בסקר ארכאולוגי שנערך בנובא לא נתגלו כלל שרידים קדומים.[1]
רשימת כפרים עות'מאנית משנת 1870 הצביעה על כך שלנובא היו 52 בתים, ואוכלוסייה של כ-200 תושבים. ספירה זו התייחסה לגברים בלבד.
בשנת 1883 תיאר סקר ארץ ישראל המערבית את "נובא" ככפר קטן על גבעה נמוכה, עם באר הנמצאת כקילומטר ממזרח.
בשנת 1896 נאמדה אוכלוסיית נובא בכ-537 בני אדם.
במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, בנובא הייתה אוכלוסייה של 357 איש, כולם מוסלמים. מספר זה גדל ובמפקד 1931 היו בכפר 611 מוסלמים, ב-140 בתים.
בשנת 1945 הייתה אוכלוסיית נובא 760 איש, שהיה בבעלותם 22,836 דונם על פי סקר קרקעות ואוכלוסין רשמי. 403 דונם מתוכם היו של מטעים ואדמות השקיה, 10,116 של גידולי דגנים, ואילו 33 דונם היו שטח בנוי.
כתובת נובא המוצבת מעל גומחת התפילה של מסגד הכפר (צילום: אסף אברהם)
במסגד המרכזי של הכפר, המכונה בפי המקומיים 'מסגד עומר', מעל גומחת התפילה מוצבת כתובת בכתב ערבי כופי. הכתובת חקוקה על לוח אבן גיר (60 ס"מ אורך על 40 ס"מ גובה) וזה תוכנה (תרגום מערבית לעברית):
בשם אללה הרחמן הרחום הנחלה הזאת נובא בגבולותיה ושטחיה [היא] הקדש לסלע בית-אלמקדס ומסגד אלאקצא הקדישה אמיר המאמינים עמר אבן אלח'טב למען אללה יתעלה
הכתובת בת כאלף שנה אולם ייתכן והיא משמרת מסורת הקדש קדומה יותר. לטענת החוקרים, השימוש במונח 'בית אלמקדס' ('בית המקדש') נקשר ישירות עם מבנה כיפת הסלע וזאת כחלק מתפיסה אשר ביקשה להאדיר מחדש את מעמדה של ירושלים ואת זיכרון מקדש שלמה המקראי. הכתובת מעידה על תהליך השפעתן של מסורות קדושה יהודיות מקומיות על התפתחות מסורות הקדושה המוסלמיות בארץ ישראל בראשית ימי האסלאם.[3]
