סביבת העיר הייתה מיושבת כבר מימים קדומים. ההתיישבות הגדולה הראשונה, שהייתה קלטית, מתוארכת למאה ה-5 לפנה"ס. העיר נקראה ארבונה (Arrabona) ושם זה נשמר במשך כ-800 שנה. עקבות מהשם הזה ניכרים עד היום בשם הגרמני (Raab) ובשם הסלובקי (Ráb) של העיר.
סוחרים רומאים הגיעו לארבונה במאה הראשונה לפני הספירה. בשנת 10 לספירה כבש הצבא הרומי את חלקו המערבי של הונגריה שנקראה פאנוניה. אף על פי שהקיסרות הרומית נטשה את האזור במאה ה-4, עקב התקפות בלתי פוסקות של שבטים גרמנים והונים, העיר נותרה מיושבת.
במאות שלאחר מכן הייתה התיישבות של סלאבים, לומברדים, ואווארים בעיר ובסביבתה.
בתקופת הכיבוש העות'מאני כאשר הצבא העות'מאני התקרב לעיר, המפקד של העיר החליט לשרוף את העיר במקום להגן עליה. כאשר הצבא העות'מאני הגיע לעיר הוא מצא רק חורבות שרופות. עד היום שמה של העיר בטורקית הוא "העיר השרופה" (Yanik kale).
העיר והמצודה נבנו מחדש כמו כן היא הוקפה בחומה חדשה. העיר השתנתה לגמרי בעקבות הבנייה מחדש שתוכננה על ידי ארכיטקטים ומהנדסי צבא איטלקיים בסגנון מודרני לאותה תקופה. במקום הרחובות והסימטאות המעוקלות מימי הביניים נבנו רחובות ישרים ומבנים מפוארים בסגנון הרנסאנס שחלקם קיימים עד היום. המצודה החדשה לא מילאה את התקוות שתלו בה, וב-1594 הצבא העות'מאני הצליח לכבוש את העיר. היא נכבשה בחזרה על ידי גייסות הונגרים ואוסטרים ב-1598.
במאות שלאחר מכן העיר התפתחה ושגשגה. ב-1743 המלכה מריה תרזה העניקה לעיר מעמד של עיר מלכותית חופשית. מסדרים נוצריים רבים התמקמו בעיר ובנו בה בתי ספר, כנסיות בית חולים ומנזר. נפוליאון כבש את העיר והרס חלק מהחומות. ראשי העיר ראו שאין תועלת רבה בחומות והרסו ביוזמתם חלקים נוספים מהן, כדי לאפשר את הרחבת העיר.
באמצע המאה ה-19, עם תחילת תנועת ספינות הקיטור על נהר הדנובה, הפכה גיור לאחד מצמתי המסחר החשובים בהונגריה. עדויות מהתקופה מספרות על 400 ספינות קיטור שעברו דרכה בשנה. הספינות, בדרכן לווינה, הובילו תבואה, טבק, צמר, עורות, בקר ומוצרי חקלאות אחרים, ובשובן הביאו עצים לבניה, ברזל ומוצרי מותרות שונים. רבים מתושבי העיר עסקו בתיווך ובמסחר, בעיקר במוצרי תבואה ובקר. השגשוג בתחום המסחר הסתיים עם סלילת קו הרכבת שעקף את העיר והחליף את ההובלה בספינות הקיטור. בעקבות כך, ראשי העיר החליטו לפתח את התעשייה בעיר, ובסיוע של משקיעים הוקמו בתי חרושת רבים. בין שתי מלחמות העולם, הפכה גיור לעיר התעשייה השנייה בגודלה בהונגריה.
במלחמת העולם השנייה, העיר ניזוקה קשות מהפצצות. לאחר המלחמה, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הוקמו בעיקר שיכוניבטון גדולים ומרכז העיר העתיק הוזנח והפך לשכונת מגורים אפורה ומתפוררת. ב-1970 הוחל בשיקום ובשימור מרכז העיר, ובעקבות כך בשנת 1989 זכתה העיר בפרס האירופי לשימור מונומנטים.
הקהילה היהודית
המידע הקדום ביותר על התיישבות של יהודים במקום היא מסוף המאה ה-14, אם כי ייתכן שקהילה מאורגנת הייתה קיימת כבר אף לפני כן. "רחוב היהודים" מופיע ברישום מקרקעין עירוני משנת 1567. הכנסייה אפשרה רק לקתולים להתיישב בתחומי העיר גיור, והיהודים נאלצו להתיישב ביישוב גיורסיגט על אי סמוך על נהר הדנובה. ב-1791 התארגנה הקהילה וב-1795 הוקם בית כנסת. רק ב-1840, לאחר שיצא החוק המתיר התיישבות יהודים בערים המלכותיות החופשיות, החלה התיישבות של יהודים בתוך העיר עצמה. ב-1851 הוקמה קהילה מאוחדת שכללה גם את היהודים על האי. ב-1870 נבנה בית כנסת חדש ומפואר.[2]
ב-1871 הוקמה קהילה אורתודוקסית נפרדת. ב-1910 היוו היהודים – ברובם סוחרים תעשיינים ובעלי מלאכה – כ-12.6% מסך האוכלוסייה, ב-1920 הגיע מספרם ל-5,904 ובשנת 1941 ירד מספרם ל-4,688.
ביו 1942 ל-1944 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות העבודה במסגרת הצבא ההונגרי. הגרמנים השתלטו על הונגריה במרץ 1944. ב-13 במאי 1944 רוכזו כל היהודים הנותרים בעיר בגטו. ב-11 וב-14 ביוני נשלחו 5,635 יהודים מהעיר ומהסביבה בשתי רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ.
לאחר השואה
לאחר המלחמה חזרו כ-700 ניצולים ממחנות העבודה וההשמדה לעיר. ב-1946 היו בה כ-950 יהודים אך ב-1970 נותרו רק כ-200. בית הכנסת הגדול, שלא היה בשימוש מאז השואה, נמכר לרשות המקומית. הוא שופץ ושוחזר ומשמש כיום כמרכז תרבות עירוני.
ג'ו'ר (ראב), בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמוד 100-102. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)