מאריו והקוסם

"מאריו והקוסם" (בגרמנית: Mario und der Zauberer) היא נובלה שנכתבה על ידי הסופר הגרמני תומאס מאן בשנת 1929.^[1] מקובל לראות בה ניסיון מודע ומכוון להתחקות על טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. כמו כן, הסיפור מבטא לראשונה את התנגדותו של מאן לפשיזם.^[2][3] הסיפור תורגם לעברית לראשונה על ידי נילי מירסקי ב-1988,^[4] ויצא לאור כחלק מאסופת הנובלות "מוות בוונציה וסיפורים אחרים".^[5]

עלילה

המספר הגרמני מתאר טיול של משפחתו לעיירת החוף האיטלקית הבדיונית טוֹרֶה דִי וֶנֶרֶה בשנות ה-20 של המאה ה-20. הנובלה מחולקת לשני חלקים עיקריים: בחלק הראשון מתוארת חופשתם על כל השתלשלויותיה והתחושות שהשאירו בלב המספר, ובחלקה השני מתוארת בפרוטרוט הופעת הקוסם והמהפנט צ'יפולה.

מההתחלה מתוארת השהות כמטרידה: ”הרוגז, דריכות־העצבים והרוח הרעה עמדו באוויר מלכתחילה,”.^[6] לאחר מכן נאלצת המשפחה (אב אם ושני ילדיהם, בן ובת צעירים) לעבור מהמלון בו נפשו בשל תלונות אצילה איטלקית יחסנית על הבת שהחלימה משעלת על כך שהיא עלולה להדביק את ילדיה. הם עוברים לאכסניה שאותה הם דווקא מחבבים, אך האווירה הכללית באכסניה ובחוף מטרידה אותם. תקרית נוספת מתרחשת כאשר בתם בת השמונה, פושטת את בגד הים בחוף כדי לשטפו מהחול ואחרי שהוריה זוכים לנאום תוכחה, מתברר כי גם הוגשה על כך תלונה במשטרה והם נאלצים לשלם קנס.

המשפחה קונה כרטיסים להופעה של קוסם ומהפנט העונה לשם "קאוואליירה צ'יפולה" (Cavaliere Cipolla). הילדים נרגשים מאוד להופעת הקוסם ומשכנעים את הוריהם לצרפם למרות שעת ההופעה המאוחרת.

הקוסם צ'יפולה מתגלה כברנש רזה, נמוך, גיבן משהו, המפצה על מראהו בביטחון עצמי חסר גבול. הוא מגיב לקריאות מהקהל ומעלה אנשים על הבמה וגורם להם לעשות כרצונו למרות התנגדותם, תוך כדי השפלתם.

ההופעה נפתחת כאשר דייג צעיר ומטורזן המכונה על ידי הקוסם בזלזול "ג'וֹבַאנֶטוֹ", מעיר לו על כך שלא הקדים לקהל ברכת ערב טוב, ואין זה מנומס. הקוסם גורם לג'ובאנטו להסתובב אל הקהל ולשרבב את לשונו בהתרסה אל הקהל. לאחר מכן, תוך הלצות עם הקהל ולאחר שסיפר להם כי ברומא צפה בהופעתו גם אחיו של הדוצ'ה, עושה צ'יפולה תרגילי חושים. שני צעירים מתבקשים לרשום ספרות על הלוח ועונים כי אינם יודעים לכתוב, ”"חרפה", אמר בצינה נזעמת. "חיזרו למקומכם. באיטליה כל אדם יודע לכתוב, תפארתה אינה מניחה מקום לחשכת הבערות.”.^[7] הצעיר שכונה ג'ובאנטו קם שנית להגן על אנשי טורה די ונרה ומלגלג על הקוסם ועל סיפוריו ושבחיו אודות רומא. בתגובה, צ'יפולה מספר לג'ובאנטו ולקהל כי הצעיר הירבה לשתות היום יין חמוץ וחש במעיו. עתה יתפתל מכאבים בקדמת האולם, וכך אמנם קורה.

