מרדכי גיחון

מרדכי גיחון
מרדכי גיחון
מרדכי גיחון
לידה 16 באוגוסט 1922
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בספטמבר 2016 (בגיל 94) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה, היסטוריה צבאית, לימודים קלאסיים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט מיכאל אבי-יונה עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
הגאוגרפיה ההיסטורית צבאית של ארץ ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרדכי גיחון (16 באוגוסט 1922 – 19 בספטמבר 2016) היה ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל, מקים המחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב ופרופסור בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה

רקע משפחתי

נחום גיכרמן, אביו של מרדכי גיחון, היה יליד העיירה שרהורוד בפודוליה שברוסיה ורצה כציוני לעלות לארץ ישראל. במלחמת העולם הראשונה חצה את הקווים לגרמניה ביחד עם קבוצת צעירים והוא אז בן 19, נתפש על ידי הגרמנים והם הושמו במחנה מעצר. ליאו סלומון, רב מברלין, שחרר את העצורים, והוא נישא לבתו של הרב, שרלוטה סלומון, שמוצא משפחתה (משפחת קלונימוס) מערי הריינוס שבגרמניה, שם היו כבר מימי הביניים, רבים מהם ראשי קהילה ורבנים נודעים. סבו של מרדכי גיחון מצד אמו זכה לשני אותות הצטיינות מקיסר גרמניה על פעולתו למען עירו וקהילתו, לא רק היהודים. דוד אמו של גיחון הוא ליאו בק, המנהיג האחרון של יהדות גרמניה לפני השואה.

שנים מוקדמות

גיחון נולד בשנת 1922 בברלין וגדל כבן יחיד בבית ששילב ערכי יהדות עם השכלה כללית מקיפה. בשנת 1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עלה עם משפחתו לארץ ישראל, בה הם התיישבו בתל אביב. אביו ניהל את עיתון "ידיעות חדשות" בשפה הגרמנית.[1] גיחון למד בגימנסיה בן יהודה, שבה למדו יוצאי גרמניה, ולאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1940 הצטרף לארגון ההגנה ושירת בפלוגת הסטודנטים של החי"ש. עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה קטע את לימודיו והתגייס לצבא הבריטי במסגרתו שירת בשנים 1942–1946, בתחילה כחייל חי"ר בפלוגת רגלים 20 של הבאפס, בהמשך ברגימנט הארץ ישראלי ואחרי כן כלוחם חי"ר ואיש מחלקת המודיעין בגדוד הראשון של הבריגדה היהודית. בסיום המלחמה השתתף כאיש מודיעין במסגרת קבוצת הנוקמים של הבריגדה שפעלה לאיתור וחיסול של נאצים. אחרי כן היה נציג "המרכז לגולה" בהולנד. "המרכז לגולה" הוא גוף שהוקם על ידי החיילים היהודים באירופה לשיקום שארית הפליטה, מוסדות קהילה וחינוך, טיפוח התנועה הציונית, הכשרה לעלייה ארצה, ארגון וביצוע עלייה בלתי לגלית, רכש אמל"ח והברחתו לארץ ישראל.

בשובו לארץ ישראל ב-1946, המשיך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ארכאולוגיה, אגיפטולוגיה, היסטוריה וגאוגרפיה-היסטורית, במסלול ישיר לתואר מאסטר, כנהוג אז. הוא למד שנה ובאמצע 1947 דרש לחזור לשירות מלא ב"הגנה" והפך לקצין המודיעין של חבל ב' של ירושלים. במהלך מלחמת העצמאות הקים את המודיעין הקרבי בשתי החטיבות של ירושלים: חטיבת עציוני וחטיבת מחוז ירושלים, ובמסגרת זו היה גם מעורב בחקירת פרשת דיר יאסין. ב-1949, כשהקימו את מחלקת המודיעין במטה הכללי, נקרא גיחון להקים ולנהל את "ענף מחקר", כיום חטיבת המחקר באגף המודיעין. היה לאחד משלושת סגניו של בנימין גיבלי, ראש המחלקה. התפקיד כרך את העיבוד, ההערכה והתוצא של כל המידע אשר נאסף על ידי זרועות האיסוף של החיל ושאר סוכנויות הביון לרבות הגשת הערכת המצב השנתית עבור ראשי הצבא והממשלה. במסגרת שירותו הצבאי עבר ב-1951 קורס מפקדי גדודים (מג"דים) וסיים את המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה במחזור 1959. ב-1950 קיבל דרגת סגן-אלוף. ב-1955 הקים את בית הספר הגבוה למודיעין, שהכשיר בכירים בקהילת המודיעין הישראלית, אותו ניהל במשך שלוש שנים. בתקופה זו הקים במבצע בזק את מחלקת המודיעין של פיקוד הדרום החדש (ב-1956) והכשירה למבצע סיני. ב-1959 מונה למפקד מחלקת הקישור לכוחות זרים. שירת בצבא הקבע עד לשנת 1963. במהלך שירותו הצבאי השלים את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תואר מוסמך (ב-1956).[2]

באקדמיה

בשנת 1961, משאסרו את ישראל בר בעוון ריגול, נתבקש גיחון למלא את מקומו בהוראת היסטוריה צבאית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.[3] משנגזר דינו של בר, מונה גיחון, יחד עם גבריאל כהן, כמופקד על הקתדרה והמגמה להיסטוריה צבאית.[4] הוא בנה את תוכנית הלימודים והורה בתחום זה גם שנים רבות לאחר שעבר לתחום הארכאולוגיה.

בשנת 1965 עבר לחוג ללימודים קלאסיים שם הקים את המגמה לארכאולוגיה ביחד עם פרופ' שמעון אפלבאום. עבודת הדוקטור שלו עסקה בנושא הספר הרומי בארץ ישראל והיא נערכה בהדרכתו של פרופסור מיכאל אבי-יונה. תואר דוקטור קיבל ב-1969 ובאותה שנה הועלה לדרגת מרצה בכיר.[5] מונה לפרופסור חבר בשנת 1971, ולפרופסור מן המניין בשנת 1980. בשנת 1990 פרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב כפרופסור אמריטוס. שהה כפרופסור אורח בשני שבתונים: במכון לארכאולוגיה ובמדליין קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, שהה שבתון אחד בוולפסון קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד כעמית מחקר ומחצית השנה במעמד זה במכון אננברג למדעי היהדות והמזרח התיכון בפילדלפיה.

