|
המלחמה המוקדונית השלישית
המלחמה המוקדונית השלישית הייתה מלחמה בין הרפובליקה הרומית לממלכת מוקדון שהתנהלה בין השנים 171–168 לפנה"ס. המלחמה הסתיימה בניצחון רומאי, אשר בעקבותיו הסתיים שלטונה של השושלת האנטיגונידית במוקדון, והארץ פורקה בידי הרומאים.
רקע
בשנת 214 לפנה"ס, בעקבות חשיפתה של האמנה המוקדונית-קרתגית, הכריזה הרפובליקה הרומית מלחמה על פיליפוס החמישי מלך מוקדון. המלחמה זכתה לכינוי "המלחמה המוקדונית הראשונה". היא הסתיימה בשנת 205 לפנה"ס עם החתימה על שלום פויניקי אשר לא שינה מהותית את המצב הקיים. עם זאת, מרגע שהשיגו הרומאים דריסת רגל משמעותית ביוון, שוב לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, וברור היה שגם לאחר הסכם השלום הרומאים מחרחרים מלחמה.[1] בשנת 200 לפנה"ס, פרצה "המלחמה המוקדונית השנייה". מלחמה זו הייתה הרסנית הרבה יותר מקודמתה, פיליפוס הובס בקרב קינוסקאפאלאי ונאלץ להסכים לתנאי שלום נוקשים. במסגרת תנאי השלום ויתר פיליפוס על יוון, והרומאים הכריזו על עצמאותה. לאחר המלחמה האמין פיליפוס שיוכל לחיות בשלום עם המנצחים, ולהסתפק בארץ האם המוקדונית בלבד. הוא אף סייע לרומא במלחמת נאביס ובמלחמת אנטיוכוס. בתמורה לכך הותר לו לקבל חזרה חלק מהשטחים שאיבד. חלק מהחוקרים אף מעריכים שהרומאים כבר החלו לתכנן מסע מלחמה מוחץ ואחרון נגד מוקדון.[2]
בעיות ירושה במוקדון
הרומאים אף החלו להתערב בענייניה הפנימיים של מוקדון, וסימנו לעצמם את בנו של פיליפוס, דמטריוס, כמועמד המועדף עליהם לרשת את פיליפוס. דמטריוס ביקר ברומא בשנת 184 לפנה"ס, וחזר למוקדון עמוס בהבטחות ורמיזות מצד הרומאים, שהותירו אותו מבולבל ומשתעשע בתקוות.[3] המצביא הרומאי טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס אף נפגש עמו ביחידות, והצהיר במפורש שרומא מעוניינת בו כמלך.[4] עם זאת, ידוע היה לכל שפיליפוס מעדיף את בנו הבכור פרסאוס, שבניגוד לדמטריוס נודע כתוקפן וקשה עורף.[3]
באביב של השנה הבאה, יצא פיליפוס למסע צבאי גדול צפונה. בניסיון להימנע מחיכוך בין בניו, לקח עמו פיליפוס למסע רק את פרסאוס, ואת דמטריוס השאיר בבית. על פי חלק מהמקורות, דמטריוס ניסה להנהיג קשר,[5] אולם הדבר אינו ודאי.[6] כך או כך, ידוע שדמטריוס אינו חש עוד בטוח במוקדון. הוא ניסה לברוח לרומא, אולם תוכניתו נתגלתה, ופיליפוס העניש אותו בכך שהשליך לכלא את אחד מידידיו.[7] פיליפוס חש שבנו הגדיש את הסאה, והוכיח אותו קשות באופן אישי, תוך שהוא מבהיר לו בצורה חד משמעית שהוא מועיד את המלוכה לפרסאוס.[8] בשנת 180 לפנה"ס, התנקשו תומכי פרסאוס בדמטריוס. לא ברור אם פיליפוס לקח חלק פעיל במעשה, אולם ככל הנראה הוא ידע מכך ונתן הסכמה בשתיקה.[9]
