"ראיתי את פסלו המוזהב של זאוס, הגנים התלויים מבבל, את קולוסוס השמש, הנמל רחב-הידיים למרגלות הפירמידות הגבוהות, קברו העצום של מאוזולוס. אבל כאשר ראיתי את ביתה של ארטמיס, שמגרד את העננים כל שאר הפלאים איבדו מיופיים, ואמרתי מלבד האולימפוס השמש מעולם לא ראתה דבר כל כך יפה."[1]
פולחן ארטמיס באפסוס
הגבירה של אפסוס, פסל מהמאה ה-1 לספירה אשר מוצג במוזיאון אפסוס בטורקיה
במיתולוגיה היוונית, ארטמיס, אלת הציד, היא אחותו התאומה של אפולו, שהחליפה את סלנה כאלת הירח. באפסוס פולחן האלה שקישרו היוונים עם ארטמיס נקשר לדמות מעץ עם תכשיטים, אשר מקורה עוד לפני תקופת יוון העתיקה. מאז התקפותיהם של תאולוגים כגון הירונימוס נגד הדתות הפגניות, נחשבו התבליטים על-פני הפסלון לביצים או שדיים מרובים, המסמלים את פוריות האלה, אך ההיסטוריון המודרני רוברט פליישר שיער כי מדובר בקישוטים.[2] לפי הפרשנות המודרנית, מדובר בייצוג אייקוני של תכשיטים דמויי-דלעת עשויים ענבר, אשר ככל הנראה הופיעו לקראת התקופה הגאומטרית. רגלי הפסלון וגופו מוקפים בעמוד מקושט, אשר ממנו בוקעות הרגליים, סגנון אופייני יותר לאמנות מצרים העתיקה והמזרח הקרוב הקדום. על ראשה של האלה, כפי שהופיעה על המטבעות של אפסוס, היה כתר מוראלי (דמוי חומה), אחד מסימני ההיכר של קיבלי, האלה האם הפריגית, והיא נשענה על מטה מנחשים שזורים או נחשי אורובורוס. בדומה לקיבלי, קדשות ובתולות צעירות שירתו את האלה. כתובת הקדשה מסביבות המאה השלישית לפנה"ס מקשרת את האלה עם האי כרתים ומכנה אותה "הגבירה של אפסוס מכרתים, נושאת האור".
מסורת הסינקרטיזם היוונית התאימה את כלל האלים הזרים לפנתאון האולימפי, וברור כי במקרה של אפסוס, ההקשר שעשו המתיישבים האיונים בין "הגבירה של אפסוס" לבין ארטמיס הוא מקרי ביותר.
תולדות המקדש
הקמה
האתר הקדוש באפסוס קדום בהרבה מהמקדש שעמד בו. פאוסניאס, תייר וגאוגרף יווני מהמאה השנייה לספירה, טען כי האתר קדם להתיישבות האיונית בשנים רבות, והוא קדום אף יותר מהמקדש של אפולו בדידימה, אשר היה האורקל השני בחשיבותו בעולם היווני[3].
החפירות באתר מתחילת המאה ה-20 ומשנות ה-80 אימתו את דבריו של פאוסניאס. הבורות שנחפרו במקום הראו כי האתר היה בשימוש כבר בתקופת הברונזה ובמקום נמצאו כלי חרס שמקורם עד אמצע התקופה הגאומטרית. ככל הנראה, במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס הוקם באתר מקדש[4] פריפטרלי (מוקף עמודים מכל צידיו) עם רצפת חרס. זהו המקדש הפריפטרלי הקדום באסיה הקטנה וייתכן כי מדובר במקדש היווני הראשון שהיה מוקף בעמודים.
במאה ה-7 לפנה"ס נהרס המקדש בשיטפון, ורצפת החרס של המקדש התכסתה ביותר מחצי מטר של חול ושרידי אוניות. מתחת לשכבה זו נקבר, ליד החומה הצפונית של המקדש, מצבור שרידים שכלל בין היתר טיפות אליפטיות עשויות ענבר, שקישטו את פסל הגבירה של אפסוס שהיה עשוי עץ; הפסל עצמו נהרס כנראה במהלך השיטפון. על אף שבמהלך ארבע מאות השנים שבין המאה השמינית למאה הרביעית לפני הספירה עלה גובה האתר ביותר מארבעה מטרים, הוא שמר על מעמדו כאתר קדוש.
