PROFILBARU.COM

מונטיאק מצוי
	מונטיאק מצוי בהודו
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
תת־משפחה:	איילים
שבט:	מונטיאקים
סוג:	מונטיאק
מין:	מונטיאק מצוי
שם מדעי
	Muntiacus muntjak; ‏צימרמן, 1780
תחום תפוצה

מונטיאק מצוי או מונטיאק אדום (שם מדעי: Muntiacus muntjak), הוא מין אייל קטן בסוג מונטיאק הנפוץ בדרום ומזרח אסיה, ובעל התפוצה הרחבה ביותר מכל המונטיאקים. המונטיאק הצהוב הנפוץ בבורנאו לצד המונטיאק המצוי, נחשב בעבר כתת-מין שלו. נקבת המונטיאק המצוי נחשבת ליונק בעל המספר הנמוך ביותר של כרומוזומים: 2n = 6 בלבד. גם לזכר מספר הכרומוזומים נמוך יחסית (7), ולשם השוואה למונטיאק הסיני (Muntiacus reevesi) הקטן יותר, יש מספר דיפלואידי של 46 כרומוזומים.

המונטיאק המצוי מכונה גם כיתר המונטיאקים "אייל נובח" או "קאהוקאר", בשל צליל קולו המזכיר נביחה שהלה עושה כהתרעה מפני סכנה מתקרבת או כהפגנת דומיננטיות; לפעמים מונטיאק זה מסוגל לנבוח במשך שעה או יותר. בעוד שהמונטיאק המצוי הוא אחד מהאיילים הנפוצים ביותר ברחבי דרום-מזרח אסיה, הוא נחשב לאחד מבעלי החיים האסיאניים שמעט מאוד ידוע עליהם. ציד של אייל זה, ממלא תפקיד חשוב אצל המקומיים במדינות דרום-מזרח אסיה ונחשב כמקור עיקרי לבשר ועורות כמו גם באופן פחות יותר לפוחלץ ושעשוע. לעיתים קרובות בעלי חיים אלה ניצודים בשולי שטחים מעובדים כיוון שהם נחשבים על ידי החקלאים כמטרד המשחית יבולים וקליפות עצים. עם זאת, איילים אלה עדיין נפוצים בשפע באסיה, כאשר בסין לבדה מספרם נאמד ב-1993 בכ-500,000, ובהודו מספרם נאמד ב-2004 בסביבות 150,000-140,000.

על פי סיווג חדשני של IUCN המונטיאק המצוי מחולק לשני מינים: מונטיאק הודי או מונטיאק אדום צפוני (Muntiacus vaginalis), נפוץ מפקיסטן והודו ועד תאילנד; ומונטיאק סומטרי או מונטיאק אדום דרומי (Muntiacus muntjak), נפוץ מתאילנד ועד איי סומטרה, ג'אווה ובורנאו שבאינדונזיה.

אנטומיה

למונטיאק המצוי יש פרווה קצרה ורכה בעלת שערות עבות וצפופות, ובמיוחד לאלה המצויים באזורים קרים. בקיץ צבע הפרווה הוא חום אדמדם בגב ובחלק האחורי, וזהוב יותר בחלק הקדמי ובצידי הפנים, ואילו בחורף חום כהה, אפרפר או צהבהב. הגחון, השפתיים והגרון לבנים. האוזניים בינוניות, העיניים קטנות והאף גדול וכהה. צבע הגפיים נע בין שחור לחום אדמדם כהה, ומרכז הפנים הוא חום כהה. לאוזניים יש שיער מאוד קטן שבקושי מכסה אותם. אורך ראשו וגופו של מונטיאק זה משתנה על פני תפוצתו הרחבה בין 90 ל-100 ס"מ, וגובהו נע בין 53–70 ס"מ. הזכרים על פי רוב יהיו גדולים יותר מהנקבות. לזכרי המונטיאק יש קרניים קצרות באורך של 15 ס"מ, המתחלקות לשני סיעופים בדרך כלל עד שלושה לכל היותר; מרבית הקרן מכוסה בפרווה גרמית כתומה היוצאת מאזור המצח, ולאורכה נמשך פס שחור עד החריצים שמעל העיניים. מלבד זאת לזכרים יש גם ניבים עליונים ארוכים הבולטים מעט מהשפה החוצה, ולהם יכולת לגרום לפציעה חמורה אצל בעלי חיים או מונטיאקים אחרים. לנקבות יש שתי חתיכות פרווה הנראות ככפתורים במקום שבו הקרניים ממוקמים אצל בזכרים. הזכרים של מונטיאק זה טריטוריאליים מאוד, ולמרות גודלם הזעיר קרבות ביניהם יכולים להיות אכזריים בשל ניביהם. המונטיאק המצוי יכול להיות תוקפני גם לבעלי חיים אחרים והוא אף יכול להגן על עצמו מפני טורפים כגון כלבים.