כיהן כיו"ר ועדת המוזיאון של אגוד החיילים המתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שהוקם באביחיל (ליד המוזיאון הקיים של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה). במסגרת זו היה אחראי על גיבוש תוכן התצוגה ולסיוע שוטף ומקיף למשרד הביטחון ולהנהלת המוזיאון בכל תחומי התצוגה. עבודה זו התנהלה במשך כשבע שנים מאז 2002 עד לפתיחת המוזיאון ביולי 2009.

כתב ערכים בשש אנציקלופדיות: "האנציקלופדיה העברית", "האנציקלופדיה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל", "האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל", "Anchor Encyclopedia" (אנציקלופדיה למדעי המקרא), "The Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls".

עסק בניהול והדרכה של סיורים היסטוריים-צבאיים וארכאולוגיים לחוגי ידיעת הארץ, למכונים ולחברות שהוא חבר בהן ולמשלחות מחו"ל והדריך במכוני מחקר. הכין שתי סדרות להצגה בטלוויזיה של דרום אפריקה וארצות הברית בהיסטוריה צבאית מקראית ובחוגים לידיעת הארץ. כמו כן הופיע ברדיו ובטלוויזיה בתחומי מומחיותו.

עסק בייעוץ לגופים שונים כמו יועץ מדעי לפורום לירושלים המאוחדת משנת 1972 עד להפסקת פעולתו ב-1993.

מרדכי גיחון היה נשוי לחוה לבית גולדברג עד למותה בשנת 2015, ולהם שלושה ילדים. חוה עבדה עד להולדת בתה כעוזרת לבורנטית במעבדה של אביה, פרופ' עמנואל גולדברג, חתן פרס ישראל.

חברות בגופים מדעיים

בין הגופים המדעיים בהם היה גיחון חבר:

  • חבר כבוד וחבר מועצה ב"חברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה"
  • נשיא "העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית"
  • מייסד ונשיא "העמותה הישראלית לחקר נפוליאון וזמנו".[6]
  • חבר של כבוד ובעל שתי מדליות זהב למחקר מצטיין מטעם "עמותת נפוליאון הבינלאומית" (International Napoleonic Society)
  • עמית ב"חברה לחוקרי עתיקות של לונדון" (The Society of Antiquaries of London)
  • עמית "החברה ההדריאנית של דורהאם" (The Hadrianic Society, Durham)
  • עמית חוץ (Corresponding Member) ב"מכון הארכאולוגי הגרמני"Das Deutsche Archaeologische Institut))
  • חבר של כבוד וחבר במועצה של "המרכז ללימודי נפוליאון" (Centre d'Etudes Napoleoniennes de Pont de Briques), צרפת
  • חבר של כבוד, חבר במועצה וחבר חבר השופטים של הפרסים לספרות מדעית מטעם "מכון נפוליאון מקסיקו-צרפת" ("Instituto Napoleonico Mexico-Francie")
  • שימש כנציג ישראל באיגוד הבינלאומי להיסטוריה צבאית. International Comission of Military History (ICMH)

חפירותיו

מאז שנת 1968 ועד לשנת 1990 ניהל מרדכי גיחון שבע חפירות מרכזיות:

  • המצודה הרומית בעין בוקק (1971-1967) – תוצא החפירה ראה אור בשני כרכים. חלקו הראשון של הספר (בשפה הגרמנית) מוקדש למצודה הרומית והשני מוקדש לבית החרושת לתמרוקים (כתוב אנגלית). בבית המלאכה הזה יכלו לשחזר תהליך של יצור תמרוקים לרבות אפרסמון.
  • מצד תמר – בשנים 1973–1976, בדרך ממשית-צוער, זוהי מצודה גדולה המזוהה עם תמרה המוזכרת במקורות ביזנטיים. פורסמו דו"חות מוקדמים, וב-2009 עבדו על דו"ח סופי.
  • מצד צפית – מול קמ"ג (1972) – תוצאות החפירה מאירות את השגרה במצד בלימס ומוכיחות את קיום המצד מימי טראיאנוס ואדריאנוס ואת חידושו בימי הקיסרים האיליריים (במחצית השנייה של המאה השלישית).
  • אמאוס ניקופוליס בשנים 1995-1979. עיר רומית-ביזנטית באזור לטרון, שם גילה בית מרחץ שעומד על תילו עד היום מהיסוד ועד הגג, תופעה נדירה.
  • תל שלם – ליד טירת צבי – התגלה מחנה צבא רומי גדול מתקופת אדריאנוס.
  • חורבת עקד – מרכז ממשל חשמונאי-הרודיאני מבוצר מעל לאמאוס (1985-1978).
  • מלחתה. היישוב האזרחי שלמרגלות תל מלחתה על נחל באר שבע.

מחקריו

מחקריו של גיחון מתמקדים בארבעה תחומים:

  1. הארכאולוגיה של הסְפַר הרומי בארץ ישראל (Limes)
  2. הגאוגרפיה הצבאית של ארץ ישראל
  3. ימי בר כוכבא וזמנו
  4. פרקים נבחרים בהיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל עם דגש על תקופת המקרא והתקופה הנפוליאונית

