מונטיאק גונגשאן (שם מדעי: Muntiacus gongshanensis), הוא מין של אייל נדיר בסוג מונטיאק ובתת-משפחת איילי העולם הישן החי בדרום-מזרח אסיה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1990 על ידי חוקר הטבע הסיני שילאי מאי ועמיתיו. למין זה יש דמיון רב למונטיאק שחור, עד כדי כך שטווח התפוצה של השניים אינו מוסכם בשל אי ודאות לגבי המינים שדווחו כמונטיאק שחור או גונגשאן. מחקרים אחרונים מראים שהשניים עשויים להיות קרובים ממה שנחשב, ואולי אף אינם זכאים להיחשב כשני מינים; עם זאת, עמדה זאת נתונה במחלוקת שכן התכונות המורפולוגיות שלהם שונות וכן הקריוטיפ, ונכון להיום הם עדיין מוכרים כמינים נפרדים. מספר הכרומוזומים של מונטיאק גונגשאן נמוך מאוד: 9 לזכר ו-8 לנקבה; למונטיאק סיני למשל, יש לא פחות מ-46 כרומוזומים. כל הפוחלצים הידועים של מין זה נמצאים במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון, ובמוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו.
מראה
מונטיאק שחור – זהה כמעט לחלוטין למונטיאק גונגשאן אך כהה יותר.
למונטיאק גונגשאן יש פרווה בצבע חום כהה עד שחרחר עם גוון ערמון, בעלת דמיון יוצא מן הכלל למונטיאק שחור. ההבדל היחידי בין השניים שגם הוא לא תמיד קיים, מתבטא בכך שהמונטיאק השחור עשוי להיות כהה לגמרי, בעוד שמונטיאק גונגשאן תמיד יהיה צבע אדמדם-כתמתם באזור הראש והצוואר. למונטיאק גונגשאן אזור הכתף ופלג הגוף הקדמי נוטה להיות בהיר יותר או בעל נטייה לכתמתם, ולעיתים, מרבית הגוף יהיה בצבע חום-צהבהב עם גוון חולי להוציא את הרגליים והגחון השחורים. צידו התחתון של הזנב, פנים הרגליים, המפשעה והחזה בצבע לבן. הלחיים כתמתמות, המצח אדמדם, ושאר הפנים כהות. לזכרים יש זוג קרניים קצרות וחדות דמויות פגיון אשר מוסתרות בציצת שיער עבה בצבע אדמדם. מסיבה זאת, שני מיני מונטיאק אלו מזכירים את הצביון השחור החי באפריקה. ציצת השיער של מונטיאק גונגשאן קטנה יחסית למונטיאק שחור, הוא קטן מעט במידות הגוף וזנב קצר יותר. כן יש לו טבעת לבנה סביב הפרסות.
בניגוד למינים רבים בסוג מונטיאק, למונטיאק גונגשאן ולמונטיאק השחור הקרניים ארוכות למדי וניכרות היטב על הראש, ובנוסף, הגבעולים שלהם (עצמות ארוכות שצומחות על המצח) קצרים יחסית. מבנה גופו של מין זה דק ורזה, יש לו רגליים קצרות יחסית, והאחוריות שבהם ארוכות יותר מהקדמיות. צווארו דק וארוך למדי, ראשו משולש ובעל בלוטות ריח ועצמות לסת בולטות. אורך הראש והגוף של המין 95–105 ס"מ, ואורך הזנב 5–9 ס"מ. הדו-צורתיות הזוויגית נוכחת אצל מין זה אף באופן הפוך: הנקבות גדולות באופן ניכר מהזכרים כאשר גובהם בכתפיים הוא 57–61 ס"מ לעומת 47–52 ס"מ אצל הזכרים. שני הזוויגים שוקלים בין 18 ל-20 ק"ג. עם זאת, חוקרים תיעדו ב-1996 זכר במשקל 24 ק"ג.
תפוצה ובית גידול
מונטיאק גונגשאן נפוץ בדרום-מזרח אסיה על גבול האזור המכונה הודו-סין. התפוצה הוודאית שלו היא בצפון מיאנמר (מחוז קאצ'ין), דרום סין העממית (מחוז יונאן וקצה המחוז האוטונומי הטיבטי), אך ייתכן שהוא נפוץ בהרחבה בצפון תאילנד, טיבט, ולאורך הטווח המזרחי של הרי ההימלאיה הנופל בתחומי הודו (מדינת ארונאצ'ל פרדש וסיקים) ואולי גם בבהוטן (הספיקות נובעים מבלבול בינו לבין המונטיאק השחור). ישנה סבירות נמוכה שהוא נפוץ אפילו בלאוס ווייטנאם, ואם אכן תאוריות אלו נכונות, טווח התפוצה שלו רחב בהרבה מהידוע למדע. מקור שמו, הוא בנפת גונגשאן שבמחוז יונאן בסין – בה כנראה התגלה לראשונה.
