אלמאן נולד בסיולה שבמדינת וראקרוס, בנו של גנרל מיגל אלמאן גונסאלס ותומסה ולדס לדסמה. כילד, הוא לא הורשה ללמוד בבית הספר שבעיר הולדתו, בגלל דעותיו הפוליטיות של אביו (הוא היה גנרל מהפכני לשעבר), וגם לא למד בבתי ספר אחרים. הוא למד בבית ספר התיכון אסקואלה נסיונל פרפרטוריה (Escuela Nacional Preparatoria) במקסיקו סיטי משנת 1920 ועד 1925, ולאחר מכן הלך לבית הספר הלאומי למשפטים, שם למד עד שנת 1928. התזה שלו עסקה במחלות תעסוקתיות ותאונות בקרב עובדים. כעורך דין מצליח היה המשפט הראשון שלו בייצוג כורים הסובלים מסיליקוזיס. הוא זכה בשני ניצחונות משפטיים ראויים לציון בהגנת עובדים נגד תאגידים. הראשון היה בהבטחת פיצוי לשאירים של עובדי רכבת שנהרגו בקרבות; השני היה בהשגת פיצויים לכורים שנפגעו בעבודה. בעקבות ניצחונות אלו זכה לאהדה באיגודים המקצועיים של מקסיקו.
הוא כיהן כסנטור מדינת וראקרוס מטעם מפלגת המהפכה המקסיקנית (כיום ה-PRI) בין השנים 1934–1936. כשמלינו פאביו אלטמורנו, המושל הנבחר של וראקרוס נרצח, קיבל אלמאן מינוי כמושל המדינה, וכיהן בין השנים 1936–1939. משנת 1940–1945 כיהן כמזכיר הפנים תחת מנואל אבילה קמאצ'ו, וניהל את הקמפיין הנשיאותי של זה האחרון. אלמאן רץ לנשיאות בשנת 1946 כמועמד של מפלגת המהפכה המקסיקנית. בבחירות שנערכו ב-7 ביולי של אותה שנה הוא ניצח את שר החוץ לשעבר אסקייל פדייה, והיה למועמד הלא-צבאי הראשון שזכה בנשיאות מקסיקו. הוא שימש כנשיא הרפובליקה בין השנים 1946–1952.
נשיא מקסיקו
מדיניות פנים
נשיא מקסיקו מיגל אלמאן ולדס ובנו מיגל אלמאן ולסקו חותמים על ספר האורחים בהר ורנון, ארצות הברית.מיגל אלמאן ולדס נואם מול הקונגרס המקסיקני.הדיוקן הנשיאותי של מיגל אלמאן ולדס.הנשיא לשעבר מנואל אבילה קמאצ'ו (במרכז) עם הנשיא מיגל אלמאן ולדס (משמאל).
בתחילת ממשלתו ולדס הדחיק את שביתה של עובדי חברת זיקוק הנפט הממלכתית באמצעות הדרישה עם כוחות הצבא הלאומי והדחתם של 50 מנהיגים שביצעו שביתה בבית הזיקוק אטצקפוצלקו, דיכויים מוקדמים שסימנו את הכיוון של הממשל שלו. זכויות העובדים היו מוגבלות כדי להקל על קידום יוזמה פרטית לאומית וזרה, שתופקד על התפתחותה הכלכלית של המדינה, והוא עצמו יהפוך למשקיע, כבעלים או כשותף של עסקים גדולים. מכאן ואילך, מרבית השביתות הוכרזו כלא קיימות על ידי ועדות הפישור והבוררות. אפילו השופט לואיס ג. קורונה קבע משפט לפי התזה של "אי חוקיות השביתה בזמן שחוזה העבודה בתוקף." קביעה שגרמה לעצרות והפגנות אשר הובילו לביטולה.