חקר הספר הרומי, הלימס

חקר הספר הרומי עמד במשך שנים במרכז התעניינותו המחקרית של גיחון. גיחון ראה את חשיבות אזורי הספר בהיותם "אברי החושים" של כל מדינה. האימפריה הרומית הייתה מוקפת בכ-9,000 ק"מ ספר מאובטח שנועד לשטר ולסנן את המעבר בגבול בימי שלום ולהוות חגורת מגן מול פשיטות ופלישות של עממים שונים ותקיפות מדינות אויב.[7] הייחוד בספר הישראלי שהוא גם ספר אקלימי בין המזרע והישימון ועל כן הוצרך להגנה ממוסדת מימי בית ראשון ואילך כדי למנוע את פשיטות שבטי סף המדבר.[8] התגוננות יעילה מולם תבעה מערך לעומק. הרומאים נכנסו ביודעין למערכים ההרודיאנים וכן לביצוריהם ועוד יותר העתיקו אותם.[9] את האסטרטגיה הזאת ואת שיטות הביצור האלה יישמו מאוחר יותר בכל אתר שהתנאים דרשו זאת.[10][7] כל המסקנות האלה מבוססות על מחקריו של גיחון שהקיפו גם את החקר האדריכלי של ביצורי הלימס, משמעות התבניות של ביצורים אלה מבחינה טקטית ולוגיסטית, שיטת לוחמת ההגנה של מכלול מערכת הביצורים והגייסות בתוכה. קשר, תקשורת, תעבורה בתוך רצועת הספר, היישובים האזרחיים בה ושילובם כישובי "מיליציה" בתוך המערך וכו'.[11] גיחון חקר את כל אלה מתוך שימת לב לשינויים שחלו במשך 600 שנות קיומו של הלימס. כך כלל ספר זה בראשיתו את פאתי יהודה הדרומיים [12] ובשיאו הקיף את הנגב כולו והוא הפך לפרובינציה עצמאית פלשתינה טרטיה כשדרום עבר הירדן סופח אליו.[13] גיחון עסק גם בחקר העורף, שיישוביו היהודיים והנוכריים שולבו במערכת הגנה.[14]

הסקר הארכאולוגי בלימס

לצורך חקר הלימס ערך גיחון סקר שהתנהל החל מ-1956 ועד ל-1970 בקצב משתנה. הוא מדד ושירטט 149 אתרים, ליקט את הקרמיקה וקבע את משמעותם הצבאית והכלכלית.[15]

חפירות ארכאולוגיות בלימס

מתקנים צבאיים

בין השנים 1967 ל-1990 חפר גיחון בזו אחר זו במצודות בעין בוקק[16] ובתמרה,[17] במצד בצפית[18] ובישוב של משפחות החיילים למרגלות תל מלחתה. מסקנות החפירות תרמו תרומה ניכרת למחקר הלימס הרבה מעבר להיבטים הטקטיים והאסטרטגיים. הן הקיפו תחומים החל בתפריט המזון של חיל המצב ותעסוקת הפנאי שלו ועד לכיבושן של המצודות בידי שבטי הערבים הנוודים והמוסלמים. מסקנות כל החפירות האלה שולבו בחקר קורות הלימס כמפורט לעיל.

החפירות בתמרה בשנים 1973–1976 חשפו מצודה אשר שימשה בסיס עיקרי ליחידה אשר הייתה מוצבת הצבת קבע על הלימס. המצודה הוקמה על ידי הנבטים והרומאים נכנסו אליה אחרי סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה. הם הוסיפו את ארבעת מגדלי העוז שבפינתה. אובחנו מגורי המפקד, המקדש היחידתי, הנשקייה, חדרי המגורים וחדרי המשמר, המטבח ועוד. ברכה מקורה רבת ממדים במרכז החצר הקטורה קלטה את מימי הגשמים מן הגבעה שבדרום, אשר במרומה נחקר מגדל משמר ותצפית, אחד מיני כמה שהקיפו את המצודה אשר הוקמה במיצר דרכים ממש. המצודה נהרסה בעטיה של המלחמה בפרסים ושוקמה באופן חפוז, לרבות הצרת שערה לקראת הפלישה הערבית-מוסלמית אשר אחריה ננטשה.

נווה בוקק

החפירות בעין בוקק חשפו למרגלות המצודה בית חרושת (officina) ליצור תכשירי רפואה ותמרוקים, אשר מתקני היצור שבו נשתמרו כמעט בשלמותם ובכך ייחודו וחשיבותו. הגילוי הזה והממצאים בתוכו אפשרו לחוקרים לשחזר בעזרת תעשיינים כימיים ופרמצבטיים (א. קראוס, ר. בלוך ועוד) ומומחה איטלקי בכיר (פרופ' דונטו, האקדמיה האיטלקית) תהליכים מקבילים של יצור תכשירים המבוססים על האפרסמון של מטעי גדות עין בוקק, צמחי מרפא ובושם נוספים, אספלט של ים המלח, תמרים ועוד. לראשונה ניתן היה להוסיף לתיאורים בכתובים ובאיורים שמן התקופה העתיקה עדות "חיה".[19] תוצאות חפירותיו של גיחון בעין בוקק מפורטות בשני כרכים. הראשון כתוב גרמנית והשני אנגלית. עוזרו הראשי של גיחון בחפירות המצודה ובעיבוד ממצאיה היה ד"ר (לימים פרופסור) ישראל רול, ובחפירת האופיקנה ועיבוד ממצאיה ד"ר (לימים פרופ') משה פישר.

חפירות נוספות

גיחון ניהל חפירות נוספות:

חרבת עקד (1978–1983)

עקד נתגלתה כאתר מבוצר (מרכז מנהלי חשמונאי, הרודיאני) עם ביצורים חזקים בעלי עניין ללימוד תורת הקמת בנייני מגן של אותה תקופה. ביצורים אלה נהרסו במלחמת וארוס או במלחמת החורבן ושופצו בימי בר כוכבא בשיטה חפוזה אשר חוזרת על עצמה בביתר. במעבה הגבעה התגלתה מערכת ענפה של מערות מסתור תת-קרקעית מימי בר כוכבא ששימשה תחילה בסיס סתר להפתעת הרומאים ובשלהי המרד כמפלט ללוחמים. מחשיפתה ניתן היה להסיק מסקנות שונות וכדוגמה לכך שיטת הסתרת פסולת חציבת מקומות המסתור מעין הרומאים על ידי פזורה בלילות.[20][21]

אמאוס (1981–1990)

באמאוס גילה גיחון מרחץ מן התקופה הרומאית והביזנטית העומד על תלו עד לכפה ולקמרונים. מצב השתמרות ייחודי זה מאפשר להסיק מסקנות חשובות באתר לגבי הרמה והיכולת של הבנאים באותו זמן ושיטותיהם. כמו כן להשלמת ההבנה של תפעול המרחצאות, הסקתם, ודרך הרחצה בהם.[22]

