יש הקוראים גם למין הנכחד סוס הגרמן (Equus simplicidens'), בשם "זברה אמריקאית" או "זברת הגרמן".
בעבר היה נהוג לחשוב כי הקואגה והזברה המצויה הן שני מינים נפרדים. הקואגה קיבלה את השם המדעי Equus quagga, והזברה המצויה קיבלה את השם המדעי Equus burchelli. עד שלהי המאה ה-19 הייתה הקואגה, זברה שהיו לה פסים על ראשה, צווארה וכתפיה בלבד, מצויה בדרום אפריקה, אך היא הושמדה בידי ההולנדים ששלטו במקום. הם החליטו לגדל כבשים באזור המרעה הטבעי שלה, ובראותם את הקואגה אוכלת עשב בשטחם, גמרו אומר להביא להיעלמותה מן העולם. הם צדו אותה גם כדי לאכול את בשרה ולקשט את בתיהם בעורה. הפרט האחרון מת בגן החיות של אמסטרדם ב-1883. מחקר גנטי שנערך בשנים האחרונות במוסד הסמית'סוניאן הוכיח כי הקואגה הייתה תת-מין של הזברה המצויה. מכיוון שהקואגה קיבלה לראשונה שם מדעי, שונה השם המדעי של הזברה המצויה ל-Equus quagga, ושמה המדעי של הקואגה שונה ל-Equus quagga quagga.
הזברה היא פרסתן ממשפחת הסוסיים, אשר שוכנת בסוואנות של אפריקה וחיה בעדר. המאפיין העיקרי בצורתה של הזברה הוא הפסים המרובים (קרוב למאה מכל סוג), המכסים את גופה, בדרך כלל בגוון שחור או חום-אדמדם על רקע לבן. דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה בלי פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה, גם בגחונה.
עדר הזברות כולל כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, באמצעות קולו והתנהגותו. לרוב נמצא עדר הזברות לצד עדרי פרסתנים אחרים כאנטילופות וכגנו ומקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני, הזאב הטלוא והצבוע הנקוד אולם ריצתה (70 קמ"ש) מהירה משלהם.
היריון הנקבה נמשך כשנה. היא ממליטה סייח אחד בלבד, והוא קם על רגליו אחר כמה רגעים ומסוגל להלך לצד אימו. דגם הפסים של גוף האם נטבע מייד במוחו של הסייח הנולד וכך הוא יכול לאתרה תמיד. האם משגיחה עליו תמיד ודואגת שיימצא במרכז העדר, שם הוא פחות חשוף לסכנות. היא גם תגונן עליו אם יותקף בידי טורפים ולא תנטוש אותו אפילו אם יצליחו להורגו, אלא אם תישקף סכנה גם לחייה.
הזברה היא צמחונית וניזונה מעשבים. הזברות נודדות כל חייהן ממקום למקום בתורן אחר מזון. תוחלת חייה של הזברה כ-25 שנים.
ישנן כמה תאוריות המנסות להסביר את הימצאות הפסים אצל הזברה:
לכל זברה ישנו דגם פסים ייחודי שמאפשר לסייח לאתר את אימו במקרה הצורך.
זבוב הצה צה מתקשה לעקוץ עיצובים מפוספסים, ומשום כך נבררו הזברות והיו לחיות מפוספסות. לתאוריה זו יש תמיכה בניסויי מעבדה, אך לא תימוכין בתצפיות שדה.
הפסים משמשים את הזברות להסוואה מפני טורפים. לפי התאוריה, בעת המרדף הפסים מקשים על הטורף להבדיל בין זברה אחת לאחרת.
התשובה לשאלה אם פסי הזברה הם לבנים על רקע שחור או שחורים על רקע לבן, נמצאה – פסים בהירים (ולעיתים בטן בהירה) על רקע שחור.[1] לפי תאוריות עדכניות,הפספוס התפתח ממוטציה גנטית שהובילה לחסר בפיגמנטים בכמה מהתאים. עיקר העדויות התומכות בתאוריה זו מצויות במין רביעי שנכחד במאה ה-19 שהיו לו פנים מפוספסות וגב כהה, כמו גם העובדה שמדובר במין שמוצאו באפריקה, אזור שבו חיה בהירה הייתה נכחדת במהירות. השוני במספר הפסים בין המינים נובע, לפי השערות, משלבים שונים בהתפתחות העובר שבהם בא לידי ביטוי הפספוס.
_2.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