מונטיאק גונגשאן מצוי בגבהים של 2,750-1,250 מטר מעל פני הים בצפון מיאנמר, ומעל גובה 3,000 מטר בצפון מערב יונאן; בטיבט הוא נמצא בגובה של 2,600-1,800 מטר. על פי נתוני הגובה, ניתן לקבוע שבית הגידול שלו מורכב מיערות גשם אלפיניים, יערות מחטניים ויערות מעורבים. נתונים העולים ממצלמות נסתרות במיאנמר, מראות שהוא נפוץ ביערות סובטרופים דרך יערות הרריים ממוזגים ועד לכרי דשא תת-אלפיניים בהימלאיה. אף על פי שאין הפרדה ברורה בין בית הגידול של מונטיאק גונגשאן למינים אחרים, הוא מאכלס בדרך כלל בתי גידול גבוהים יותר מרובם. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 10–30 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 5,000-1,000 מילימטר לשנה.
ביולוגיה
טרם נעשו מחקרים על ההתנהגות של מונטיאק גונגשאן. עם זאת, הוא כנראה דומה לקרוב משפחתו המונטיאק השחור, בכך שהוא טריטוריאלי מאוד ופעיל בבדידות. כאשר זכר אחר נכנס לטריטוריה של זכר אחר, הלה תוקף אותו באמצעות הניבים הגדולים שלו וכן באמצעות הקרניין. מונטיאק שחור ומונטיאק גונגשאן הם ככל הנראה פעילי דמדומים. אין מידע רב על התזונה של מין זה; ככל הנראה הוא אוכל עשב בדומה למונטיאק השחור ופחות מבסס את תזונתו על דברים אחרים. מחקרים על תוכן הקיבה שלו, הראו שהתזונה כוללת גם פירות, זרדים ועלים. מעט מאוד ידוע על מערכת הרבייה של מין זה. הוא כנראה מתרבה באופן רציף לאורך השנה. תקופת ההריון היא בין 209 ל-220 ימים, ולאחריהם נולד עופר יחיד בעוד שתאומים נדירים.
המונטיאק הגונגשאני משתמש בהפרשות מבלוטות הריח בפניו כדי לסמן את הגבולות הטריטוריאליים של שטחו. הריח משמש גם כאמצעי לקביעת מצב הפוריות של הנקבה והאם היא ראויה לרבייה. המונטיאקים נוהגים להשתמש באותות חזותיים: הפרווה הלבנה בצד התחתון של הזנב משמשת כסימן אזהרה בעת היותו מונף לגובה במהלך הריצה. כאשר המונטיאק מניף אותו לאחר שחש בסכנה, הצבע הלבן אמור לאותת לטורף שהוא זוהה ומוטב לו לוותר על המרדף. ציצת השיער האדומה שבמצח גם היא בעלת הפקט חזיתי כנראה; כאשר מבטו של הטורף מצטלב עם המונטיאק, הצבעים הבולטים של הציצה והפסים השחורים בקדמת הפנים אמורים להוכיח לטורף שהוא זוהה. המונטיאק משתמש גם בתקשורת המבוססת על שמיעה: בעת הבחנה בסכנה, הוא עשוי לנבוח בדומה למינים אחרים. הזכר משמיע רעשים נמוכים וזמזומים בתקופת החיזור. הטורפים העיקריים של המין הם ככל הנראה נמרים, דולים, ונמרים ערפילים. על מנת לברוח מטורפיו, המונטיאק משתמש בשבילים קבועים הידועים רק לו בתוך הצמחייה הסבוכה, כלאחר מספר דקות ריצה הוא מנסה להסתתר בסבך ללא תזוזה.
תוחלת החיים שלו היא ככל הנראה כ-11 שנים.
מצב
הרשימה האדומה של IUCN לא הצליחה להגיע למסקנה בקשר למצב השימור של המין, ועל כן הוא מסווג כמין חסר נתונים (DD). הסיבה לכך, היא חוסר כללי במידע לגבי זהותם של אוכלוסיות ידועות של מונטיאקים המשתייכים לכאורה למין זה או למין שחור, התפוצה החופפת למונטיאק השחור שמחריפה את הבלבול ביניהם, וכן המעמד הטקסונומי הלא ברור שלו. ייתכן בהחלט שהמין מאוים בדומה למין השחור – במיוחד עם תפוצתו קטנה בפועל – אך יותר סביר להניח שהתפוצה שלו גדולה למדי. טרם ברור עד כמה המין פגיע לציד. הוא עשוי להיות זהה למונטיאק המצוי המסתגל היטב ללחצי הציד הכבדים, אך מאידך, אין סיבה מיוחדת להניח שהוא מפגין גמישות ללחץ הציד. הרס בית הגידול שלו מהווה איום הולך וגדל ברחבי הטווח הידוע שלו, אך כאמור, אין מידע על ההשפעה עליו. מאז ההערכה ב-2008 ועד ההערכה המחודשת ב-2015, לא התקבל מידע משמעותי העשוי לשנות את מעמדו ברשימה האדומה.