מרגלות תל שלם

בעקבות הגילוי של פרופ' גדעון פרסטר, חפירה של מחנה הרומי רב הממדים מימי הדריאנוס שהניבו תוצאות חשובות להבנת מלחמת בר כוכבא, אך הופסקו מחוסר תקציב. המסקנה ההיסטורית החשובה: כיבוש המחנה בידי היהודים והריסתו ושיקומו לאחר כיבושו בחזרה (ככל הנראה על ידי הדריאנוס).[21]

הגאוגרפיה ההיסטורית צבאית של ארץ ישראל

תחום שני של מחקריו והוראתו של גיחון הוא הגאוגרפיה הצבאית, עם דגש על ארץ ישראל. מטרת מחקריו של גיחון הייתה ללמוד ולקבוע את השפעת הנתונים הגאוגרפיים על ביטחון המדינה ומרחבה ועל הלחימה בהם החל בימי התנ"ך ואילך, בכל הרמות. מן המחקר עולה השפעת הקבע של נתונים כגון מיקום המדינה ותנאים טופוגרפיים כגון נהרות, הרים, שטח בנוי על קורותיה הביטחוניים הגאופוליטיים והצבאיים. מחקריו של גיחון התבססו על ההשוואה בין השפעת צורות טופוגרפיות על הלחימה בארץ ובעולם לאורך דברי הימים. הוא גיבש כללים לאופי השפעות אלה ולדרכים להתמודד עמהן.[23][24] תורה זו מהווה פיתוח עצמאי של גיחון. באופן כללי הוא הרבה ליישם אותה בהוראה ובכתיבה, בתחום הארץ ישראלי. לדוגמה, כמה וכמה ממחקריו מתבססים על העובדה כי ארץ ישראל הייתה "ארץ הגשר" (מונח אותו טבע גיחון) בין מצרים ואפריקה, לבין קדמת אסיה, מסופוטמיה, ובדרך אנטוליה כמקשרת גם לאירופה.[25] הנושא פורט בכתיבה ובהדרכה עבור אמ"ן ועבור בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) והוקם למסלול הוראה שם.

דוגמאות לממצאיו של גיחון:

  • היות א"י גשר היבשות בין ים למדבר תעל עד למאה העשרים את התנועה היבשתית בין מצרים ואפריקה לבין מסופוטמיה, סוריה ואנטוליה ומשם לאירופה לרצועת חופה.

עובדה זו יצרה מקדמת דנא את השאיפה הגיאו-אסטרטגית של תושבי ההר להתפשט אל עבר מישור החוף והפוכו של דבר. מתח מתמיד זה לא הקל על הלחץ המתגבר מדי פעם של מדינות שכנות ומעצמות להשתלט על גשר היבשות. הבטחת העצמאות חייבה תמיד כוננות ונכונות ביטחונית גבוהה תוך ניצול מושכל של "מצודת ההרים היהודאית-שומרונית",[26] ותמרון מדיני נבון: רק פעמיים בהיסטוריה אצרו ישויות לאומיות כוח לקיים עצמאות על גבי גשר היבשות: העם הישראלי-יהודי במשך כ-1,000 שנה, חלקן תחת שלטון זר וה"אומה" הצלבנית כ-188 שנים, מהן 100 כמדינת חוף. בשתי הפעמים נזקקו הלאומים למוטיבציה דתית ייחודית להקים את מדינתם ולשמור עליה. הלחץ ההיקפי קיים גם היום כאשר המוטיבציה הציונית משמשת תשתית למדינת ישראל.

  • היות עכו עיר מבצר השוכנת על חוף הים, מנע בעבר את כיבושה על ידי צבאות יבשתיים, כל עוד לא שלטו גם בים. מקרים דומים בעת החדשה: נפוליאון ואברהים פחה.[27][28]

ההיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל

העסוק בתחום הגאוגרפיה ההיסטורית-צבאית של ארץ ישראל וביסוסו חייב מגיחון כניסה לתחום ההיסטוריה הצבאית והוביל למחקרים בהיסטוריה הצבאית עם דגש על זו המקראית וזו של בית שני, אשר הניבו מספר ניכר של פרסומים.

בית ראשון

בתחום מלחמות המקרא, מסתבר כי הקרבות למן כיבוש העי על ידי יהושע בן נון, עד כמה שהם מפורטים, משקפים לדעת גיחון מסורות של אמת בניגוד לאפוסים המזרחיים הקלאסיים ושל ימי הביניים, המתמקדים בתיאור תגרות הידיים. התיאורים המקראיים מפרטים את קרבות ההתנחלות וימי השופטים בפירוט מבצעי וטקטי על בסיס הנתונים הטקטיים הייחודיים שלא ייתכן, לדעת גיחון, שהומצאו בתקופות מאוחרות יותר. גזירה שווה הוא גוזר בנוגע לקרבות המפורטים מימי שאול ועד לימי אחאב.[29]

במרבית הניצחונות המקראיים בולט הניצול המושכל של השטח להשגת ההפתעה וההכרעה (לדוגמה: כבוש העי, הקרב בפתחת אפק בימי אחאב). ספרי המקרא מאפשרים להסיק מסקנות לגבי ארגון, מבנה, ציוד וחימוש הצבאות, כאשר ה"עם" - כלומר כלל האומה המגויסת בעתות מלחמה מתפקדת ככל הנראה על בסיס הארגון השבטי, אשר בו גם הוקנתה המומחיות הייחודית לבני השבט, מימי הנעורים. בד בבד החלו מימי שאול גם להתקיים גופים של צבא קבע. כך הוו כל חילות הרכב, החל בזה של המלך שלמה ועד לממלכות המפולגות צבא קבע. אל מגויסי הקבע הישראליים הצטרפו חילות שכירים מגויי הים.[30]