הערב ממשיך עד הפסקת האמצע, עם עוד תרגילי חושים וטלפתיה רבים שבכולם מצליח צ'יפולה להדהים ולבדר את הקהל תוך שליטה מוחלטת בקהלו. בעת תיאור ההפסקה כותב המספר: ”הבה אומר דברים מפורשים: אותו הגיבן זחוח־הדעת היה המהפנט רב־העוצמה מכל מה שראיתי מימי. ... לכל פרט נלעג או מבדח נענו הצופים בפרצי צחוק, בנענועי ראש, במחיאות־כף ובטפיחות שטפחו לעצמם על ברכיהם, שבויים בעליל בקסמו של האיש חמור־הסבר, הבוטח־בעצמו, אף־על־פי שבסתר־ליבם – כך נדמה לי על־כל־פנים – התקוממו כנגד ההשפלה והביזיון שהביאו עמם ניצחונותיו של צ'יפולה על היחיד ועל הציבור כאחד.”.^[8]

לאחר ההפסקה ממשיך צ'יפולה במעלליו, תוך שהוא נעזר כל הזמן בלגימות קוניאק ובצליפות באוויר בשוט רכיבה שהוא מחזיק כל העת. לאחר שלפני ההפסקה הפגין את כישרונו באמצעות בעלת האכסניה המבוגרת והחביבה, סופורוניה אנג'וליירי, תוך שהוא חושף, לכאורה בכוח מחשבתו, את קשר העבר שלה עם השחקנית המפורסמת, אליאונורה דוזה, לאחר ההפסקה הוא גורם לה ללכת אחריו ומגייס את בעלה הנבוך לקרוא לה שתחזור אליו, אך ללא הואיל - גברת אנג'וליירי הולכת אחרי הקוסם עד דלת האולם, שם מבטל צ'יפולה את הקסם ומחזירה אל בעלה. מעודד מהצלחתו גורם צ'יפולה למספר בחורים לעלות לבמה ולהתחיל לרקוד. כשבחור רומאי קורא עליו תיגר ואומר שלא יצליח לאלצו לרקוד, נאבק עמו צ'יפולה בכוח מחשבתו ובצליפות שוט באוויר ומצליח לאלצו לרקוד לאחר מאמץ רב.

המספר מתייחס לילדיו: ”הילדים היו ערים אותה שעה. אני מזכיר זאת בבושת־פנים. רוח רעה שרתה על המקום, רעה יותר מכל לילדים, ואם עדיין לא הולכנום משם הרי אין זאת אלא שבשעת־ליל מאוחרת זו כבר דבק בנו הרישול המופקר שנסחף בו האולם כולו. הכל כבר היה היינו־הך. ומלבד זאת, השבח לאל, לא היו הקטנים מסוגלים כלל לתפוס את המגונה והמביש שבשעשועים הללו.”.^[9]

הילדים נדרכים כשהקוסם קורא לבמה לחברם מבית הקפה המקומי, המלצר הצעיר העדין והחולמני מאריו. הקוסם מחניף למאריו ואומר כי בוודאי הוא מצליח עם בנות המין היפה, דבר המעלה צחוק מצד ג'ובאנטו בקהל. הקוסם ממשיך ומאתר מצוקה בפניו של מאריו וקובע כי מצוקתו היא מצוקת־האהבה. הוא מצליח לקבל מג'ובאנטו שבקהל כי שמה של אהבתו הבלתי ממומשת של מאריו היא סילוֶסטרה. צ'יפולה משכנע את מאריו כי הוא, צ'יפולה הוא סילוֶסטרה ומאריו המכושף ניגש אליו ומנשק אותו על לחיו סמוך לפיו. הקוסם הסיר את הכישוף בצליפת שוט ומאריו הנבעת מבין את שקרה ויורד בריצה מהבמה. בהגיעו לאולם, מסתובב מאריו, שולף אקדח ויורה שתי יריות בקוסם שמתמוטט על רצפת הבמה. בכך הסתיים המופע והקהל הנדהם מתפזר כשהקרביניירי המקומיים נקראים לטפל במצב.