מותו של דמטריוס לא פתר את בעיית הירושה. אדרבה, מותו של בנו גרם לפיליפוס להפוך לאדם בודד ומדוכא, והוא הסתגר בדמטריאס.[10] מרבית הנהלת הממלכה עברה בשלב זה לידי פרסאוס, מה שגרם למרבית תומכי דמטריוס לחשוש לחייהם. אחד מהם, אנטיגונוס, שהיה קרוב משפחה של המלך, התיידד עם המלך הבודד והצליח למעשה לשלוט בו לחלוטין. ביוזמתו של אנטיגונוס, נסחטה בעינויים הודאה מפי אחד מהבכירים שבתומכי פרסאוס, שלמעשה לא היה בדמטריוס כל אשם והוא נרצח על לא עוול בכפו. בהמשך אף הודיע פיליפוס שהוא ממנה את אנטיגונוס ליורשו העתידי. עם זאת, חוקרים כגון פרנק ויליאם וולבנק מפקפקים באמיתת טענה זו, וסבורים שמדובר בשקר מאוחר יותר שהמציאו תעמולנים רומאים כדי לפקפק בחוקיות הירושה של פרסאוס.[11] פיליפוס נפטר ב-179 לפנה"ס. רופאו הסתיר את מותו מעיני הסובבים אותו עד שפרסאוס הגיע בעצמו אל אמפיפוליס וקיבל את הכתר. פרסאוס חיסל את אנטיגונוס מיד, אולם הסתפק בכך ולא חיסל עוד תומכים לשעבר של דמטריוס.[12]
הדרך אל המלחמה
פרסאוס נהג בחכמה, ומיד עם עלותו לשלטון ביקש מהסנאט הרומי הכרה במלכותו. הרומאים מצאו את המהלך משביע רצון מבחינתם, ולא הטרידו אותו בעניין דמטריוס. עם זאת, פרסאוס החל להגדיל בהדרגה את כוחו, תוך זהירות יתירה שלא להתנגש עם רומא בכל מחיר. עם זאת, הרומאים ראו בחשדנות את צעדיו של פרסאוס, וסברו שהתעצמות כוחו גורמת לכך שהוא מצטייר בעיני היוונים כבורר עדיף על פני הרומאים. היסטוריונים בני העת העתיקה אף מאשימים את פרסאוס שהתכונן בסתר מלחמה חדשה נגד רומא, ושאת תכנון המלחמה החל כבר אביו פיליפוס. במחקר המודרני נדחית טענה זו מכל וכל.[13] בתחילת שנת 173 לפנה"ס הופיעו נציגים רומאים בדלפי, כדי לסייע בפתרון סכסוך אלים בתוך הליגה האיטולית. הרומאים כפו על הפלגים היריבים להניח את הנשק, ולשלוח בני ערובה אשר ישמרו בידי הרומאים בקורינתוס. לאחר מכן פנה הנציג הרומאי אל איגיון, בירת הליגה האכאית, ויצא בהכרזה פומבית שרומא רואה בפרסאוס אויב.[14] פרסאוס הבין היטב שזוהי למעשה הכרזת מלחמה, והחל בו זמנית במאמצים דיפלומטיים לפייס את הרומאים, ובאגירת נשק ואספקה.[15]
להפתעתו, הרומאים הודיעו על שיגור משלחת למוקדון עצמה. פרסאוס הבין היטב שמטרתה האמיתית של המשלחת היא ריגול ולא דיפלומטיה, אולם לא היה יכול שלא לקבל אותה לראיון.[16] לאחר מכן יצאה המשלחת לברר את עמדותיהן של המעצמות היווניות האחרות: הממלכה הסלווקית, מצרים התלמיית ופרגמון. אאומנס השני, מלך פרגמון הפתיע את הרומאים בנכונותו לקחת חלק פעיל במלחמה בפרסאוס. למעשה, לאאומנס לא הייתה תביעה מוצדקת להילחם בפרסאוס, פרט למקרה יחיד שבו פרסאוס סייע לביזנטיון להתגונן מפני השבטים התראקים,[17] וגזל מאאומנס את הזכות לעשות זאת ולהצטייר כמגן היוונים.[18] אאומנס הופיע בעצמו ברומא בתחילת שנת 172 לפנה"ס, ובדלתיים סגורות הרצה בפני הסנאט על מצבורי התבואה העצומים שאוגר פרסאוס, המסוגלים לכלכל 30,000 רגליים ו-5,000 פרשים למשך עשר שנים, על ההון העצום שלו המספיק לגיוס 10,000 שכירים, ועל הכמות האסטרונומית של מערכות הנשק אשר נערמות במרתפי ארמונו. אאומנס סיכם את הרצאתו בקביעה שפרסאוס "נראה לא רק נערך למלחמה, אלא ממש מנהל אותה".[19] דבריו של אאומנס היו חשובים לרומאים לא רק משום שהם היוו מקור מודיעיני, אלא גם משום שהם סייעו למדיניות החוץ הרומית להציג את פרסאוס כמחרחר המלחמה.