בית שני

בתחום תקופת הבית השני ואחריו ניתח גיחון מסכות שונות של מלחמות החורבן: מצורי יודפת[31] וגמלא,[32] הללו תוארו בפרוטרוט על בסיס הכתובים והממצא הארכאולוגי. קרב מגדל [33] וכן מצור מצדה, כאשר קריאת הטקסט היווני של יוספוס מאפשרת לתקן את תיאור החומה הפנימית אשר הפתיעה את הרומאים באופן של הכנסתה לתוך החדרים הריקים (הסוגרים) של החומה המקיפה את ראש ההר.[34] התלבטויותיו של יוספוס בין גאוותו במעשי הגבורה המדהימים של הלוחמים היהודיים לבין שלילתו המוחלטת את המלחמה ברומאים באה לביטוי בדברי ההתפלאות וההערכה ללוחמים אשר הוא שם בפי המצביאים הרומיים לעומת כנוי הגנאי אשר בהם הוא מכנה אותם. אמינות השבחים היא מובטחת לדעת גיחון כי לא היה מעז לשים בפי אספסיאנוס וטיטוס דברים אשר לא תאמו את רוח דבריהם הלכה למעשה.[35]

נפוליאון בארץ ישראל

מסע נפוליאון למזרח הוא ממסעותיו הפורמטיביים של גדול המצביאים בזמן החדש. מחקרו מתאר את הניסוי וההתגבשות של הרבה ממשנתו הצבאית על סמך הלקחים אשר הפיק מהלחימה כאן. מלבד זה תרגל והציג בו את כשרונותיו הארגוניים והמנהליים בגיבוש ממשל אזרחי (מלטה, מצרים) אשר באו לביטוי בבניין המדינה הצרפתית לאחר שובו ממצרים.

גיחון עמד לראשונה על הטעויות המודיעיניות של נפוליאון, אשר עם כל גאוניותו גרמו לאובדן כתריסר ימים לפני אל עריש וכתוצאה מכך הוא איחר להגיע לעכו, בירת הארץ ומושב הפחה הטורקי, בטרם הגיעו לשם האנגלים ונטלו את עיקר ההגנה על עצמם. לדעת גיחון, טעויות מודיעיניות חמורות לא פחות גרמו לכישלון התקפתו הראשונה והאחרונה על עכו שהיו להן סיכוי להצליח. כך ויתר גם על ניצול הכדורים המעופפים (המונגולופירות אשר היו עמו) כדי להפריחם ולצפות מהם על הנעשה בתוך העיר ועל מהלך ביצוריה הפנימיים.[36][37][38]

בהיבט היהודי בולטת הגישה המהפכנית של נפוליאון במאמציו לנצל בפעם הראשונה אחר 1,500 שנה את הישות הלאומית היהודית כפקטור אקטיבי במדיניות הבינלאומית. היכרותו עם עם ישראל נעשתה כאשר פתח את שערי גטאות צפון איטליה ומיד נוצרה אהדה הדדית אשר התבטאה בין היתר בהתגייסות צעירים יהודים רבים לצבאו. כאשר תכנן את המסע למזרח יזם מפעל לגיוס היהודים לצדו על ידי הבטחת שיקומם בארץ ישראל וסיועו לשיקום בית המקדש בירושלים. למרות הדים חיוביים בכמה חוגים יהודיים לא אפשרו קוצר זמן שהותו בארץ וחוסר ההכנה הנפשית בשדרות רחבות של העם, לתוכנית נועזת זו לגמול. עם זאת, הייתה לדעת גיחון נוכחותו של נפוליאון וצבאו במצרים ובארץ ישראל קו התחלה לכל התהליכים המדיניים והחברתיים המאפיינים את המזרח התיכון לאחר מכן, לרבות התהוות התנועה הציונית. אשר לנפוליאון, גרמה השתלטותו על צרפת בשלהי 1799 למהפך ביחס להדגשת מהותו של עם ישראל כלאום. מאותה שעה נקט במדיניות של דיכוי לאומיות זו והטמעת יהודי צרפת וגרורותיה באומה הצרפתית, תוך שמירה על צביונם כעדה דתית בתוך האומה הזו.[39]

חקרי המודיעין

דוגמה למסכות היסטוריות צבאיות נוספות אשר חקר גיחון: תולדות המודיעין ומסכות מובחרות מתוכן.[40][37]

בר כוכבא וזמנו

עיסוקו המרכזי של גיחון עד מותו היה כתיבת הספר "דרך כוכב מיעקב - ספר בר כוכבא וזמנו", שכולל מחקר מעמיק ומקיף של כל היבטי הנדון בן כמה מאות דפים על בסיס חקר המקורות הראשונים ובשפתם המקורית. בין המסקנות: הצעתו ההתחלתית של הדריאנוס ליהודים להקים את ירושלים כפוליס; המסתורים מתחלקים לבסיסים התקפיים ולמסתורים לאוכלוסיית היישובים תוך כדי הלחימה; עם הגעת הדריאנוס נקיטה באסטרטגיה של הגנה משהה הבנויה על נסיגה למוצבים חדשים בטרם כיבוש קו המוצבים המחוזק; ירושלים שוחררה למשך כשנה וחצי; הפלישה הבלתי צפויה של האלנים לתוך פרתיה מנעה את הסיוע הפרתי ליהודים; בר כוכבא במפורש לא טען למשיחיות; הדריאנוס חזר לחזית של יהודה לניהול מצור ביתר. בהיבט הרומאי היה מדובר באחת המלחמות הקשות ביותר של האימפריה.[41][20][42]

חקר אבני המיל והדרכים הרומיות

גיחון הקים ב-1976 את הוועדה לחקר אבני המייל הרומיות בישראל על פי בקשת פרופ' ג. וולזר (בזל), המתאם הבינלאומי של פרסום אבני המיל הרומיות בכרך המיוחד של אוסף הכתובות הלאטיניות (CIL) לכתובות שעל גבי ציוני דרך אלה אשר להן נודעת חשיבות רבה לחקר ההיסטוריה הרומית. גיחון הרחיב את יעוד הוועדה לחקר הדרכים הרומיות בכללן ולפרסום דרכים אלה על המסקנות ההיסטוריות הרבות אשר הוסקו בנידון. עיקר עבודת השדה, לרבות פענוח הכתובות נעשו על ידי הפרופ' בנימין איזק וישראל רול, בסיוע פרופ' משה פישר ושאר חברי המגמה לארכאולוגיה קלאסית באוניברסיטת תל אביב. אותרו, פוענחו ושוגרו לבזל עשרות רבות של אבני מיל ופורסמו שתי מערכות דרכים ראשיות (דרך לגיו בית שאן והדרכים מיפו לירושלים).[43][44]