כשילדיו של המספר שואלים אותו אם זהו סוף המופע, הוא עונה להם שאכן, זה היה הסוף: ”סוף מבעית, סוף גורלי. ואף־על־פי־כן סוף שיש בו טעם של חירות. לא יכולתי ואיני יכול להרגיש אלא כך!”.^[10]

כתיבת הנובלה

סיפור הבסיס של החופשה ושל הופעת הקוסם מבוסס על חופשה אמיתית שערכו מאן ואשתו ושניים מילדיהם הצעירים בעיירת הנופש פורטה דיי מארמי (אנ') שלחוף הים הטירני בקיץ 1926.^[11] במכתב שהוחלף בין מאן לסופר אוטו הורת' (גר') ב-12 ביוני 1930, כתב מאן: "מכיוון שאתה מעוניין: ה'קוסם' היה שם והתנהג בדיוק כפי שתיארתי. רק התוצאה הקטלנית מומצאת: במציאות, אחרי הנשיקה, מאריו ברח במבוכה קומית ולמחרת, כשהגיש לנו שוב תה, הוא היה שמח מאוד ומלא הערכה אובייקטיבית לעבודתו של צ'יפולה. החיים היו פשוט פחות נלהבים ממה שהם היו עבורי אחר כך. מאריו לא באמת אהב, והצעיר המתווכח למטה לא היה יריבו המאושר יותר. אבל היריות הן אפילו לא המצאה שלי: כשדיברתי על הערב כאן, בתי הבכורה אמרה: 'לא הייתי מופתעת אם הוא היה יורה בו'".

בניגוד לסופרים ואישי ציבור רבים ברחבי אירופה שתמכו במוסוליני בתקופת שלטונו המוקדמת, התנגד מאן לרעיונותיו כבר מההתחלה, הוא גם לא החזיק בתפיסות הרומנטיות והסנטימנטליות של חלק מהאליטה התרבותית באירופה לגבי איטליה. בהקדשה שכתב למתרגמת שלו לאיטלקית, לאוויניה מצוקטי (איט') הוא כתב ב-1930 "הסיפור האיום הזה — במתנה לל.מ. השוללת גם היא את הצד הדוחה הכלול בו. תחי איטליה! תומאס מאן".^[3]

נושאים עיקריים

מספר נושאים מרכזיים עולים בביקורות ובניתוחי הנובלה שעשו בשנים מאוחרות יותר.