בנוסף, ממשלתו יזמה צעדים אחרים שמטרתם לרסן את המדיניות המהפכנית הקיצונית יותר שננקטו על ידי הנשיאים שקדמו לה: היא הוציאה לפועל תיקון לפרק השלישי בחוקה ביחס לחינוך כדי לקבוע שהחינוך שמספקת המדינה יהיה חילוני, חופשי, חינמי ולאומי. הרפורמה בחקלאות הופסקה וחוסר השפעה ממשלתית על נכסים חקלאיים או בעלי חיים הוכנסו לסעיף 27 לחוקה, ובכך, על ידי הגנה על רכוש פרטי מפני כל איום של הפקעה, נעשה ניסיון למשוך הון גדול ליצירת לטיפוח החקלאות. למרות התנגדות של חברות שונות ואף גורמים בממשלה, ולדס חתם על חמישה "חוזי סיכון" שהקציבו אזורי פעילות לחמש חברות נפט אמריקאיות באזורים ספציפיים במפרץ מקסיקו לחקור ולהפיק נפט לזיקוק, ייצוא והעברה לחברת הנפט המקסיקנית הממלכתית תמורת חמישית מערך הדלק; כמו כן, הוא פיצה חברות שונות, שהופקעו על ידי ממשל לאסרו קארדנאס. אנשי הדת המשיכו לשחזר שטחים אבודים עם החוקה של שנת 1917 ומלחמת הכריסטרו, והשיגו דרך חיים של שיתוף פעולה עם הממשלה.
התיעוש, שיזם הנשיא מנואל אבילה קמאצ'ו, הפך לעדיפות הלאומית הגבוהה ביותר, שכן האמינו כי באמצעות חדשנות טכנולוגית תפוקת העבודה תגדל ומגידול זה תביא רווחים גבוהים יותר למעסיקים, שכר טוב יותר לעובדים והעלאת גביית המיסים למדינה. כך שהצמיחה הכלכלית התבססה על התרחבות והגנה של השוק המקומי וכל שאר מגזרי המשק הוכפפו למטרת התיעוש המואץ. תנועת פועלים לאומית אנטי-ממשלתית הוקמה ונתמכה בידי מדיניותו אנדרס סרה רוחאס, שר העבודה. ולדס חש בסכנה והורה להשתמש בכל כוח המדינה כדי להכניע תנועה זו. לשם כך הוא העניק למשרד העבודה את הכוח להכיר בוועדות המבצעות של האיגודים - ולא רק לרשום אותם - דבר שהפר את משטרם הפנימי וביטל את האוטונומיה שלהם. סרה רוחאס, בעל מוניטין של עורך דין כן, התפטר לפני שקיבל הצעה אנטי-חוקתית כה גדולה והוחלף על ידי מנואל רמירז ווזקז, שותפו של הנשיא ולדס. תחת הסדר מעסיקים חדש של תומכי הממשלה בשלל החברות הגדולות במקסיקו, עובדי הנפט והכורים שהוטלו בראשם מנהיגי "פחם" חדשים, היו כנועים לממשלה בתמורה לעמדות פוליטיות והממשלה ביצעה העלמת עין בטיפול המושחת שלהם במכסות. לפיכך התפרקה תנועת העבודה העצמאית. הכפיפות המוחלטת של האיגוד המקצועי הונהגה בידי מקורב הממשל פידל וולקס, אשר נודע בכינוי "פורפיריו דיאס של מעמד הפועלים".
בתקופת נשיאותו הוביל אלמאן פיתוח תעשייתי, הרחבה של רשת הרכבות במדינה, שיפור כבישים ובניית בתי ספר רבים. ממשלו בנה את הקמפוס החדש של האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו, ה-UNAM. הוא עבד גם להרחיב את החקלאות - את הייצור הלאומי של אורז, סוכר, בננות, קפה, שיבולת-שועל ואננס. בשנת 1947 יזם פרויקט ענק במטרה לשלוט בשיטפונות וליצור חשמל במדינת אואחאקה, פרויקט שהגיע לשיאו עם פתיחתו של הסכר מיגל אלמאן בשנת 1955. ב-1951 הוא פיקח על השלמת העבודות להסטת נהר לרמה, מהלך שהביא לסיומן של בעיות אספקת המים של מקסיקו סיטי. הוא התמודד עם הופעת מחלת הפה והטלפיים שהרגה אלפי ראשי בקר. הוא נתן לנשים את הזכות להצביע בבחירות לרשויות מקומיות בתקופת כהונתו, וב-1952 העניק לבאחה קליפורניה מעמד של מדינה. הוא מילא תפקיד מרכזי בפיתוח ובתמיכה של העיר אקפולקו, אשר ידועה כיום כאחד מאתרי התיירות המרכזיים במקסיקו ובאמריקה הלטינית. שחיתות פוליטית וקשרי הון-שלטון היוו לסמל שלטונו, ויסודות אלו עצבו את מערכת היחסים בין פוליטיקה ועסקים במקסיקו עד היום. המדיניות הכלכלית המוצלחת שלו נקראה "הנס המקסיקני", אולם למעשה, רק אליטה קטנה נהנתה מאותה צמיחה כלכלית. ממשלו אחז בעמדות אנטי-קומוניסטיות ותמך בארצות הברית במהלך המלחמה הקרה.
