מנו לסנר (בהונגרית: Lessner Manó; טפולצה, 28 בספטמבר 1884 – ולס, 5 בנובמבר 1944)[1] היה מהנדס אזרחי ואדריכל יהודי-הונגרי יוצא דופן בתפיסתו האדרעכלית שחלק גדול מיצירותיו נבנו שלא תחת שמו מסיבות פוליטיות. לסנר היה ראש החוג הראשון באוניברסיטה לנושא תכנון ערים ולמעשה הקים את החוג. הוא נספה בשואה ככל הנראה במערב אוסטריה.
קורות חיים
מנו לסנר נולד במשפחה יהודית מפורסמת של סוחרי יין, בנם של שמואל לסנר ושל פרנציסקה (פאני) שלזינגר. הוא השלים את בית הספר היסודי שלו בטפולצה, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בגימנסיה בעיר גיור, שם היה לאיוש קוזמה גם בן מחזורו לכיתה וגם חברו, שעמו נותרה ידידותו גם מאוחר יותר. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הפך לסטודנט לאדריכלות באוניברסיטה הטכנית של מינכן. בחוזרו הביתה, ב-30 בנובמבר 1913 בבודפשט, בארז'בטווארוש, התחתן עם ארז'בט, בתם של ד"ר שמואל פנייש ושל אתלקה וייס.[2] בתקופה זו עבד במשרדי אדריכלות שונים.
תחת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, הוא לקח על עצמו משימות חשובות והפך לחבר במנהלת המוזיאונים והאמנויות האחראית על האדריכלות. מאפריל 1919 עמד בראש המחלקה החדשה לתכנון ולתכנון ערים בעקבות הרפורמה של האוניברסיטה למדעים שימושיים. לאחר נפילת רפובליקה, אגודת המהנדסים והאדריכלים ההונגרית גירשה אותו מחברותו באגודה. בשנים אלו עיצב עיצובי במה, תפאורות, מצבות ורהיטים. הוא הכין את התוכניות האדריכליות שלו תחת שמות עמיתיו. רבות מיצירותיו נהרסו בהפצצות במלחמת העולם השנייה ונבנו מחדש.
כמה תוכניות יקרות ערך, שרטוטים, כתבים ותצלומי בניינים שהושלמו נמצאו באוסף האדריכלי של מוזיאון Kiscelli. אלה גם מראים שהוא דחה לא רק את אסכולת האקדמיזם אלא גם את הדוגמות של האדריכלות המודרנית. לכן, הבתים המסורתיים שלו יוצאי דופן בדיוק כמו אלה שנולדו ברוח מודרנית. הבניינים שלו מאופיינים לפעמים בצורות גושים מדהימות. הוא אהב את הנטיות ההונגריות של הבארוק העממי, ויישם במודע את מרכיביו.
הוא דן לעיתים קרובות ברעיונותיו עם חבריו; עם קלמן סֶלֶה, בני פרנצי, נואמי פרנצי, יוז'ף אגרי, דיולה דרקוביץ', אישטוואן סניי, פאל פטזאי.
עבודותיו כללו את:
- שחזור של בית העירייה בסנטאנדרה
- את אתר הנופש לילדים בקסטהיי
- בית הבד וגת היין Szent-György.
- בשנים 1928-1829 השתתף גם בניהול עבודות הבנייה של בית החולים למגפות בטפולצה
- הוא גם תכנן וילות משפחתיות, בין היתר, בגבעת הוורדים (Rózsadomb (Budapest)) וגבעת גלרט בבודפשט ובעיר זאלאגרסג
בגיל 60, סירב לעזרת חבריו, הוא נלקח למחנות שירות עבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) כמעט מרצונו. מוולס שבמערב אוסטריה, הוא עדיין נתן אותות חיים. מעולם לא שמעו ממנו שוב. אשתו הייתה קלרה קון.
לקריאה נוספת
- לקסיקון ביוגרפי של טפולצה
- Veszprém megyei életrajzi lexikon (לקסיקון ביוגרפי של מחוז וספרם)
- פרנץ לסנר: זוכרים את האדריכל מנו לסנר (השנתון לבנות, בודפשט, 1973)
- מיהאי קובינסקי: לקסיקון אדריכלי מודרני (בודפשט. 1978)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
