עבודת קבוצת המורים נעשתה בהנחייתם של שני היסטוריונים, פרופסור אייל נווה ופרופסור עדנאן מוסלם. הקבוצה עבדה ביחד במשך שבע שנים, 2002–2009, בחסותו של המכון לחקר השלום במזרח התיכון "פריים". בנוסף לפעילות של הקבוצה במסגרת המכון, התקיימה שותפות רחבת יריעה עם המכון הגרמני ע"ש גיאורג אקרט שבבראונשוויג, אשר מתמחה בפסיכולוגיה, היסטוריה וחינוך נרטיבי באזורי סכסוך שונים במערכת הבינלאומית. שני העורכים של הספר היו גם המנהלים במשותף של פריים, פרופסור דן בר-און ופרופסור סאמי עדואן.[1]
היעד המשותף
היעד המשותף של כתיבת הספר, היה פיתוח רעיון מקורי בהשראת גישת הנרטיב הדואלי: ספר לימוד היסטוריה המורכב משני נרטיבים, במטרה להסביר את האירועים שהתרחשו בחייהן של שתי האומות, הישראלית והפלסטינית, במהלכה של המאה ה-20.[2] הגישה המובאת בספר היא תיאור הנרטיבים הנפרדים של תולדות שני העמים האלה בספר לימוד משותף – כך שתלמידי תיכון, סטודנטים, מורים, מנחי מורים והורים, יחשפו לנרטיב הלאומי של האחר, בדרך שתאפשר להם להכיר בו כמידע חדש עבורם. באמצעות השימוש בספר זה, תפנה העמדה המקובלת של התעלמות מהנרטיב ההיסטורי של האחר את מקומה לתהליך של יצירת כבוד הדדי ושל הבנת הלוגיקה של הצד האחר, כצעד הכרחי, גם אם לא מספיק, לפיתוח יחסים טובים יותר עם "האחר" כיחיד ובין שני העמים, כלומר, תאפשר את המעבר בין שני שלבים מרכזיים במערכת היחסים בין קונפליקט להתפייסות.[3]
מבנה הספר
ספר הלימוד "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" נשען על גישת "הנרטיב הדואלי", אשר דוגלת בשיח ליברלי ופלורליסטי, הספר מציג את הנרטיבים ההיסטוריים של הפלסטינים והישראלים, זה לצד זה כאשר באמצע הספר קיים רווח - חיץ אשר בעתיד מאפשר ליצור נרטיב משותף. הספר מורכב מתשעה פרקים מרכזיים בהיסטוריה של שני העמים במאה העשרים.[4] על כתיבת הספר שקדה קבוצה של מורים להיסטוריה, פלסטינים שאינם אזרחימדינת ישראל ויהודים אזרחי ישראל, תחת ההנחיה המקצועית של היסטוריונים משני הצדדים. קבוצת המורים עבדה בסמיכות במשך כעשר שנים, במסגרת מפגשים חד-לאומיים ודו-לאומיים בארץ ובחו"ל. הייחודיות של הספר נובעת, בין השאר, מכך שהוא נכתב במשותף על ידי מורים פלסטינים וישראלים, על רקע הקונפליקט האלים בין הצדדים. הספר מיועד להוראה של תלמידי תיכון. מעבר לכך, הוא מומלץ לשימוש כחומר הוראה למורים העוסקים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, להכשרה של מורים במכללות ובאוניברסיטאות ולמקבלי החלטות בסוגיות אלה.
להלן דוגמאות לתוכן הספר בראי גישת הנרטיב הדואלי:
כאשר עוסקים בהצהרת בלפור – הכותרת של הנרטיב הישראלי היא: "מהצהרת בלפור ועד תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל", הכותרת של הנרטיב הפלסטיני היא: "הצהרת בלפור, 2 בנובמבר 1917".
כאשר עוסקים במלחמת 1967 – כותרת הנרטיב הישראלי היא: "מלחמת ששת הימים, 5–10 ביוני 1967", כותרת הנרטיב הפלסטיני היא: "התוקפנות הישראלית על אדמות הערבים והפלסטינים מלחמת יוני 1967".
מעשי טבח, אונס ושוד במלחמת העצמאות על פי שני הנרטיבים נעשו רק על ידי הצד היהודי.