תת-מינים

בהנחה שהמונטיאק ההודי והסומטרי נחשבים למין אחד, למונטיאק המצוי 15 תת-מינים:

(M. m. malabaricus) נפוץ בדרום הודו ובסרי-לנקה.
(M. m. aureus) נפוץ בפקיסטן, צפון, מרכז, ומערב הודו, נפאל, בנגלדש, ובהוטן.
(M. m. grandicornis) נפוץ במיאנמר.
(M. m. vaginalis) נפוץ בצפון מיאנמר ודרום מערב סין.
(M. m. nigripes) נפוץ בווייטנאם ובאי האינאן (סין).
(M. m. curvostylis) נפוץ בתאילנד, לאוס, וקמבודיה.
(M. m. peninsulae) נפוץ בחצי האי המלאי.
(M. m. annamensis) נפוץ בצפון סומטרה.
(M. m. montanus) נפוץ באזורים הרריים בסומטרה.
(M. m. muntjak) נפוץ בג'אווה ודרום סומטרה.
(M. m. nainggolani) נפוץ באיים: "באלי" ו"לומבוק".
(M. m. bancanus) נפוץ באיים: "לוטונג" ו"באנגקה".
(M. m. pleicharicus) נפוץ בדרום בורנאו.
(M. m. rubidus) נפוץ בצפון בורנאו.
(M. m. robinsoni) נפוץ באיים: "בינטאן" ו"לינג'אה".

תפוצה ובית גידול

למעלה: זכר; במרכז: נקבה; למטה: עופר.

המונטיאק המצוי הוא האייל הנפוץ ביותר בדרום אסיה: תפוצתו מתחילה בצפון פקיסטן, עוברת דרך צפון מרכז ודרום הודו, סרי לנקה, נפאל, בהוטן, בנגלדש, דרום סין העממית (כולל האי האינאן, הונג קונג, ודרום טיבט) מיאנמר (בורמה), תאילנד, וייטנאם, לאוס, קמבודיה, חצי האי המלאי, האיים האינדונזים: סומטרה, באנגקה, ליטונג, לומבוק, לינג'אה, גאווה, באלי, ובבורנאו אף בצד של מלזיה וברוניי. המין היה מצוי בעבר גם במדינת האיים סינגפור, אך נכחד משם. מלבד זאת המין נמצא גם בצפיפות הגבוהה ביותר בדרום-מזרח אסיה.

בית גידולו הוא מגוון למדי וכולל יערות טרופיים וסוב-טרופיים נשירים, שטחי מרעה, סוואנות, שיחים ויערות לחים ויבשים, כמו גם אזורים הררים למרגלות הרי ההימלאיה; במקומות אלה הם יכולים להימצא עד גובה של 3,000 מטר מעל פני הים. המין חייב מקור מים זמין וזהו בין הגורמים היחידים שישפיעו על העדפת בית גידולו. לזכרים יש טריטוריה שעשויה לחפוף לשטחים של מספר נקבות, אך לא של זכר אחר.