חופש הבחירה

הנובלה "מאריו והקוסם" עוסקת בוויכוח הפילוסופי של בחירה חופשית מול דטרמיניזם, הן של האדם הפרטי והן של הציבור. אין אלו רק הצלחותיו של צ'יפולה כאמן חושים וכמהפנט לדחוק את גבולות הבחירה לקצה, זו גם התנהגות האב המספר אשר בוחן את עצמו שוב ושוב ומודה כי הוא ואשתו כשלו בכך שלא עזבו מוקדם יותר את טורה די ונרו ולא עזבו את מופע הקסמים-אימים של צ'יפולה באמצעו, בשל תערובת של התרגשות, הערצה ליכולת, סקרנות ושנאה. צ'יפולה מגיב לצעיר שבמהלך תעלול קלפים נחוש להתנגד לכל השפעה שהיא: ”בדרך זו […] תקשה עלי מעט. אך לגבי התוצאה לא ישנה הדבר ולא כלום. החירות קיימת והרצון קיים אף הוא; אך חירות הרצון אינה קיימת כלל, שכן הרצון המבקש את חירותו סופו להתנפץ אל האין. אתה חופשי למשוך לך קלף או להניח ידיך מזה. אבל אם גמרת בדעתך למשוך — תמשוך את הקלף הנכון, וככל שתתעקש לעמוד על שלך,כן חזקה עליך שתעשה את רצוני.”.^[12] כפי שאלן ג'יי מקינטייר (Allan J. McIntyre) רואה זאת, "כמעט כל התופעות בסיפור, כולל מה שנקרא בדרך כלל החלטות מוסריות, הן תוצאה ודאית של רשת והשתלשלות סיבות קודמות." מילים כבדות כמו גורל, בחירה, רצון וגורל מופיעות פעמים רבות בנובלה, ונראה שהסופר מרמז על הסכמתו עם צ'יפולה כי "חירות הרצון אינה קיימת".^[11] המחזאי הישראלי יהושע סובול נדרש לסוגיה זו במאמרו מ-1975, שבו הוא מנתח את הסיפור ואומר כי ההבדל בין מאריו ובין שאר הצופים שנפלו לידיו של צ'יפולה הוא בכך שלאחרים היה מניע שלילי; להתנגד לניסיונו של צ'יפולה להשתלט עליהם וכשהם מתהפנטים הם חשים הקלה מההשתחררות ממאמץ ההתנגדות והנאה מהיסחפות בזרם. ואילו למאריו יש מניע חיובי והוא אהבתו לסילווסטרה. "כשמסתבר לו כי גנבו את ליבו ואת דעתו והציגו לו פיגול במקום סילווסטרה, אין מאריו יכול אלא להשמיד את מחולל־התרמית".^[13]

הפשיזם

המוציא לאור בעברית (כנראה מנחם פרי) כתב אודות הנובלה כי היא נכתבה מלכתחילה "כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת־ההמונים העומדים בבסיסו.".^[14] הוא מציין גם כי "מעניין שכבר ב-1930, עוד לפני שנתגלה הפאשיזם (שלא לדבר על הנאציזם) במלוא פלצותו, מרמז כאן תומאס מאן שאין דרך להיאבק בו ולנצחו אלא באמצעות המאבק האלים".^[14] גם המתרגמת לעברית, נילי מירסקי, מצאה בנובלה "מין אלגוריה שנונה ומוחצת על עלייתו ותעתועיו של המנהיג הפאשיסטי".^[15] מרדכי אבישי ראה בסיפור גם הוכחה ל"חולשתו של האדם וכוחה של הדמאגוגיה".^[16]

בהתחשב בתוצאה הקטלנית של הנובלה, אפשר היה לשער שתומס מאן רצה לייעץ לקוראים להילחם באופן פעיל למען שחרור בדיקטטורה, ובמידת הצורך להיפטר מהדמגוגים שלהם באמצעים דרסטיים. ב-1940 כתב ב"על עצמי" על ההשפעה שראה בגרמניה: "הרמיזה הפוליטית-מוסרית, שבשום מקום לא באה לידי ביטוי במילים, הובנה היטב בגרמניה באותה תקופה, הרבה לפני 1933: הובנה באהדה או כעס: אזהרה לפני אונס על ידי הישות הדיקטטורית, אשר מתגברת ונהרסת בסוף בקטסטרופה לחופש האנושי.".

מאן טען בבירור שהוא לא קרא לפעולה פוליטית עם היצירה הזו, אלא - אולי באופן לא מודע בדיעבד - לכד חלק מהאווירה הפשיסטית של אותה תקופה. עם זאת, במכתביו המאוחרים ב-1932, תומאס מאן לא שלל רמיזות פוליטיות. מכתב מ-1941 להאנס פלש (גר') אומר: "אני יכול רק לומר שזה מרחיק לכת מדי לראות את הקוסם צ'יפולה פשוט כמסכה למוסוליני, אבל מצד שני מובן מאליו שלנובלה יש השפעה מוסרית בהחלט - יש משמעות פוליטית.".