כאשר עוסקים בשנות ה-90 של המאה ה-20 – כותרת הנרטיב הישראלי היא: "שנות התשעים", כותרת הנרטיב הפלסטיני היא:"חיפושים אחרי פשרות והסכמים לעבר הנעלם".[5]
היבטים חינוכיים יישומיים
התקווה של צוות המחקר ופיתוח של כתיבת הספר הייתה לכנס בספר אחד אופןחשיבה ניסיוני של גישה חינוכית אשר מחפשת רפורמה ומבוססת על התאוריה של נרטיב דואלי והמשמעות של מודל תאורטי זה במעברים שבין קונפליקט להתפייסות, כלומר תהליך ההתפייסות מתרחש כאשר קיימת לגיטימציה של צד אחד לסיפור של הצד השני וחוזר חלילה. בנוסף לכך, מורי הפרויקט עסקו ביצירת "מדריכים למורה" לכל תקופה בספר, אשר זמינים לציבור המורים באתר מכון המחקר פריים, הערכת התנסויות חדשות שלהם בכיתה על ידי ביקורים בכיתותיהם של המורים האחרים. בעצם תהליך זה הספר אמור להוות נקודת התחלה של תהליך למידה, ולא את סיומו של תהליך זה. אלה הנרטיבים שנכתבו על ידי המורים בשלב אלים של הסכסוך, בימי האינתיפאדה השנייה, בתקווה שבשנים הבאות האקלים הפוליטי בין שני העמים ישתפר במידה כזו שיתחולל שינוי משמעותי בדיווח ההיסטורי של העבר המשותף שטוף הדמים.
האופן היישומי בספר
עשרים וארבעה מורים פלסטינים וישראלים היו מעורבים בפרויקט "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" במכון לחקר השלום במזרח התיכון – פריים. כולם בעלי השכלה גבוהה בהיסטוריה, בחינוך ובפסיכולוגיה, כמו גם ניסיון עשיר בהוראה. חלקם השתתפו בפרויקט החל מראשיתו ואחרים הצטרפו מאוחר יותר. במהלך כתיבת הנרטיבים השתתפו המורים באופן פעיל במפגשים חד–לאומיים ודו–לאומיים, ובנוסף לימדו את הנרטיבים בכיתותיהם. לכל אחד מהם היו ציפיות שונות ובהתאם – גם התנסויות שונות. במהלך השנים המורים עצמם עברו תהליך עבודה ראוי לציון כקבוצת מחקר. להלן כמה מן הסוגיות שעלו בתהליך מחקר זה:
תפיסה והתמודדות עם נרטיבים כפולים: ילדים לעומת מבוגרים.[6]
הכנסת נרטיבים כפולים במצבי לחץ: תהליך של התמודדות עם אבל והשתחררות ממנו, במטרה לאפשר לקבוצה לחדול מדמוניזציה של האחר ושל קיומו הקולקטיבי.[7]
התמודדות עם אי סימטריה של כוח, המתקיימת בד בבד עם הסימטריה בין הנרטיבים אשר יוצרת מתח מתמיד.
הבנת הנרטיבים כמשקפים שלבים שונים בהתפתחותה של אומה: השלבים המונוליתים והניאו–מונוליתים בשתי החברות, הפלסטינית והישראלית.[8]
מהדורה חדשה
במרץ2012 הודפסה מהדורה חדשה של הספר באנגלית בהוצאת The New Press, בכותרת: Side by side, Parallel Histories of Israel-Palestine.[9] העיצוב החיצוני של המהדורה החדשה שונה לחלוטין, כך גם באשר לעיצוב הפנימי השונה מהותית במעט: ובמיוחד באשר לפונט, סדר ועיצוב התמונות בתוך הספר. המהדורה החדשה מזמנת תהיות שונות, זאת מאחר שמטרת הספר בראשיתה הייתה להוות כלי פדוגוגי מרכזי בתהליכים קבוצתיים חינוכיים, בכיתת הלימוד, תהליכים המאפשרים עיבוד רגשי-קוגניטיבי, ומעבר מקונפליקט להתפייסות של קבוצת הפנים ביחס לקבוצת החוץ.[10][11] אשר על כן, התהוותה של מציאות זו, המהדורה החדשה של הספר, מעוררת שאלות רבות לתפקידו ההיולי של הספר, שאלות המתייחסות לעיצוב השפה את התודעה; קריאה בשפת אם לעומת קריאה בשפה שניה; מקומן של תמונות וזיכרון קולקטיבי בתהליכי למידה; קריאה דואלית בו-זמנית של סיפור קונפליקטואלי; עיבוד של טראומה נפשית והחלמה; הנגשה, תפקידן של סכימות קוגניטיביות ועיבוד מידע של אירועים היסטוריים רבים השנויים במחלוקת. שאלות רבות אלו ונוספות, מאתגרות את מטרותיו האקסקלוסיביות-ראשוניות של הספר, בכיתת הלימוד, במהדורתו החדשה לעומת המהדורה המקורית.
