בני פרנצי (בהונגרית: Ferenczy Béni; סנטאנדרה, 18 ביוני 1890 – בודפשט, 2 ביוני 1967) היה פסל הונגרי, אמן מדליות, גרפיקאי, זוכה פעמיים בפרס קושוט (הפרס הממלכתי הגבוה ביותר בהונגריה, מקביל לפרס ישראל), חסיד אומות העולם.
אביו של בני (בנימין) פרנצי היה הצייר קארוי פרנצי, אמו הציירת אולגה פיאלקה והוא אח תאום של אמנית השטיחים נעמי פרנצי. אחיו הגדול, ולר פרנצי, היה צייר גם הוא. את נישואיו הראשונים ערך בווינה עם סטודנטית, ממנה נולדו לו שני ילדים, בת שלמדה צורפות, ממנה נולדו נכדיו, ובן, מתיאש (1923 – 1943), שנהרג בתאונת דרכים בגיל 20 כחייל גרמני. נישואיו הראשונים הסתיימו בגירושים. הוא פגש את אשתו השנייה, מריה ארז'בט פּלוֹפּ שכולם הכירו רק בשם ארז'י, אותה הכיר עוד בהיותו מתלמד בבאיה מארה. הם התחתנו במוסקבה ב-1932. גם ארז'י הייתה גרושה ומנישואיה הראשונים נולד לה בן, מיקלוש, ממנו הייתה מנותקת תקופה ארוכה, שכן בית המשפט פסק את אחזקת הילד לאב בלבד בעת גירושיהם, אך הבעל לשעבר הוצא להורג בעקבות משפט ראווה בברית המועצות, כך שהילד גודל למעשה על ידי הורים אומנים בברית המועצות וראה שוב את אמו בבודפשט רק בשנת 1956.
בני פרנצי היה פסל, מדליסט, שרטט, צייר צבעי מים, מאייר, סופר אמנות, אדם יוצא דופן באמנות ההונגרית של המאה ה-20. הוא החל את לימודיו במושבת האמנים של באיה מארה, המורה שלו היה אישטוואן רטי. בשנים 1909-1908 היה תלמידו של יוזף באר בפירנצה. לאחר מכן, בשנים 1911-1910 הפך לתלמידם של בלתזר שמיט, אמיל אנטואן בורדל ושל אלכסנדר ארכיפנקו באקדמיה של מינכן. הוא המשיך את לימודיו בפריז בשנים 1913-1912. אחרי 1919, (נפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית) הוא נאלץ לחיות בחו"ל במשך קרוב לעשרים שנה.
בתקופת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, הוא השתתף באופן פעיל בחיי התרבות, אם כי, למרות הדעות שרווחו, הוא לא הפך לחבר ב"מנהלת המוזיאון והאמנות" שבגללה נאלץ להגר. הוא התגורר תחילה בבאיה מארה, אחר כך בברטיסלאבה ובעיר רוז'ומברוק, והגיע לווינה ב-1921, שם התחתן. בשנים 1922 – 1924 הזוג חי בברלין ובפוטסדאם. הוא שהה במוסקבה מ-1932 עד 1935. לאחר מכן עבר שוב לווינה ב-1936. לאחר האנשלוס חזר הביתה לבודפשט ב-1938, אך רק ב-1944 זכה בחזרה באזרחותו ההונגרית. לאחר השתלטות מפלגת צלב החץ, הוא ואשתו החביאו יהודים בבודפשט, על כך הוענק להם על ידי יד ושם, (בשנת 1990 לאחר מותם) התואר חסיד אומות העולם.[1]
בין 1945 לבין 1950, הוא היה מורה באוניברסיטה ההונגרית לאמנויות יפות. בשנת 1945, הפך לחבר במועצת האמנות בראשות זולטאן קודאי. בשנים 1948-1947 נסע לשווייץ ולאיטליה. בשנות החמישים התפרנס מאיור ספרים. בשנת 1956 לקה בשבץ מוחי והיה משותק בצד אחד. בעשור האחרון לחייו הוא הכין דגמים ביד שמאל.
בתחילת הקריירה שלו, בני פרנצי היה אמן שעשה ניסיונות רבים, הוא היה מקורב לקוביזם ולאר נובו. הפיסול שלו נשלט מאוחר יותר על ידי הסגנון הקלאסיסטי. הפסלים הגדולים והקטנים שלו מאוזנים ועוצמתיים, קרובים לעולם הפסלים היווניים הארכאיים. יצירותיו נבנו בדרך כלל כדי להדגיש את מבנה גוף האדם ולהגזים בצורות גאומטריות. הדיוקנאות שלו משדרים אווירה לירית ומקרינים רגשות. הפסלים שלו משדרים דינמיות, והקומפוזיציות שלו בנויות בצורה מבנית קפדנית.
כאמן גרפי, הוא גם אחד הנציגים הגדולים של אמנות הרישום ההונגרית, וגם פעילותו כמאייר הייתה משמעותית. הוא גם הפיק ציורי צבעי מים רבים, בעיקר טבע דומם. לפסליו הקטנים יש זוהר מונומנטלי. אומנות המדליות שלו יוצאת מן הכלל. (אפשר לראות רבים מהפסלים ומהמטבעות שלו במוזיאון פרנצי בסנטאנדרה, אבל יש גם יצירות באוסף דיאק בעיסקשפהרוואר). כתביו פורסמו במגזינים Tér és Forma וב-Magyar Művészet.