בנוסף, ולדס שינה את איסור משחקי ההימורים באמצעות חוק חדש שיזם ב-31 בדצמבר 1947, אשר נתן למנהל ההנהלה אפשרות לאשר בתי קזינו לפי צו. כך, מרכזי הימורים כמו אגואה קליאנטה החלו לתפקד שוב והחקיקה החלה להפוך את אקפולקו, על היבשה והים, לבירת ההימורים המקסיקנית, איפה שהייתה מעורבות ממושכת של המאפיה אשר דמתה בפעילותה להוואנה ולאס וגאס. מדיניות הפרוטקציוניזם של התעשייה הלאומית הועילה לאנשי עסקים מקסיקניים וזרים שהפכו לשוק הולך וגדל. בפורומים בינלאומיים כמו ועידת הוואנה ממשלת ולדס אישרה את זכותה של מקסיקו להגן על התעשייה שלה באמצעות מכסים והגבלות כמותיות; ליישר את מאזן התשלומים שלה באמצעות איסורי והגבלות יבוא; כמו גם להסדיר השקעות זרות מבחינת שדותיה וכמותה. בנוסף, ולדס התנגד להקמת גוף בינלאומי שיסדיר את הסחר בין מדינות, בו תשלוט הצבעת המעצמות. בשנה שלאחר מכן, עם הקמת ה-GATT, (ההסכם הכללי על מכסים וסחר) שכלל הפחתת מכסים וחסמים אחרים לסחר בינלאומי, מקסיקו לא נכנסה אליו. מבחינת רמון בטטה, שר האוצר, "המדינה שהייתה בתמימות מוכנה להיות תלויה בשאר העולם לצורך סיפוק צרכיה המהותיים תהיה בסכנה חמורה; סכנה שמלחמות ואיום המלחמות הביאו רק לגדילתה." (מקסיקו תיכנס ל-GATT רק בתקופת ממשלת מיגל דה לה מדריד).
בשנת 1950 היה ולדס הנשיא המקסיקני הראשון ששידר את החקיקות שעליהן עבר בשידור טלוויזיה. על פי מנהל חברת השידורים אל-טיגרה, פרננדז ופקסמן, ולדס ראה בטלוויזיה אמצעי פוליטי שממנו הוא יכול היה ליהנות באופן אישי. לפני שהחליט כיצד לעשות זאת, כדי להרוויח זמן הוא הזמין את התעשיינים סלבדור נובו וגונזלס קמארנה ללמוד על פעילותה של תעשיית הטלוויזיה בארצות הברית ובממלכה המאוחדת. באופן הגיוני, בחרו התעשיינים בטיפוח הטלוויזיה הפרטית עבור הישגים כספיים גדולים כמה שיותר מהעסק וולדס החל להעניק זיכיונות לחברות תקשורת גדולות שהיו מקושרות לממשל עבור בניית טלוויזיות. בנו של מיגל אלמן ולדס לא הופיע כבעל מניות עד שנת 1972 ובשנת 1991 היו בבעלותו 18% מכלל מניות הטלוויזיה ברחבי מקסיקו.
מדיניות חוץ
בתקופתו ניהלו מקסיקו וארצות הברית מערכת יחסים קרובות, שהתפתחו כבר במהלך מלחמת העולם השנייה, והמשיכו אף על פי שסירב לשלוח כוחות מקסיקניים למלחמת קוריאה. הוא ניהל משא ומתן עבור קבלת הלוואה גדולה מארצות הברית בשנת 1947. במישור הבינלאומי, הוא חתם לאחר מלחמת העולם השנייה על הסכמי שלום עם יפן, גרמניה ואיטליה. ההשפעה המצטברת של הרפורמות הקודמות, החיסכון שנכפה על ידי מלחמת העולם השנייה וגישתו העמוקה לחיזוק היחסים עם ארצות הברית שהגיעה לשיאה בביקור הראשון בבירת מקסיקו בידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, היו הגורמים המרכזיים להתפתחות "הנס הכלכלי" של מקסיקו. בסופה של מלחמת העולם השנייה לארצות הברית ומדינות נוספות במערב אירופה היה מחסור בכוח אדם, אשר בין לבין מולא בידי השקעות של חברות בעובדים מקסיקנים שהיו זולים עבור העסקה. בתקופת ולדס החל מעבר בקנה מידה רחב של עובדים מקסיקניים דרך גבול ארצות הברית–מקסיקו בכדי לעבוד בארצות הברית ביום ולשוב לבתיהם במקסיקו בערב.
