יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה הם ההשפעות ההדדיות בין הרגש לבין תפקודים קוגניטיביים כמו קשב, תפיסה, חשיבה וזיכרון.
קיים קשר בין רגשות וזיכרון, כך שהרגש יכול להשפיע על תהליך הקידוד והשליפה של מידע מהזיכרון[1].
בנוסף, קיים קשר הדדי בין הרגש לחשיבה[1]. קשר זה הוא בעל אופי דו כיווני, כך שהרגשות יכולים להשפיע על החשיבה באותה המידה בה החשיבה יכולה להשפיע על הרגש[1].
שני היבטים אלו של החוויה האנושית יכולים לפעול באופן מאוחד או מנוגד אחד לשני[2].
תגובות רגשיות יכולות להצביע על נזק או תועלת אפשריים לרווחתו של האדם ובכך משמשות לתעדוף של פעולות ותהליכים קוגניטיביים מסוימים[2].
הרגש יכול לשמש כרמז היוריסטי שממנו ניתן לפרש את התגובה לגירוי, אדם או אירוע מסוימים[1].
משום שהתחושה של הרגש יכולה להיות מעורפלת ישנה נטייה לפרש את משמעותו על פי ההקשר. באופן זה עוררות רגשית בתגובה לנהג שנדחף למסלול יכולה להתפרש ככעס בעוד שעוררות רגשית בתגובה למפגש עם אדם מושך יכולה להתפרש כאהבה[1].
השפעה נוספת של החשיבה על הרגש יכולה לבוא לידי ביטוי בהפעלה של סכמה בעלת אופי רגשי. כגון סטריאוטיפ שיכול להוביל לדעה קדומה[1].
איזון קוגניטיבי-רגשי
איזון קוגניטיבי-רגשי מתייחס לא רק לדרך שבה הקוגניציה יכולה לשלוט על הרגש, או על הדרך שבה הרגש יכול לשלוט על הקוגניציה. הוא מתייחס לאופן שבו האינטראקציות והמשובים ההדדיים ביניהם תורמים להתמודדות יעילה מול האתגרים שכרוכים בהסתגלות לסביבה ובעיצובה[2].
איזון זה מאפשר הפעלה של שליטה עצמית בהתאם למצב ולהקשר הנתונים[2].
כאשר רכיב אחד של המכלול הקוגניטיבי-רגשי נפגע הוא ישפיע על השני ויתעורר הצורך במנגנוני פיצוי[2].
למשל, בעיה במנגנונים רגשיים יכולה לפגוע ביכולת לפרש את הסביבה ולתפקד בה גם עבור אדם בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות[2]. עדות לכך היא קשיי ההסתגלות שיכולים להתפתח אצל אנשים מחוננים.
השפעות על יכולת הלמידה והתפקוד האקדמי
ליחסי הגומלין בין רגש לקוגניציה יכולות להיות השפעות על יכולת הלמידה והתפקוד האקדמי של האדם. כתוצאה מכך הם יכולים להוביל לקשיי למידה.
אחת התופעות המוכרות בהקשר זה היא חרדת בחינות. זוהי תגובת דחק המופיעה במצבים בהם ישנה הערכה של הביצועים, אשר יוצרת מצוקה וחרדה הפוגעות בתפקוד של הנבחן.
מצב נוסף העלול להשפיע על יכולת הלמידה הוא חוסר אונים נרכש. זהו מצב פסיכולוגי הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים.
במקרים אלו תחושת חוסר האונים נוצרת לאור התפיסה שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן[3],[4].
במסגרת מערכת החינוך מצב זה עלול להתרחש בקרב תלמידים שחווים כישלונות רבים וחוזרים, חרף מאמצים כנים מצידם להצליח בלימודים. מסיבה זו תלמידים בעלי לקות למידה, הפרעת קשב, או קשיים אחרים העשויים לפגוע ביכולת האקדמית, הם בעלי סיכון מוגבר להגיע למצב של חוסר אונים נרכש במידה שלא יקבלו את הסיוע המתאים בשלב מוקדם ככל הניתן.
כאשר תלמיד נמצא במצב של חוסר אונים נרכש הוא אינו רואה טעם בהשקעת מאמצים נוספים בלמידה, משום שהוא סבור לאור ניסיון העבר שלו שלא תהייה לכך השפעה כלשהי על מצבו. כלומר, הכישלונות החוזרים עלולים להוביל לירידה במוטיבציה בעקבות האמונה של התלמיד שאין ביכולתו להימנע מהם. הירידה במוטיבציה עלולה למנוע אפשריות הצלחה עתידיות או אף להוביל לירידה נוספת בתפקוד האקדמי וצבירת פערים מול קבוצת השווים. במקרה זה עלולה להתרחש תופעה של נבואה המגשימה את עצמה, שבה עצם הירידה בתפיסת המסוגלות העצמית של התלמיד מובילה לירידה בתפקוד בפועל ללא קשר ליכולותיו האמיתיות. זוהי דוגמה למצב שבו חוויה בעלת אופי רגשי מובילה להתגבשות של סכמה קוגניטיבית המשפיעה על ההתנהגות, יכולת הלמידה והתפקוד בפועל.
דוגמה נוספת של השפעת הרגש על התפקוד האקדמי היא חרדת מתמטיקה שיכולה להוביל לקשיים בחשבון.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
הרעיון שהרגש והקוגניציה הם תופעות פסיכולוגיות בעלות בסיס ביולוגי והשפעה הדדית אינו חדש[2].
בעיית גוף-נפש העסיקה אנשי דעת מזה שנים רבות. הפסיכופיזיקה ביחס שבין הגירויים הפיזיים להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות המתעוררות אצלו כתוצאה מהחשיפה לגירויים אלו.
ישנם מספר אזורים במוח הלוקחים חלק ביחסי הגומלין בין רגש לקוגניציה. הבולטים ביניהם הם קליפת המוח הקדם-מצחית והמערכת הלימבית[2].
מבנים גבוהים של מערכת העצבים כמו קליפת המוח הקדם-מצחית וההסינגוליט קורטקס הקדמי קשורים לתיווך של תפקודים ניהוליים מודעים המצריכים מאמץ קוגניטיבי, כמו תכנון, בקרה, הצבת יעדים ועוד. לעומתם, אזורים נמוכים יותר כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס מגיבים לרמזים רגשיים ונחשבים לאוטומטיים יותר[2].
היבט נוסף הוא הקשר בין מוליכים עצביים לרגשות וסגנון מחשבתי. למשל, רמות נמוכות של המוליך העצבי נוראדרנלין המאפיינות מצבי רוגע מקושרות ליצירתיות, בעוד שרמות גבוהות של נוראדרנליון המאפיינות מצבי מתח מקושרות לירידה ביצירתיות[5].
בהתאם לכך, מצב רוח טוב יכול להגביר את היצירתיות[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Calkins, Susan D. (Ed); Bell, Martha Ann (Ed), (2010). Child development at the intersection of emotion and cognition. Human brain development. Washington, DC, US: American Psychological Association.
- ^ שרית סגל ושרה שמעוני (2000), "חרדת בחינות: דגם לקשר שבין רגשות לבין למידה והשלכותיו בתחום ההוראה" הוצאת מכון מופ"ת
- ^ לאה קוזמינסקי (2004). "מדברים בעד עצמם - סינגור עצמי של לומדים עם לקויות למידה". הוצאת יסוד ומכון מופ"ת
- ^ Chakravarty, A. (2010). The creative brain–Revisiting concepts. Medical hypotheses, 74(3), 606-612.