ביקורת על האמן

אחת מנושאי הפרשנות הוא התיאור הביקורתי של האמן בסיפור. מספר פעמים בנובלה מתואר צ'יפולה בתואר "האמן". דמות האמן היה נושא שמאן עסק בו שוב ושוב בסיפורת שלו. כמו למשל, ההתדרדרות של גוסטב אשנבך ב"מוות בוונציה". האישיות הגרוטסקית והביצוע המרושע של צ'יפולה אינם משקפים לטובה את האמן. פרטים ביוגרפיים מצביעים על כך שמאן מפנה את העדשה הביקורתית הזו כלפי עצמו ב"מריו והקוסם". הביוגרף אנתוני היילבוט מציין קווי דמיון בין צ'יפולה ליוצרו. מלבד העובדה הברורה שהכינוי של ילדי מאן לאביהם היה "הקוסם", היילבוט ציין כי צ'יפולה חולק תכונות רבות עם מאן. צ'יפולה לא יהיה הדמות הדמגוגית היחידה שמאן ישווה את עצמו אליה בכתב. כפי שטי.ג'יי ריד (אנ') מסביר סוג זה של הרהור והשוואה "היא מרכזית במאמר 'האח היטלר' משנת 1939, שבו, למורת רוחם של חבריו מאן, הגולה המוביל בהתנגדותו לנאציזם, חוקר את הפסיכולוגיה של האמן הכושל היטלר כדי למצוא בסיס משותף ביניהם, ומציב את המניע המורכב של "עניין אנליטי" מעל רגש השנאה הפשוט".^[11]

עוד התייחסות לביטוי של האמן בסיפורו של מאן, המספר מתמרן באופן מלאכותי את הנרטיב כדי לשמור על העניין של הקורא בצורה כמעט זהה לצ'יפולה המרושע. הקטע הבא מתאר את הטכניקה של הקוסם למניפולציה של המונים, אבל יכול בקלות לשרטט את אופן בו נטווה הסיפור: ”אחר־ כך התחוללה ההצגה הרגילה: גישוש מהוסס, כמתוך קשב עמוק, הסתערות קדימה, העצרות־פתע ושינוי הכיוון כמכוח איזו הארה פתאומית — כך התהלך צ'יפולה אילך ואילך באולם”^[17]. באותו האופן שבו צ'יפולה שולט בהצגה שלו, המספר מתמרן את הסיפור שלו עם התחלות שווא, קפיצות לוגיות, רמזים קטנים ואפילו סימנים בוטים, באותה מידה כמו הקוסם השטני והשולט ברצונות. האפיון החופף המוחץ הזה של השניים מבקר עוד יותר את האמן: מניעיו, שיטותיו והיושרה שלו. הוא מטיל ספק ביכולתו של האמן ליצור פרשנות של המציאות במידה כלשהי של אמת.^[11]

עיבודים לרדיו, בלט, אמנות פלסטית, אופרה טלוויזיה וקולנוע

רדיו

• ב-1945, לאחר שחרור גרמניה מהמשטר הנאצי, הועלתה שם הפקת רדיו-דרמה בשם "היפנוזה".
• ב-1975, במלאת 100 שנה להולדת הסופר, הועלתה הפקת רדיו-דרמה בקול ישראל בבימויו של גיורא מנור. בתפקידים הראשיים השתתפו: גדעון שמר, דינה דורון, ניסן יתיר וטובה פרדו.^[18]

בלט

• הבמאי לוקינו ויסקונטי ביים בלט המבוסס על הנובלה, למוזיקה של המלחין האיטלקי פרנקו מאנינו (אנ'). הבלט הועלה בתיאטרון לה סקאלה במילאנו ב-1956.^[19]

אמנות פלסטית

• ב-1960 התקיימה תערוכת הבכורה של הצייר יוסף הירש ובה התייחסותו הרישומית-קריטוריסטית המבוססת על, מאריו והקוסם".^[20][21]

