סמל הרובע מתאר מלך על רקע אדום. המלאך אוחז בידו השמאלית ענף דקל, או, בגרסה אחרת, אוחז בידו הימנית חרב ובידו השמאלית מאזניים (המאזניים אינם מסמלים צדק אלא את שוק הדגים שהיה ממוקם באתר בו נמצא הרובע מאז העת העתיקה ועד שלהי ימי הביניים.
בתקופת הרפובליקה הרומית היה האזור בו ממוקם כיום הרובע מחוץ לחומות העיר (חומת סרוויוס). האזור, ששכן בסמוך לנהר, היה אזור בעל חשיבות כלכלית רבה. הגשרים שנבנו על הטיבר וקישרו את אי הטיבר עם אזור הרובע (גשר קסטיוס וגשר פאבריקיוס) הגבירו את חשיבותו האסטרטגית והכלכלית של האזור.
שרידי שוק הדגים הישן ("La Pescheria") בתצלום משנת 1860. שוק זה פעל מאז ימי הביניים. השוק נהרס בשנת 1885.
במהלך ימי הביניים נהרסו רבים מהמבנים שנותרו מתקופת האימפריה הרומית, חלקם הפכו למבצרים עבור המשפחות העשירות של רומא, וחלקם שימשו כמחצבות עבור בנייה חדשה. הקרבה של המבנים לנהר היוותה מרכיב עיקרי בבחירתם לשימושים חדשים - קריסת אמות המים הרומיות בעקבות המלחמות הגותיות הפכה את נהר הטיבר למקור מי השתייה היחיד של תושבי העיר. כל האזורים שהיו רחוקים מנהר ננטשו, והאוכלוסייה הצטופפה בקרבת הנהר.
משפחת פאבי ומשפחת סאוולי בהמשך, התגוררו במצודה שנבנתה על שרידי תיאטרון מרקלוס, ומשפחת סטפאנסצ'י בנתה מצודה שנקראה "קאסטרום אאוראום" (בלטינית: Castrum aureum - טירת הזהב) על שרידי התיאטרון והקריפטה של באלבוס.
בצפונו של הרובע פעלו כבשני סיד, אשר ייצרו סיד משריפת השיש שבהריסות הפורום - כבשנים אלה הביאו לכינויו של הרובע בשם Calcaràrio ("כבשנים").
שם הרובע הנוכחי, "סנטאנג'לו", מקורו בשמה של כנסייה שפעלה בשוק הדגים ונקראה "כנסיית סנטאנג'לו בפורו פיסקיום" (Sant'Angelo in Foro Piscium). כנסייה זו נבנתה בשנת 770, והייתה הכנסייה המרכזית של הרובע, בו התגוררו בעיקר בני מעמד הפועלים.
במהלך המאה ה-16 בנתה משפחת סאוולי ארמון על ראש שרידי תיאטרון מרקלוס. הארמון תוכנן על ידי בלדסרה פרוצי ולאחר מכן עבר לבעלות משפחת אורסיני. משפחת מאטיי הקימה ברובע ארבעה ארמונות נוספים לשימושה. ארמונות אלה מהווים גוש בניינים שלם ברובע, שנקראה "איסלה דיי מאטיי" ("הגוש של מאטיי").
בדרום מערב הרובע התיישבה מושבה יהודית. עד תקופת הרנסאנס התגוררו יהודי העיר ברובע טרסטוורה, בסמוך לנמל ריפה גראנדה. במהלך המאה ה-15 התגוררו ברובע כ-1,200 תושבים (80% מיהודי העיר)
בעת הקמתה, נבנו בחומת הגטו שני שערים. מאוחר יותר, בתקופת סיקסטוס החמישי נבנו שני שערים נוספים, ובמהלך המאה ה-18, נבנו שלושה שערים נוספים. השערים ננעלו מידי ערב. יהודי הרובע הורשו להתפרנס מחוץ לרובע ובלבד שיעסקו במסחר של מוצרים מיד שנייה ולא בעבודות יצרניות, או בממכר דגים. כמו כן יהודים הורשו לעסוק במתן הלוואות בריבית.
גברים יהודים שיצאו מהרובע נדרשו ללבוש טלאי צהוב ונשים נדרשו ללבוש צעיף צהוב (לבוש הזונות באותה עת).
בשל הצפיפות הרבה בגטו פרצו בו מגפות רבות. בשנת 1656 מתו במגפות 800 מתוך 4,000 תושבי הרובע. כמו כן, בשל קרבתו לנהר הטיבר, הוצף הרובע פעמים רבות.
העת החדשה
מפת הרובע בשנת 1777.
בשנת 1798 עת שהוקמה "הרפובליקה הרומית" הורשו היהודים לצאת מהגטו, אולם לאחר נפילתו של נפוליאון בונפרטה בוטל ההיתר. בשנת 1848 הורה האפיפיור פיוס התשיעי על הריסת חומות הרובע. ההרס בוצע בשעות הלילה, בשל התנגדות תושבי רומא.
רק לאחר הפיכת רומא לבירתה של ממלכת איטליה בוטלו בפועל ההגבלות על יהודי העיר.
בשלהי המאה ה-19 נבנו רציפים לאורך גדות הנהר במטרה למנוע את הצפת הרובע. בניית הרציפים דרשה את הריסת המבנים שהיו בסמוך לנהר. מרבית יהודי העיר נותרו להתגורר בשטח הרובע, אולם בשל הצפיפות הרבה נהרסו רבים מהמבנים בשנת 1885, ומבנים מודרניים נבנו סביב בית הכנסת הגדול של רומא שנבנה מחדש באותה עת.
בשנת 1926 נהרס הרובע הסמוך לתיאטרון מרקלוס, והתיאטרון שוקם.
כיום נותר הרובע כאחד הרבעים הציורים ביותר בעיר רומא. רחובות רבים ברובע שמרו על צביונים הביניימי. הרחובות הצרים משמשים למעבר הולכי רגל בלבד, והחנויות בהם מהוות אתר תיירות פופולרי.
.svg)
