terreur, « Sweetgra's, Québec » (למעשה ההוצאה לאור Jean Fort, בפריז), 1910 (sous le pseudonyme de Pierre du Bourdel) ; פרסום מחודש. La Musardine, באוסף « Lectures amoureuses de Jean-Jacques Pauvert », Paris, 2000
Mademoiselle de Mustelle et ses amies. Roman pervers d'une fillette élégante et vicieuse, Jean Fort, Paris, 1913 (בשם העט פייר די בורדל Pierre du Bourdel) ; rééd. La Musardine, Paris, 1999
Petite dactylo, ובעקבותיו Les Belles clientes de M BrozenLe Maître d'école, avec un choix de lettres concernant les faits curieux touchant la flagellation des misses et des femmes, Jean Fort, coll. « Les Orties blanches », עם 32 איורים מאת G. Smit, Paris, 1914 (בשם העט Pierre du Bourdel) ; rééd. La Musardine, Paris, 2005 - ז'. סמיט
^הרפוטז'ות על גרמניה, אנגליה ואיטליה נאספו ב-1984 בקובץ Le Mystère de la malle (סוד המזוודה) מס. 1 שנערך על ידי פרנסיס לקאסן סדרה "כתבים גדולים" Grands reporters של ההוצאה לאור U.G.E
^Philippe Blondeau, « Avatars de la chronique chez Pierre Mac Orlan », in Bruno Curato et Alain Schaffner (dir.), La chronique journalistique des écrivains (1880-2000), Éditions Universitaires de Dijon, Dijon, 2010, עמ' 125