ביקורת
התקשורת העולמית והישראלית ליוותה את קבוצת המחקר בכל שלביה השונים, במהלך עבודת קבוצת המורים, וביישום גישת הנרטיב הדואלי הלכה למעשה בספר לימוד. ניתן לומר שבאירופה ובארצות הברית הפרויקט התקבל בפתיחות רבה[12] ואף באוניברסיטאות שונות יישמו את המודל הזה ובתוכניות לימודים.[13] אולם לעומת זאת במדינת ישראל, היו קולות בודדים של תמיכה[14] וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך, שמשרד החינוך פסל בסופו של דבר את גישת הנרטיב הדואלי. ובעקבות כך, לא נלמד הספר מעולם במתכונת זו או אחרת כספר לימוד כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בהיסטוריה, בבתי ספר במערכת החינוך הישראלית. כראיה לכך, במאמר דעה שהתפרסם באתר ynet בנובמבר 2010, טען דב בן-מאיר שגישה זו היא סילוף היסטורי, וכלשונו: ”משרד החינוך אסר ללמד בצדק את הספר 'ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר'. אמנם את הנכּבה יש ללמד בבתי הספר, אך אין להציג עובדות שקריות”.[15]
עמותת סיפור - חכאיה
ב-2017 קמה עמותה, הכוללת את בוגרי ובוגרות פרויקט זה, שמטרתה להנחיל לציבורים מגוונים את החשיבה הדואלית. כזו, המבוססת על תהליך היצירה של הספר והקונפליקטים הקבוצתיים שעלו בו בין הפלסטינים לישראלים במהלך כתיבתו. מכאן, גם נובע שמה של העמותה בעברית ערבית, סיפור - חכאיה. שם העמותה באופן סימבולי, מעניק הכרה לנרטיב נוסף של הסכסוך, ומדגיש כי כל סכסוך ניתן לספר מזוויות שונות שלעיתים מתנגשות.
דן בר-און, ספר את חייך, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן - גוריון בנגב, 2006.
דן בר-און, 'על האחרים בתוכנו': תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית חברתית. ירושלים, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומוסד ביאליק.
דן בר-און, מורשת השתיקה, הוצאת אוניברסיטת בן - גוריון בנגב ומוסד ביאליק.
אייל נווה וא' יוגב, היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול, הוצאת בבל תל אביב, 2002.
דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך - ניתוח פסיכולוגי-חברתי של החברה היהודית בישראל, הוצאת כרמל ירושלים, 2007.
מרדכי רוטנברג, שכול והאגדה החיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
Adawan Sami, The Narrative of the 1967 war in the Israeli and Palestinian History and Civics Textbooks and Curricula Statement. Braunschwieg, German: Gorg-Eckert Institute.
Adawan Sami and Dan Bar-ON, shared History Project: A Prime example of peace building under fire. International Jornal of Politics, Culture and Society 17,3 pp 513-522, 2004.
^Brewer, Marilynn B., Ingroup bias in the minimal intergroup situation: A cognitive motivational analysis., Psychological Bulletin 86(2), 1979, עמ' 307–324 doi: 10.1037/0033-2909.86.2.307
^Henri Tajfel, H. Tajfel (Ed.), Differentiation between social groups: Studies in the social psychology of intergroup relations. London: Academic Press, European Association of Experimental Social Psychology by Academic Press, 1978, ISBN 9780126825503
