סבידור נולד בבאחמוט שברוסיה (כיום באוקראינה), ובשנת 1922 עבר עם הוריו אנה (לבית רקובסקי) ודב לעיר ביאליסטוק שבמדינה הפולנית הצעירה. שנתיים לאחר מעבר המשפחה יצא אביו, פרופ' דב חודורובסקי, בסיוע בני משפחתו (חרל"פ) לארצות הברית והצטרף לסגל אוניברסיטת פנסילבניה כמרצה לשפות. בגיל 44 נפטר אביו מדום לב כשהוא מותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים בפולין. זמן מה לאחר מות האב, נפל אחיו הצעיר מחלון הבית ונהרג. סבידור למד בבית הספר התיכון בזמברוב שבפולין, ולאחר מכן למד באוניברסיטת וילנה. עם עליית הנאצים חזה את הנולד ועשה מאמצים ניכרים לשכנע את אחיו ואמו לעזוב את פולין. מאמציו לא צלחו והנותרים נספו בשואה. בסיוע הקונסול היפני בקובנה, חסיד אומות העולם, צ'יאונה סוגיהארה קיבל אשרת כניסה ליפן ודרכה, כשהוא בראש קבוצת יהודים צעירים שנמלטו מאירופה עשו דרכם לארץ ישראל כשהם שוהים בדרכם בסין ובהודו. בשנת 1941 הגיע לארץ ישראל.
שירות צבאי
עם עלייתו לארץ ישראלהתגייס סבידור לצבא הבריטי, ושירת בו עד 1946. את מרבית שירותו בצבא הבריטי עשה סבידור במדבר סהרה כלוחם בהנדסה קרבית והתמחה בפירוק מוקשים. לאחר מכן הצטרף לכוחות הבריטיים שליוו את גנרל וויר, מפקד הצבא הבריטי באוסטריה[דרושה הבהרה] והיה לראש מטהו.
עם קום המדינה התגייס לצה"ל, ושירת בו עד שנת 1953. במסגרת שירותו בצבא שימש סבידור כמייסדו ומפקדו הראשון של בית-הספר הצבאי לארגון וניהול וכראש ענף משטר ומשמעת, והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף.
בשנת 1951 נשא סבידור לאישה את רעיה לבית קרוקס בתו של ד"ר יצחק קרוקס מרופאיה הראשונים של תל אביב.
לאחר פרישתו מצה"ל החל לשמש כחבר מפלגת הציונים הכלליים וחבר המפלגה הליברלית. הוא כיהן במשך כשנה כסמנכ”ל משרד התחבורה (1953), ולאחר מכן שימש למעלה מעשור (1954–1964) כמנכ"ל רכבת ישראל. ביולי 1961 הגיש את התפטרותו, אולם זו נדחתה בידי שר התחבורה דאז יצחק בן-אהרן.[1] בהמשך כהונתו, ארעה ב-26 בדצמבר 1963תאונת הרכבת בבית יהושע. כחצי שנה לאחר התאונה התפטר מתפקידו, לאחר שננזף על ידי מנכ"ל משרד התחבורה.[2] סבידור טען שלא היה מקום לנזוף בהנהלת הרכבת ולחלופין שהנזיפה הייתה צריכה להיות בהנהלת החטיבה הטכנית.[3]
בין השנים 1964–1977 כיהן סבידור כמנכ"ל חברות ציבוריות, תחילה כמנכ"ל "ערד" (חברה בת של רסקו) (בין השנים 1964–1967), ולאחר מכן משך כעשור כמנכ"ל המועצה לייצוא מוצרי פרי הדר (1968–1977). ב-1965 זכה בעיטור אות לגיון הכבוד הצרפתי.
קריירה פוליטית
במקביל נכנס לפעילות פוליטית. בשנת 1969 התמודד על ראשות עיריית תל אביב מול יהושע רבינוביץ, שכיהן באותה העת כראש העירייה; גח"ל בראשות סבידור זכתה ב-12 מנדטים לעומת 13 של רבינוביץ. לאחר הבחירות נחתם הסכם קואליציוני עם המפד"ל ורשימת עמ, ונדמה היה שסבידור יתמנה לראש עירייה, אלא שההסכם לא החזיק מעמד ובוטל בלחץ מפא"י, ורבינוביץ המשיך לכהן כראש העירייה. משנת 1969 כיהן סבידור כחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו וראש סיעת גח"ל במועצה (בין השנים 1969–1974), וכסגן יו"ר המרכז של המפלגה הליברלית ויו"ר צוות החשיבה המדינית של המפלגה (1976).
סבידור נבחר לראשונה לכנסת התשיעית בשנת 1977 כנציג הליברלים ברשימת הליכוד, ובכנסת זו כיהן כחבר בוועדות רבות של הכנסת. בשנת 1981 נבחר לשמש כיושב ראש הכנסתהעשירית, ושימש בתפקיד עד תום ימי הכנסת העשירית, בקיץ 1984.
במרץ 1984, כשנה לאחר מותו של יו"ר המפלגה הליברלית חבר הכנסת ושר החקלאותשמחה ארליך, החליט סבידור להתמודד לתפקיד לאחר שלא אוייש מאז מותו של ארליך.[4] בעת שהאופוזיציה העלתה להצבעה חוק לפיזור הכנסת בתחילת אפריל אותה השנה,[5] ביקשה הממשלה שההצבעה תהיה חשאית בעוד האופוזיציה ביקשה הצבעה גלויה. סבידור הכריע שההצבעה תהיה גלויה בניגוד לקו של מפלגתו, וייתכן כי בעקבות זאת נדחק החוצה מרשימת הליברלים (בסיעת הליכוד) לכנסת הבאה[6] – בבחירות לראשות המפלגה הליברלית שנערכו בסוף אפריל הוא הפסיד ליצחק מודעי,[7] והודח מרשימת המועמדים של המפלגה.[8]
קברם של מנחם ורעיה סבידור בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
פעילות ציבורית נוספת
לאחר פרישתו מהכנסת, כיהן סבידור כיו”ר הוועד הציבורי להבראת המשק (בשנים 1985–1986) וכיו”ר קרן לב"י עד יומו האחרון (1987–1988).
מנחם סבידור נפטר ב-2 בנובמבר1988 ונקבר בחלקת גדולי האומה לצד אשתו - רעיה שנפטרה שלושה חודשים לפניו. במותו הותיר אחריו בת, ענת סבידור גולדנצווייג – בעברה, פרקליטה בכירה בשירות המדינה והמשנה לפרקליט מחוז המרכז; ובן – דב – פעיל ציבור ויו"ר הוועד המקומי במושב עין ורד.[9]