אופרה

• הסיפור עובד לאופרה מספר פעמים בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים ובתחילת המאה ה-21. ב-1988 הוצגה אופרה עם לחניו של המלחין האנגלי סטיבן אוליבר (אנ') בפסטיבל בבטיניאנו (אנ') שבאיטליה. ב-1989 הוצגה אופרה במערכה אחת ללחניו של המלחין ההונגרי יאנוש ויידה (אנ') לליברית של גאבור בוקון (Gábor Bókkon) ואף הוקלטה לחברת הקלטות הונגרית. ב-1992 הוצגה בתיאטרון אלגין בטורונטו, קנדה, אופרה באורך שלוש שעות, ללחניו של המלחין הקנדי הארי סומרס (אנ') לליברית של רוד אנדרסון (Rod Anderson). ב-2005 הוצגה אופרה על פי הסיפור, ללחניו של המלחין האמריקאי פרנסיס ת'ורן (אנ') ולליברית של ג'יי די מק'קלצ'י (אנ'). האופרה הוצגה במרכז לאופרה מודרנית שבמכללת האנטר ואף הוקלטה ויצאה על דיסק מסחרי.

טלוויזיה וקולנוע

• ב-1978 הופק בצ'כוסלובקיה סרט טלוויזיה בבימויו של במאי הצ'כי מילוסלאב לותר (אנ') בכיכובו של יוראי קוקורה (אנ').
• ב-1994 יצא למסכים סרטו של השחקן והבמאי קלאוס מריה ברנדאואר, "מאריו והקוסם" (אנ'), בבימויו של ברנדאואר, שגילם גם את דמותו של צ'יפולה, כשאת תפקיד האב המספר גילם ג'וליאן סנדס. הסרט לא זכה להצלחה.

קישורים חיצוניים

• מיכאל אוהד, אתה והקוסם, דבר, 31 במרץ 1961, המשך 1, דבר, 31 במרץ 1961 המשך 2, דבר, 31 במרץ 1961
• יהושע סובול, לחיות בימים אפלים, על המשמר, 21 במאי 1976
• דף הבית בנושא "מאריו והקוסם", בבלוג "מילים", 2020
• Levi B. Sanchez, Mario and the Magician, באתר "מעבדת המודרניזם" של אוניברסיטת ייל

הערות שוליים

1. בתרגום לעברית שיצא לאור ב-1988 רשום בסוף הנובלה תאריך פרסומה כשנת 1930
2. חבצלת פרבר, הגורל הגרוע של גולים יהודים בשואה, "האומה", 1 בנובמבר 2020
3. א. ניר, "המכתבים האיטלקיים של תומאס מאן", על המשמר, 31 באוגוסט 1962
4. בתיה גור, קריאות הולך אל מותו, "כל העיר (ירושלים)", 1 ביולי 1988
5. מוות בוונציה וסיפורים אחרים באתר הספריה החדשה
6. עמ' 81
7. עמ' 101
8. עמ' 113-112
9. עמ' 119
10. עמ' 125
11. Levi B. Sanchez, Mario and the Magician, באתר "מעבדת המודרניזם" של אוניברסיטת ייל
12. עמ' 107
13. יהושע סובול, לחיות בימים אפלים, על המשמר, 21 במאי 1976
14. הכריכה האחורית של הספר "מוות בוונציה וסיפורים אחרים"
15. עלית קרפ, מאבק הרואי בשילוש הרומנטי הקסום-ראיון עם המתרגמת נילי מירסקי, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005
16. מרדכי אבישי, סיפוריו הקצרים של מאן, למרחב, 19 בנובמבר 1965
17. עמ' 108
18. מריו והקוסם (למטה משמאל בעמוד המודעות), מעריב, 16 ביוני 1975
19. “A German novella becomes Italian ballet: Luchino Visconti’s Mario e il mago” by Elisabeth Galvan, 30 באפריל 2020
20. גדעון עפרת, הדמונולוגיה של יוסף הירש, בבלוג "המחסן של גדעון עפרת", 10 בספטמבר 2014
21. שלומית שקד, בובות שמבטאות את האדם, מעריב, 6 במאי 1988