איומים
האיום העיקרי על המין הוא ככל הנראה הציד המתרחש בכל רחבי הטווח הידוע שלו. המונטיאקים במיאנמר ניצודים בהרחבה לבשר – אם כי באופן כללי הציד לא ממוקד דווקא בהם – וכן לצורך העורות שלהם התופסים מקום נרחב כחומר גלם ליצירת בגדים. על מנת להדגים את הבעיה הנוכחית בציד היונקים בדרום אסיה, ניתן לקחת כדוגמה את הפארק הלאומי הקאקאבוראזי במיאנמר: במקור, הציד שהתחרש בפארק היה נעשה בהיקף קטן על ידי התושבים שחיים בקביעות בתחומי הפארק, והוא נעשה רק כאמצעי קיום וסחר חליפין לקניית מזון חיוני. בשנות ה-90, קבוצות חמושות ומאורגנות של ציידים מקצועיים אשר אינם תושבי האזור, החלו לבקר במרחב המוגן של הפארק אחת לכמה חודשים, כשבמהלך זמן שהותם הם ביצעו ציד אינטנסיבי אשר נועד לספק את הסחר בחיות הבר. קבוצות כגון אלו הופכות לשכיחות בפארק יותר מדי שנה, ומספרם גם גובר בקצב מדאיג. דפוסי הציד באזורים אחרים שבהם המין מצוי אינם ידועים, אך סביר להניח שבכל מקום הבעיה קיימת במידה זו או אחרת, ומובילה בהדרגה לשכיחות פרסתנים וטורפים. במחוז יונאן שבסין, ידוע על לחץ ציד כבד מצד השבטים המקומיים המאכלסים את הגבעות בקרבת היערות. אף על פי שאין נתונים שוטפים מסין, האוכלוסייה של המונטיאק שם ככל הנראה נדירה וקטנה למדי. במיאנמר, אזורים גדולים של גושי יער מראים יציבות יחסית לאיומים מצד ציד ואובדן בית גידול בשל הגישה הקשה אליהם, אך מצב זה עשוי להשתנות בעתיד הקרוב לדברי חוקרי טבע שביקרו באזור בשנת 2007. אף על פי שלא ידוע דבר לגבי ההשפעות של פלישה אנושית לבית גידולו של המונטיאק, אין זה סביר שהוא מסוגל לסבול חדירה אנושית ממושכת ליערות; אף אם הוא לא מושפע כל כך משינויים הנוגעים לבית הגידול, החדירה האנושית מובילה בהכרח לשכיחות הציד על כל ההשפעות השליליות הנגזרות מכך. בתי הגידול הבטוחים ביותר בסין הם אלו הנמצאים באזורים הגבוהים שהטיפוס אליהם מפרך.
שימור
מונטיאקים אשר מזוהים כמונטיאק גונגשאן, נמצאים בתוך שני אזורים מוגנים גדולים בפארק הלאומי האקאקאבוראזי ושמורת הטבע הפונקאנראזי במיאנמר. אזורים אחרים של בית גידול אשר בהם אפשרית נוכחות המונטיאק, נמצאים מחוץ למערכת המוגנת של רשויות השימור במיאנמר. ישנם אזורי יער הררי בעלי פוטנציאל מתאים לקבלת מעמד של אזור מוגן. מעבר לכך האזורים המוגנים במיאנמר זקוקים לניהול נכון יותר ולמערכת מתפקדת היטב על מנת לוודא שחיות הבר שהפארקים הללו מוגנים מפני ציידים ומסיגי גבול אחרים. המין ידוע גם משני שמורות טבע בסין העממית, אף על פי שהוא טרם קיבל מעמד מוגן בחוק הסיני.
הצורך המיידי הוא פיזור הבלבול השורר סביב המעמד הטקסונומי של המין אשר אמור להיעשות באמצעות בדיקות DNA עדכניות, ודיונים רציניים יותר בקרב טקסונומים אודות ייחודיותו המורפולוגית. לאחר שיאופיין כמין ודאי, ניתן יהיה לדרוש מרשויות השימור בסין להתייחס אליו כמין מוגן. כן נדרש מחקר אודות רגישותו של המין לציד.
_doe_and_fawn_(19723516843).jpg)