אקולוגיה והתנהגות

נביחות אזעקה של המונטיאק המצוי

מלבד בעונת הרבייה ובששת החודשים הראשונים שלאחר לידה, הנקבות ובפרט הזכרים חיים בבדידות. הזכרים מסמנים את שטחם על ידי שפשוף בלוטות הריח שמתחת לעיניים בקרקע ובעצים, או על ידי שפשוף פרסותיהם באדמה וגירוד קליפת עצים או נשיכת עלים עם השיניים התחתונות שלהם; סימני ריח אלה מאפשרים למונטיאקים אחרים לדעת אם השטח תפוס או לא. כאשר הזכרים נמצאים במאבק על שטחים החופפים לטריטוריות רבות של נקבות או בעלי מזון זמין, הם נלחמים בקרניהם אחד עם השני או עם הניבים שהם נשקם המסוכן יותר. מונטיאקים אלה הם בעלי חיים פוליגמיים, ומגיעים לבגרות בשנה הראשונה או השנייה לחייהם. למונטיאק זה אין עונת רבייה קבועה, וכל מחזור רבייה נמשך כ-14 עד 21 ימים כשמתוכם היחום הוא שני ימים. במהלך העונה הזכרים יאספו לעיתים הרמון הכולל כ-10 מנקבות. תקופת ההריון היא 6–7 חודשים לאחריהם הנקבה ממליטה עופר אחד בדרך כלל ומדי פעם גם תאומים. הנקבות יולדות בצמחייה צפופה כדי להיות מוסתרות מטורפים וממונטיאקים אחרים. העופר נגמל לאחר שישה חודשים ומיד לאחר מכן עוזב את אמו כדי להקים טריטוריה משלו. המונטיאקים זקוקים לטריטוריה כדי לדעת את דרכי ההימלטות ומקומות מסתור שונים, ואם הזכר אינו חזק מספיק כדי להחזיק טריטוריה משלו הוא יהיה קורבן לטיגריסים, נמרים או דולים במוקדם או במאוחר. טורפים קטנים יותר כגון תנים או גחניים עלולים אף הם לנסות לטרוף מונטיאק זכר, ובמקרים רבים ייצאו אם פציעות חמורות מניביו.
איילים אלו הם יצורים ערניים מאוד. כאשר המונטיאקים נלחצים מאדם או טורף, הם יתחילו להשמיע קולות המזכירים נביחות. במקור, הקולות נחשבו כאמצעי תקשורת בין האיילים בעונת הרבייה, או כהתראה; עם זאת, במחקרים מאוחרים יותר הקולות זוהו כמנגנון המשמש אך ורק במצבים המלחיצים את המונטיאק, ונועדו לגרום לטורף להבין שהוא כבר זוהה ושיחשוף את עצמו או ילך. מנגנון הנביחות נמצא בתדירות גבוהה יותר ככל שהראות של המונטיאק על הטורף מצטמצמת, ויכול להימשך יותר משעה לאחר ניסיון טרף אחד.

המונטיאק המצוי נחשב כיונק אוכל-כל ותזונתו כוללת עשבם, קיסוס, שיחים קוצניים, עלים בגובה נמוך, קליפות עצים, זרדים, עשבי תיבול, פירות, נבטים, זרעים, נצרים רכים, ובאופן יוצא דופן משאר האיילים גם פגרים, ביצי ציפורים, וחיות קטנות בעלות דם חם. המונטיאק פעיל בדרך כלל בקצה היער או בקרחות יער נטושות. המונטיאקים נפוצים במטעי תה הגדולים באזור הרי נילג'ירי בדרום הודו, וגורמים נזקים כבדים לזרעי התה. הניבים הגדולים עוזרים להם בתהליכי העלאת הגרה ועיכול המזון.

מצב שימור

המונטיאק המצוי ניצוד באופן נרחב באסיה (על ידי רובים, חניתות, קני נשיפה, כלבי ציד ומלכודות) לבשרו ועורו אולם למרות זאת הוא מסווג על ידי IUCN כ"ללא חשש" (LC) בשל תפוצה וצפיפות גדולה, והסתגלות לסוגי בתי גידול שאיילים אחרים נכחדו מהם. עם זאת במקומות מסוימים כגון פקיסטן, בנגלדש, הונג קונג, וייטנאם ולאוס (ובמידה פחותה גם תאילנד, קמבודיה ומלזיה) אוכלוסייתו נמצא במצב ירידה ושורדת רק באזורים מוגנים; בנפאל, הודו, סרי לנקה, בהוטן ואינדונזיה נמצאות האוכלוסיות היציבות ביותר. בבורנאו (שבו המונטיאק המצוי נרדף לבשר יחד עם המונטיאק הצהוב, החזיר המזוקן ואייל הסמבר) אין זה סביר להניח שציידים מבחינים בין המונטיאק המצוי למונטיאק הצהוב כך שקשה לדעת האם הם נתונים ללחץ ציד דומה, אולם ייתכן שהמונטיאק המצוי סובל פחות מציד כיוון שהוא מאכלס אזורים הרריים שאינם נגישים. המונטיאק המצוי נהנה גם בעקיפין מפעולות שימור ושמורות טבע שהוקמו למען חיות בסכנת הכחדה כגון: פיל אסייתי, קרנף הודי, קרנף סומטרה, קרנף ג'אווה, טפיר אסייתי, תאו אסייתי, גאור, בנטנג, טאר נילגירי, טאקין, אייל אלדי, אייל ברסינגה, אייל חזירוני, אלקרן הגדות, סאולה, טיגריס בנגלי, טיגריס הודו-סיני, טיגריס מלאי, טיגריס סומטרה, נמר הודי, נמר סרי-לנקה, נמר צפון-סין, דול מצוי, אורנגאוטן ועוד.