ספרים פרי עטו

  • אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר ועד תל-חי (היסטוריה צבאית), ירושלים 1975, (מהדורה שנייה), 128 עמ' 210 מפות, עשר הדפסות.
  • Battles of the Bible, together with H. Herzog, London 1978, 246 pp; תורגם לעברית, גרמנית, צ'כית, ספרדית ואיטלקית.
    • מלחמות התנ"ך, ביחד עם חיים הרצוג, תרגום אריה חשביה; עריכה אברהם שלוין. ירושלים: עידנים, 1981 (חלק א`, 9 פרקים מתוך 11 הם פרי עטו הבלעדי של גיחון).
    • Revised and enlarged edition, London 1997, 320 pp. Paperback edition, London 2002
  • En Boqeq, Ausgrabung in einer Oase am Toten Meer. Band I – Geographie und Geschichte der Oase. Das spatromisch-byzantinische Kastell. Verlag Philipp von Zabern, Mainz 1993, 470 S., 29 Karten und Plane, 61 Tafeln, 43 Text-Illustrationen
  • En Boqeq. Excavations in an Oasis on the Dead Sea Shores, part II – The Officina, Waterworks. etc., together with M. Fischer (editor-in-chief) and O. Tal, Verlag Philipp von Zabern, Mainz 2000, 181 pages, 40 illustrations, 20 piecharts, 24 plates, 9 plans
  • נפוליאון בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר, רעות 2003, 288 עמ', 20 מפות, 65 איורים, 18 תצלומים
  • דרך כוכב מיעקב - בר כוכבא וזמנו, הוצאת מודן, 2016

בנוסף לכך פרסם כמאתיים מאמרים, מחקרים ופרקים בספרות ובכתבי העת המדעיים.

מבחר ספרים שערך

  • עורך ראשי: הראשון לחי"ל, ספר הגדוד הראשון של החטיבה היהודית הלוחמת, המחבר: ישראל בן דור, בהוצאת א. מלצר, תל אביב 2000
  • Co-Editor – Acta of the 2nd Int. Congress of Napoleonic Studies 1999: Napoleon in Egypt and the Holy Land. Tel Aviv 2002.
  • Roman Frontier Studies, 1967, Tel-Aviv, Editor of the German contributions
  • אתרי קרבות בארץ ישראל, כרטא, ירושלים 2003, עורך ראשי יהודה ולאך, עריכת התקופות עד למלחמת העולם הראשונה וכתיבת רוב הערכים שם.

לקריאה נוספת

  • קורות חיים, בתוך: קובץ גיחון. אסופת מאמרים בענייני העולם הקלאסי מוקדשים לפרופ' מרדכי גיחון עם פרישתו לגמלאות, בעריכת ישראל רול (עורך ראשי), יוחנן גלוקר, נטע זגגי, אוניברסיטת תל אביב, 1990, (בהקדמות)
  • קורות חיים, בתוך: זירת קרב – קרבות הכרעה בארץ ישראל, ספר יובל לכ' פרופ. מרדכי גיחון ופרופ. יהודה ואלך בהגיעם לגבורות, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, בעריכת אריה שמואלביץ. תל אביב 2007, עמ' 7–8, 375
  • קורות חיים, בתוך: המאבק לביטחון ישראל, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית בסיוע מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, 1999, עמ' 13
  • מרדכי גיחון, "להשיב מלחמה לנאצים", תולדות הגדוד הראשון של החי"ל, מח"ץ 6, יוני 2001, עמ' 50–52
  • מרדכי גיחון, "מודיעין ויפהפיות איטלקיות בבריגדה", מח"ץ 10, יוני 2002, עמ' 31–32
  • ישראל בן-דור, עורך ראשי: מרדכי גיחון, עריכה אפי מלצר, הראשון לחי"ל: ספר הגדוד הראשון לחטיבה היהודית הלוחמת (חטיבה יהודית לוחמת), 2000. – על השירות בצבא הבריטי
  • מרדכי גיחון, "עדות: ארגון המודיעין הצבאי בירושלים במלחמת העצמאות ותפעולו, בתוך: אסנת שירן (עורכת), מלחמה בת 60: שיחות, מחקרים ומקורות על מלחמת העצמאות, א. מלצר - מחקר צבאי, עיתונות והוצאה לאור, יצא מטעם מכון גלילי לחקר כח המגן, 2000, עמ' 421–446
  • יואב גלבר, שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1947-1918. תל אביב, תשנ"ב, 1992 (ראו אינדקס: גיחון מרדכי)
  • מסמך מכתב ידו של גיחון במסגרת ההתחקות אחרי נאצים ב"פעולות "הנקם"", בתום מלחמת העולם השנייה. בתוך: חנוך פטישי, מחתרת במדים, תל אביב 2006. עמ' 197
  • מרדכי גיחון, מטה מרדכי. אוטוביוגרפיה. אצל המו"ל אפי מלצר, 2010
  • פסח מלובני ואברהם זוהר, [איש מודיעין: פרידה ממרדכי גיחון: האיש שייסד את המחקר באמ“ן יש מאין], מבט מל"מ 76, נובמבר 2016, עמ' 14–15

ספרי מי ומי

  • Who' s Who in Israel, 2001
  • Who' s Who in the World 2004
  • Asian/American Who' s Who (vol. IV) 2005
  • ABI = International Direcotry of Distinguished Leadership 2006

קישורים חיצוניים

ממאמריו:

