ממצאים של מגילת מקצת מעשי התורה שנמצאו במערות קומראן.
מגילת מקצת מעשי התורה (או MMT, 4Q394-4Q397), היא מגילה שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה . המגילה מכילה עשרים ושנים עניינים, בהם חלוקות שתי קבוצות בדעותיהן. אף על פי שהמגילה מתארת חילוקי דעות, היא נכתבה באופן של כבוד כלפי הקבוצה החולקת.
תיאור המגילה
עשרות קטעים של המגילה נמצאו במערה 4 במערות קומראן בה נמצאו 15,000 חלקי מגילות ממגילות רבות. הקטעים חוברו יחד לכדי שש מגילות חלקיות: 4Q394, 4Q395, 4Q396, 4Q397 4Q398, 4Q399, אשר יחדיו כוללות כ-130 שורות, אשר על פי ההערכה מהוות שני שלישים מהטקסט של המגילה המקורית[1].
תיארוך המגילה
זוהי מגילה קדומה יחסית מבין המגילות שנמצאו בקומראן. המגילה מתארת בעצם את ייסוד כת קומראן, שנבע כתוצאה מכך שמנהיג הממלכה החשמונאית קיבל מסורת הלכתית שונה מהם[2]. חוקרי המגילה מתארכים אותה למחצית המאה ה-2 לפנה"ס - סמוך לפיצול הכיתתי שהתרחש בזמן ההוא, כשהשליט החשמונאי ככל הנראה קיבל את ההלכה הפרושית[3].
שם המגילה
בסוף המגילה, הכותב משבח את הנמען, וכותב: "ואף אנחנו כתבנו אליך מקצת מעשי התורה שחשבנו לטוב לך ולעמך ש[ראינו] עמך ערמה ומדע תורה הבן בכל אלה ובקש מלפניו [מהאל] שיתקן את עצתך והרחיק ממך מחשבת רשעה ועצת בליעל בשל שתשמח באחרית העת במצאך מקצת דברנו כן ונחשבה לך לצדקה בעשותך הישר והטוב לפניו לטוב לך ולישראל"[4].
ככל הנראה את המגילה כתב מייסד הכת, שמכונה בכמה מגילות בשם "מורה הצדק".
בסוף המגילה, הכת כותבת את מוצאה: "ואתם יודעים שפרשנו מרוב העם ומכל טמאתם ומהתערב בדברים האלה ומלבוא עמהם לגב אלה, ואתם יודעים שלא ימצא בידנו מעל ושקר ורעה, כי על אלה אנחנו נותנים את נפשנו" (ג:7-9) - משמע שהכת הייתה שייכת לזרם המרכזי של ההמון, אך לאחר שלטענתה רוב העם חטא והלך בדרך הלכתית אחרת, הם נאלצו לפרוש ולהיפרד ממנו, וכנראה זה גרם להתבדלותם[5].
בעבר זיהו רוב החוקרים את כת קומראן (כותבי מגילות מדבר יהודה) עם כת האיסיים, המוזכרת בספרי ההיסטוריונים של בית שני. זאת בשל הדמיון הרב בין התיאורים של כת זו אצל יוסף בן מתתיהו ואצל פילון האלכסנדרוני, לבין הממצאים הייחודיים שנמצאו באזור. עם זאת, מגילת מקצת מעשי התורה מחזקת את העמדה המזהה את אנשי קומראן עם הצדוקים או פלג שלהם, בגלל מספר הלכות במגילה התואמות את ההלכה הצדוקית כפי שהיא מופיעה בספרות חז"ל[6].
חנן אשל משער שהנמען של המגילה היה יונתן הוופסי שכונה מאוחר יותר על ידי כת קומראן "הכהן הרשע", אך שהמגילה נכתבה בתקופה טרם יצא המנהיג החשמונאי נגד מורה הצדק של הכת ועל כן עוד ייחסו לו אנשי הכת כבוד וקיוו שיאמץ את גישתם ההלכתית[4].
