וימפל במוזיאון היהודי של ניו יורקילד גולל וימפל בקהילת אהבת תורה. הגלילה מתבצעת מלמטה כלפי מעלה כמנהג פרנקפורט בהתאם לכלל "מעלים בקודש ואין מורידין".
וימפֶּל (בכתיביידי: ווימפל, ווימפעל; בגרמנית: Wimpel) או מפה הוא כינוי לחיתול ששימש תינוקות בברית המילה שלהם, שעל פי מנהג כמה קהילות בגרמניה, כשהגיע התינוק לגיל שלוש נתנה משפחתו את החיתול מתנה לבית הכנסת כדי שישמש לעיטוף ספר התורה.[1]
רוחבו של ה"וימפל" הוא כ-20 ס"מ ואורכו כ-3 מטרים, הוא היה מקושט ביצירות אמנות ונרקמו עליו שמותיהם של התינוק ואביו. השימוש בווימפל נהג בעיקר בדרום גרמניה אך גם במספר קהילות בצפון גרמניה ובאיטליה.
רוב החיתולים נשרפו בליל הבדולח או הושמדו בשואה, והמעטים שנשמרו נמצאים במוזיאונים בישראל ובעולם.
המנהג היום
ניסיון להמשיך מנהג זה נעשה במושבה "אביגדור" שבארגנטינה, על ידי פליטים מגרמניה שהגיעו לשם בשנת 1937.
גם בישראל נעשו ניסיונות דומים: בקיבוץ חפץ חיים המסורת נמשכת עד היום, כאשר נהוג שהסב מגביה את ספר התורה, האב גולל והילד בן השלוש חוגר את הווימפל סביב ספר התורה. גם בבתי הכנסת "איחוד שיבת ציון" בתל אביב, "מקור חיים" בפתח תקווה, מניין צעירים בבית אל ,"אהבת תורה" בחיפה ובקהילת "קול צופייך" בירושלים ממשיכים מנהג זה.
המנהג נפוץ בכל הקהילות של מכון מורשת אשכנז שהוקמו בארץ, וכן בבתי הכנסת של היקים ברחבי העולם.[2]
בציורו של מוריץ אופנהייםDas Schultragen (1869) נראים אב ובנו בטקס הצגת הווימפל בבית הכנסת.[3]