המקדש החדש נבנה הפעם משיש והוקף שורת עמודים כפולה, כדי לאפשר תהלוכה טקסית רחבה מסביב לנאוס. הוא תוכנן ונבנה סביב השנה 550 לפנה"ס על ידי כרסיפרון (אנ'), אדריכל מכרתים, ובנו מטגנס. על הקמת המקדש שילם קרויסוס, מלך לידיה העשיר.
המקדש המפואר הפך לאתר תיירות שבו ביקרו מלכים, סוחרים ומטיילים, שהביאו איתם סחורה ותכשיטים כמנחות לארטמיס. המקדש גם הפך למקום מחסה המקובל על כולם, ובמיתולוגיה היוונית נזכר כמקום מחסה של האמזונות מהרקולס ודיוניסוס.
חורבן
המקדש של ארטמיס באפסוס נהרס ב-21 ביולי 356 לפנה"ס על ידי הצעיר הרוסטרטוס, שעל-פי האגדה הצית את המקדש כדי לזכות בתהילה בכל מחיר. תושבי אפסוס הכריזו כי שמו של הרוסטרטוס לא יירשם לעולם, אך סטרבון הזכיר את השם בכתביו, ומשם אנו מכירים אותו.
בלילה של אותו היום, נולד אלכסנדר מוקדון. פלוטרכוס אמר כי ארטמיס הייתה עסוקה מדי בלידתו מכדי להציל את המקדש הבוער שלה. מאוחר יותר הציע אלכסנדר לשלם תמורת בנייתו המקדש מחדש, אך תושבי אפסוס סירבו. שחזור המקדש אירע רק לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס.
שחזור זה נהרס בעת פשיטה גותית בשנת 262 לספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר גליאנוס. תושבי אפסוס בנו את המקדש מחדש, אך הוא איבד מחשיבותו עם המרת דתם של רוב תושבי אפסוס לנצרות. תהליך זה נמשך במהלך המאה ה-4 לספירה ובשנת 391 הכריז תאודוסיוס הראשון על סגירת כלל המקדשים. המקדש נהרס בשנת 401 על ידי המון זועם בהנהגת יוחנן כריסוסטומוס, ואבני המקדש שימשו לבניית בניינים אחרים, כגון כנסיית איה סופיה באיסטנבול.
גילוי מחדש בתקופה המודרנית
חלק מעמוד משחזור המקדש במאה הרביעית לפנה"ס (מוצג במוזיאון הבריטי)
משלחת של המוזיאון הבריטי בראשות האדריכל ג'ון טרטל ווד (אנ') גילתה את המקדש בשנת 1869, לאחר מסע חיפושים של שש שנים. החפירות במקום נמשכו עד שנת 1879, והתחדשו על ידי דייוויד ג'ורג' הוגארת בשנים 1904–1906. שברי פסלים משרידי המקדש ששוחזר במאה הרביעית וכן משרידי המקדש הקדום נאספו והוצגו ב"חדר אפסוס" במוזיאון הבריטי; חלקם מוצגים שם עד היום.
תיאור המבנה
רוב תיאורי המקדש מצויים בכתבי פליניוס הזקן. על-פי כתביו, אורכו של המקדש היה 115 מטר ורוחבו 55 מטר, כך ששטחו היה גדול פי שלושה משטח הפרתנון, וכמעט כולו היה עשוי שיש. הנאוס של המקדש (ההיכל הפנימי המרכזי) היה מוקף ב-127 עמודים איוניים בגובה 18 מטר.
המקדש היה מקושט בציורים, בעמודים מצופים זהב וכסף ובפסלים נהדרים שיצרו טובי הפסלים של אותה תקופה, ביניהם פידיאס, פוליקליטוס, קרסילאס ופראדמון. בין הפסלים היו לא מעט דמויות של אמזונות, שייסדו את אפסוס, על-פי האגדה. פליניוס כותב כי סקופאס, פַּסָּל יווני שפיסל חלק מהתבליטים במאוזוליאום בהליקרנסוס, עבד גם על התבליטים שקישטו את עמודי המקדש. ליד המזבח עמד פסל הפולחן של המקדש העשוי הובנה, פרי ידו של הפַּסָּל אנדויוס (Endoios).