מצד שני, מקסיקו בהנהגת ולדס חידשה את היחסים המסחריים עם המדינה הספרדית תחת הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. בשנת 1947 נחתמה בריו דה ז'ניירו, בירת ברזיל דאז, האמנה הבין-אמריקאית לסיוע הדדי. הגידול בהוצאות הציבוריות והחובות הגוברים של הממשלה הובילו לפיחות בערך הפסו המקסיקני. ב-18 ביוני 1949, השווי של הפסו עבר מ-4.85 ל-8.65 עבור השוואה לדולר אמריקאי, ערך המטבע הופחת "כאמצעי המתאים ביותר להצלת הרזרבות הכספיות שנבזזו ממקסיקו ובאופן זה הצעד נוטה להימנע מכל הנזק גדול יותר למדינה", כפי שהסביר הנשיא ולדס עבור התעשיינים.
מאז הפך ולדס לנשיא, בניצול משאבים ציבוריים, היה לאיש עסקים חזק, והשקיע במספר תעשיות, בעיקר תיירות, מלונות וטלוויזיה. כהסתיימה כהונתו, פרסם המגזין האמריקאי פורצ'ן דיווח על עושרו והדגיש כי ולדס הפך ל"אחד האנשים העשירים ביותר בעולם". ב-7 בדצמבר 1961 הזמין הנשיא אדולפו לופס מטאוס את כל הנשיאים לשעבר שעדיין חיו לשתף פעולה בממשלתו. אלמן ולדס מונה לנשיא המועצה המייעצת לתיירות, תפקיד אותו מילא עד למותו. בנוסף על כך היה חבר באקדמיית השפות המשותפת למקסיקו, ספרד, ניקרגואה וקולומביה.
ולדס נפטר ב-14 במאי 1983 במקסיקו סיטי, שם נקבר לצד אשתו בפנתיאון הספרדי. בנו, מיגל אלמאן ולדס הבן, מילא תפקידים שונים בחברות שירש מאביו, במפלגה המוסדית המהפכנית ובממשלה הפדרלית, עד שהתמנה, בדומה לאביו, למושל מדינת וראקרוס והפך למועמד לנשיאות מקסיקו בעצמו בבחירות בשנת 2006. נכון לשנת 2021, ההון שצבר הסב ולדס מנוהל על ידי נכדו, מיגל אלמן מגנני, העומד בראש משפחת ולדס ומשמש נשיא בכיר של ABC, חברת אינטרנט. בשנת 2018 מינה אותו אנדרס מנואל לופס אוברדור, נשיא מקסיקו המכהן, כחבר במועצה המייעצת של הממשלה יחד עם שלושת הבעלים העיקריים של חברות התקשורת במקסיקו.
פרשיות שחיתות
לקראת נפילת שלטון המפלגה המוסדית המהפכנית במקסיקו בשנת 2000, פורסמו פרשיות שחיתות שלטונית בתולדות ההנהגה המדינית וכך התפרסם כי הונו של ולדס נוצר מהונאות כספיות ולקיחת כספים מהבנק הלאומי ברובו. ולדס שיחד יריבים פוליטיים על מנת שלא יפעלו נגדו, שיחד פעילים בתוך המפלגה שיישארו נאמנים אליו ויצר מערכת פוליטית של מעמדות ומשרות המבוססות על הונאות אשר הועתקו ברחבי המערכת הבירוקרטית השלטונית במקסיקו. ולדס השתמש בסמכויות השלטון על ארגוני הפועלים במטרה לרצות משקיעים חיצוניים והסדיר מערכת של דיכוי פוליטי בידי המשטר של המפלגה המוסדית המהפכנית אשר נותר על כנו עד סוף המאה ה-20.