תוכן המגילה
המגילה נכתבת כמכתב בו מוצגים הלכות בהם הכותב חולק על עמדה אחרת ומבקש מהנמען לקבל את הפרשנות של הכותב במקום את הפרשנות האחרת. המגילה הייתה מורכבת מ-4 חלקים: הקדמה שלא נמצאה, תיאור הלוח, רשימת נקודות מחלוקת בהלכה וסיום בו מוסבר מדוע אנשי הכת עברו למדבר ופרשו מעל ההמון ובקשה מהנמען לקבל את עמדת הכת בהלכה[1].
במגילה נכתב: "ואף על מטעת עצי המאכל הנטע בארץ ישראל כראשית הוא לכהנים" (ב:4)[2], כלומר כותב המגילה מפרש את הציווי: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" כחובה לתת את פירות העץ בשנה הרביעית לנטיעתו לכהן כאחת ממתנות כהונה ולא כפירוש חז"ל שנטע רבעי נאכל על ידי הבעלים בירושלים כמו מעשר שני. גם לגבי מעשר בהמה דורש כותב המגילה לתתו לכהנים[8], ולא כעמדת הפרושים שהבעלים אוכלים אותו לאחר הקרבתו בירושלים.
על טהרת הכהן השורף את הפרה האדומה הנדרשת בספר במדבר: "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור..."[9] נכתב במגילה: "ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים..." (ב:13-16)[10]. מחלוקת זאת מופיעה גם במשנה בו מופיעה העמדה הפרושית שגם טבול יום שטבל, אך לא המתין עד הערב, נחשב טהור לצורך שריפת הפרה. חז"ל אף מספרים ש"מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה, מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש הייתה נעשית"[11]. הנוהג הזה נעשה על מנת לשמוט את הקרקע מתחת רגלי הצדוקים, באומרם: "קבלו את דברינו או שאין באפשרותכם לעבוד במקדש". בתוספתא אף מסופר כי הכהן הגדולישמעאל בן פיאבי שרף פרה אדומה כשהוא מעורב שמש, כדעת הצדוקים, ולאחר דין ודברים עם חכמים - זרק את כל אפר הפרה (על אף יוקרה הרב), ושרף פרה חדשה בעודו טבול יום כדעת הפרושים[12].
בעניין ניצוק כתוב בשורות 59 - 61 של המגילה: "אנחנו אומרים שבהם אין טהרה, ואפילו משקים נוזלים אינם מבדילים בין טומאה לטהרה כי האדים (הבל) של הנוזלים וכליהם הם אותם האדים"[13]. דברים אלה נאמרו כנגד דעת הפרושים, שטיהרו את הניצוק ברוב המקרים. מחלוקת זו מתוארת גם במשנה: "אומרים צדוקין, קובלים אנו עליכם פרושים שאתם מטהרים את הניצוק"[14].
במגילה נכתב שאסור לאכול דגן של גוים, דבר שלא נאסר על ידי הפרושים, שאסרו רק פת עכו"ם, וכן הכת אסרה הבאת קורבן מנחה בבית המקדש מסולת של גוים, נושא המצוי במחלוקת בהלכה הפרושית[15].
במגילה מופיע איסור להשתמש בכלי נחושת במקדש מכיוון שהיא שללה את האפשרות לטהר אותם והעדיפה להשתמש בכלי חרס חד פעמיים.
קבלת קורבנות מגוים
הכת אסרה לקבל בהמות (לצורך קורבנות) ותרומות של נוכרים. לעומת זאת, הפרושים אמנם הגבילו את הדבר, אך התירו במצבים מסוימים[16].
מי אינו ראוי להיכנס למקדש
הכת אסרה על כמה אנשים פגומים בגופם או במוצאם להיכנס למקדש - עמוני, מואבי, ממזר, פצוע דכה, כרות שפכה, חירש וסומא. בניגוד לפרושים, שאמנם אסרו על ישראל-כשר להתחתן איתם (חוץ מחירש וסומא), אך לא אסרו עליהם להיכנס למקדש.
פרסום המגילה
פרופסור אלישע קימרון, שחקר וההדיר את המגילה, תבע בעזרת עורך הדין יצחק מולכו את הרשל שנקס ואחרים שפרסמו את ההדרת המגילה שהוכנה על ידי קימרון בלי רשותו ומבלי לציין את שמו. השופטת דליה דורנר קיבלה את התביעה, ופסק הדין אושר בבית המשפט העליון[17]. על המשפט נכתב ספר[18].