הערות שוליים

  1. ^ נחום גיכרמן, מעריב, 13 בינואר 1959
  2. ^ 462 מוסמכי האוניברסיטה קבלו תארים אקדמיים, חרות, 8 באפריל 1956
  3. ^ יעשו לחיזוק מעמדה של אוניברסיטת תל אביב, חרות, 9 בנובמבר 1961
  4. ^ אוניברסיטת תל אביב תפתח פקולטה, חרות, 24 במאי 1962
  5. ^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
  6. ^ אתר העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו
  7. ^ 1 2 "45 Years of Research on the Limes Palestinae – The Findings and their Assessment in the Light of the Criticism raised (1-4 cent.)". Acts of the 18th Congress of Roman Frontier Studies. Freeman ed., Liverpool, 2002. וכן "סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על פי מלחמת היהודים של יוסף בן-מתתיהו", קתדרה 21, (תשמ"ב), עמ' 23-3
  8. ^ "התיישבות ספר בתקופת בית ראשון והשלכותיה", דפי אלעזר, ר. זאבי ואחרים עורכים, תל אביב, עמ' 26–33
  9. ^ "מערכת הבצורים של יהודה", היסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא, ירושלים תשכ"ד, י. ליור עורך, עמ' 410–425
  10. ^ "The Origin of the Limes Palaestinae and the Major Phases in its Development, Studien zu den Militargrenzen Roms, (B.J. Beiherfte B.19), Koln, 1967, pp. 175–193
  11. ^ "מצודות החצר הקטורה בא"י ותכונותיה", ארץ ישראל י"ג 1987 עמ' 19–29 ; Estimating the Strength of Quadriburgia Garrisons", The Eastern Frontier of the Roman Empire, Ankara Colloquium 1988. BAR Int. Ser.533, D.H.French a. C.S.Lightfoot edd., Oxford, 1989, pp. 121-141.
    "The Development of the Courtyard Fortress from earliest Times", Proceedings of the IXXXth Congress of Roman Frontier Studies, Pecs 2003, Z. Visi et alii edd. 2006.
    "Limes Palaestinae, Strategic and Tactical Concepts", Roman Frontier Studies 1995, W. Groeneman-van Waateringe et alii edd., Oxford 1997.
    "Towers on the Limes Palaestinae – Forms, Purpose, Terminology and Comparisons", Actes IXe congr. d'Etudes sur les Frontieres Romaines, D.M. Pippidi ed., Bucuresti/Koln 1974, pp. 513–544.
    "The Military Significance of certain Aspects of the Limes Palaestinae", Roman Frontier Studies 1967, S. Applebaum a. M. Gichon edd. Pp. 191–200
  12. ^ "אדום - אידומיאה והלימס ההרודיאני", דורון – מחקרים בתרבות הקלאסית, ש. פרלמן וב. שמרון עורכים, 1967, עמ' 205–218
  13. ^ "אתרי הלימס בנגב", ארץ ישראל י"ב, (תשל"ה), עמ' 166-149.
    "The Negev Frontier", Israel and her Vicinity in the Roman and Byzantine Periods, Applebaum a. Gichon edd., Tel-Aviv, pp. pp. 35–64. ; וכן"Who were the Enemies of Rome on the Limes Palaestinae", Studien Zu den Militargrenzen Roms III, Chr.Unz ed. Stuttgart, 1986, pp. 583-592
  14. ^ "The Hinterland of the Limes Palaestinae", Proceedings of the XVII Int. Congress of Roman Frontier Studies 1997, N. Gudea ed., Bucarest, pp. 667–688
  15. ^ ממצאיו סוכמו ב"הלימס בנגב מכנונו ועד לדיוקלטיאנוס" (עבודת דוקטור אשר הוגשה לפרופ' מ. אבי יונה באוניברסיטה העברית בשנת 1967) ומתומצתת ב"אתרי הלימס בנגב", ארץ ישראל י"ב, (תשל"ה), עמ' 149–166
  16. ^ "חפירות עין בוקק", קדמוניות שנה ג', חוברת 4 (12), 1970, עמ' 138–142. וכן: "חפירות המצודה בעין-בוקק. שיטות עבודה ומבחר תוצאות", מחקרי יהודה ושומרון, י. אשל עורך, תשנ"א עמ' 153–172 וראו ספרים שכתב.
  17. ^ "החפירות בתמרה בשנת תשל"ג", קדמוניות ל"ג, 1974, עמ' 114–117 וראו אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות, 4.
    "Mezad Tamar-Tamara, Vorbericht der Grabungen 1973-74", Studien zu den Militargrenzen Roms II. C.B. Ruger ed., Koln, pp. 445–452
  18. ^ "Migdal Tsafit – A Burgus in the Negev", Saalburg Jahrb. XXX, 1974, pp. 1–39
  19. ^ En Boqeq, Ausgrabung in einer Oase am Toten Meer. Band I – Geographie und Geschichte der Oase. Das spätrömisch-byzantinische
    En Boqeq. Excavations in an Oasis on the Dead Sea Shores, part II – The Officina, Waterworks. etc., together with M. Fischer (editor-in-chief) and O. Tal, Verlag Philipp von Zabern, Mainz 2000.
    "עין בוקק". האנציקלופדיה החדשה לחפירות בארץ ישראל 3, עמ' 1184–1197
  20. ^ 1 2 מרדכי גיחון, ‏ההבט הצבאי של מרד בר-כוכבא ע"פ חקר מערכות המסתור, קתדרה 26, 1982, עמ' 30–41
  21. ^ 1 2 דרך כוכב מיעקב - בר כוכבא וזמנו, הוצאת מודן, 2016
  22. ^ "מרחצאות רומיים בארץ ישראל", קדמוניות י"א, (תשל"ח), עמ' 35-22.
    "The Roman Bath Houses in Emmaus – Excavations 1979", Israel Exploration Journal 29, pp. 102–110
  23. ^ "השפעת חופי הים התיכון על ביטחון א"י באספקלריה היסטורית", הים התיכון ומקומו בתולדות ישראל והעמים, ש. ספראי ואחרים עורכים, ירושלים, 1970, עמ' 122-100.
    "החשיבות האסטרטגית של יהודה ושומרון – נתוח היסטורי", יהודה ושומרון, א. שמואלי ואחרים עורכים, 1977, עמ' 72-49.
  24. ^ מרדכי גיחון, ‏תולדות רצועת עזה באספקלריה גיאו-פוליטית וגיאו-אסטרטגית, קתדרה 6, (תשל"ח), עמ' 165-133.
    "הגנת הנגב באספקלריה היסטורית", ספרא וסיפא 2, י. ואלך עורך, עמ' 35-21.
    "ההיבטים הגיאו-אסטרטגיים וההיסטוריים", בתוך א. שלו, קו ההגנה ביהודה ושומרון, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 199-175.
    "השרון בהיבט גאוגרפי-צבאי", ארץ – מחקרים רגיונליים, א. דגני ואחרים עורכים, תל אביב, 1991, עמ' 320-289.
    "הגולן – סקירה היסטורית צבאית", ארץ – מחקרים רגיונליים, א. דגני ואחרים עורכים, תל אביב, ב', 1993, עמ' 576-535.
    "הירקון –מוקד אסטרטגי וזירת מלחמה מימי האבות ועד למלחמת העולם הראשונה", מחקרי יהודה ושומרון י"ג, יעקב אשל עורך, אריאל, 2004, עמ' 226-221.
  25. ^ "ארץ גשר – מלחמות ישראל מאז תש"ח – הזירה והלחימה בה באספקלריה היסטורית", המאבק לביטחון ישראל, א. זוהר, א. מלצר וב. מכלסון עורכים, תל אביב, עמ' 12–39, 1999, מהדורה ב' ב 2001.
  26. ^ "The Influence of the Mountains on Warfare in Palestine throughout the Ages in Comparison with Switzerland", Acta of the XVIII Coll. of the ICMH. Zurich, 1993, pp. 447–457
  27. ^ גיחון, אטלס כרטא, (ראו ספרים שכתב להלן). מפות 2–98, עמ' 12–27
  28. ^ "The Conquest of Acre in 1840", Bull. No. 12, Museum Haaretz, Tel Aviv, 1970, pp. 55–65
  29. ^ "אמיתות תיאור הקרבות במקרא ע"פ מערכת העי", מחקרי יהודה ושומרון תשנ"ו, י. אשל עורך, 1997, עמ' 17–34
  30. ^ מלחמות התנ"ך, ביחד עם חיים הרצוג, תרגום אריה חשביה; עריכה אברהם שלוין. ירושלים: עידנים, 1981.
    "כבוש העי באבחנה היסטורית צבאית", זר לגבורות – ספר שזר, ב.צ. לוריא עורך, ירושלים, 1973, עמ' 56–72
  31. ^ "מצור יודפת", ספר יובל לי. אפרון. א. כשר עורך, תל אביב, 1995, עמ' 112–242
  32. ^ "הגולן ומערכת גמלא" אריאל 51/50
  33. ^ "Tarichaeae 67 CE, Historische Interpretationen, Festschrift Walser, M. Weinmann-Walser ed., Stuttgart, 1995,ak pp. 61–86
  34. ^ "Legio X at Masada", Acta of the 2 Congress de Lyon sur l'Anee Roamaine, Lyon 1998. Y.Le Bohee ed., 2000, Pp, 541–554
  35. ^ "דיוקן הלוחם היהודי על פי מלחמת היהודים של יוסף בן מתתיהו", מחקרי יהודה ושומרון ז', י. אשל עורך, אריאל 1999, עמ' 76–80
  36. ^ לסיכום כל הנ"ל ראו נפוליאון בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר, רעות 2003.
    "מסע נפוליאון לארץ ישראל – קורות, לקחים והשפעות", ספר עזריה אלון, א. שילר עורך, הוצאת כתר, ירושלים, 2000. עמ' 270-258.
  37. ^ 1 2 "Intelligence as Decisive Factor during Napoleon's Campaign in Palestine 1799", L'Europa Scorpe Napoleone 1793-1804, Acta of the 1st Int. Congress at Alessandria, Italy, 1997, 1999, V. Scotti ed., pp. 626-644.
  38. ^ "מצור נפוליאון על עכו". זירת קרב, העורך א. שמואלביץ, תל אביב 2007, עמ' 177–204.
    "כישלון מסע נפוליון ללבנט", ידיעות כ"ד, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, עמ' 195–204
  39. ^ נפוליאון בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר, 2003 ובעיקר פרק יב.
  40. ^ "התפתחות המודיעין בראייה היסטורית", מודיעין וביטחון לאומי, ד. עופר וי. קובנר עורכים, תל אביב, 1987, עמ' 15–34.
    "Intelligence in the Roman Army", Labor Omnibus Unus, Festschrift Walser, E. Herzig u. R. Frei Stolba edd., Stuttgart, 1989, pp. 154–170.
    "שלט רחוק", חמנית 13, אביב 1989, עמ' 3–5
  41. ^ דרך כוכב מיעקב - בר כוכבא וזמנו, הוצאת מודן, 2016
  42. ^ "הערכת המצב של בר כוכבא", חקרי מלחמה, י. ואלך ואחרים עורכים, תל אביב, 1988, עמ' 17–47.
    "New Insight into the Bar Kokhba War and a Raappraisal of Dio Cassius 69:12-13", JQR LXXVIL, pp. 15-45.
    "The Bar Kochba War – A Colonial Uprising against Rome", Rev. internat-d'Histoire Militaire 1974, 1979, pp. 82–97.
    "יחס המקורות הכתובים לבר כוכבא ולמלחמתו", מחקרי יהודה ושומרון י"ד, י. אשל עורך, אריאל 2005, עמ' 113–123
  43. ^ B. Isaac a I. Roll, Roman Roads in Judea I - The Legio Soytopolis, Road. B.A.R. Int. Ser. 141, Oxford 1982
  44. ^ M. Fischer, B. Isaac, I. Roll, Roman Roads in Judia II, The Jaffa -Jerusalem Roads. B.A.R. Int. Ser. 628, Oxford 1996


ראשי חטיבת המחקר באגף המודיעין
אריה סימון • מרדכי גיחון • יהודה בן-דוד • דוד כרמון • שלמה גזית • אריה שלו • יהושע שגיא • אביעזר יערי • עמוס גלבוע • אלקנה הרנוף • דני רוטשילד • קותי מור • יעקב עמידרור • עמוס גלעד • יוסי קופרווסר • יוסי בידץ • איתי ברון • אלי בן-מאיר • דרור שלום • עמית סער • איתי ברון • אופיר מזרחי-רוזן