לא כל חברי הסנאט הרומי תמכו במלחמה, וחלקם האשימו את אאומנס שהוא מגזים בתיאוריו על סמך פחדיו האישיים מפרסאוס.[20] קאטו הזקן כינה אותו "חיה טורפת".[21] עם זאת, תומכי המלחמה היוו את הרוב המכריע, ובדיונים לא רשמיים בסנאט, כבר סוכם עקרונית על פתיחת המלחמה, ומוקדון כבר נקבעה כמשימה של אחד הקונסולים שייבחרו בשנה הבאה.[22] לפרסאוס נודע על ביקורו של אאומנס, והוא רצה לשלוח שליחים משלו לרומא. עם זאת הרומאים הקדימו אותו ודרשו ממנו במפגיע להסביר את מעשיו. חברי המשלחת המוקדונית התקבלו ברומא לא כנציגים, אלא כפושעים. הם נחקרו בחקירות שתי וערב, חזרו למלכם עם המסקנה החד משמעית שרומא מתכוננת למלחמה.
המלחמה
הזירה המדינית
בקיץ 172 לפנה"ס הופיעה בפלה משלחת רומאית אשר טענה שפרסאוס חרג מההסכם שלו עם הרומאים, ולפיכך מעוניינים הרומאים להתיר את ההסכם, ועל פרסאוס להחזיר לבני בריתם של הרומאים את כל אשר הוא מחזיק בניגוד להסכם. ההכרזה הייתה מלאת סתירות, שכן ממנה השתמע שהרומאים רוצים לפרק את ההסכם ודורשים מפרסאוס לכבד אותו בו זמנית.[23] פרסאוס לא הבין מה עליו לעשות, ושיגר בחיפזון איגרת לרומאים בה הוא מודיע שהוא מוכן לכל עיון מחדש בהסכם שבינו לבין הרומאים. תגובת השליחים הייתה הודעה על פיה מרגע זה בטלים כל ההסכמים בין רומא למוקדון. פרסאוס האמין משום מה שהוא עדיין בעמדה של משא ומתן, ושיגר משלחת נוספת לרומא. הרומאים כלל לא התירו למוקדונים להיכנס לעיר, בנימוק ש"החליט הסנאט והעם ציווה" לצאת למלחמה נגד פרסאוס.[24] עם זאת, הסנאטורים הסכימו להיפגש עם חברי המשלחת בשדה מארס.
השליחים הודיעו שמלכם מוכן לפצות כל בן ברית של רומא אשר חש שנעשה לו עוול. התגובה הרומית הייתה שפרסאוס יכול להציע זאת רק לקונסול הממונה על המלחמה במוקדון. הרומאים החלו במאמץ מדיני לבודד את מוקדון לחלוטין. אאומנס מלך פרגמון, אריארטס הרביעי, מלך קפדוקיה ואף מסיניסה מלך נומידיה הודיעו על כוונתם להצטרף למלחמה נגד מוקדון. מועצת העוצרים של תלמי השישי הצהירה על נכונותה לציית לכל הוראה מרומא. אנטיוכוס הרביעי הצהיר על נייטרליות. פרסאוס תלה תקוות רבות בגיסו, פרוסיאס השני, מלך ביתיניה, אולם בלחץ הרומאים הכריז גם הוא על נייטרליות. היחיד שהביע תמיכה בפרסאוס היה קוטיס הרביעי מלך אודריסה. במהלך הסתיו של אותה שנה, הופיעה ביוון משלחת רומאית נוספת בראשות קווינטוס מרקיוס פיליפוס, אשר לוותה באלף לגיונרים. המשלחת נועדה להבטיח שאף מדינה ביוון לא תתמוך בפרסאוס. התעמולה הרומית הציגה את פרסאוס כאשם בכל הבעיות הכלכליות והמדיניות ביוון.[25] כמו כן חודשו נגדו ההאשמות על רצח דמטריוס, ואף נטען שהוא ניסה להתנקש באאומנס.[26]
פרסאוס פנה אל מרקיוס פיליפוס בבקשה להיפגש עמו. פיליפוס הסכים, ופרסאוס נפגש עמו בתסאליה. פרסאוס התחנן בפניו להעלות לדיון מחדש בסנאט את המלחמה, והצליח בסופו של דבר להבטיח שביתת נשק של חצי שנה.[27] בינתיים המשיך פיליפוס במשימתו המקורית, ודרש מערי בויאוטיה הבטחת נאמנות. הליגה הבויאוטית שלחה משלחת אחת בשם כל הערים שבה, בבקשה לברית עם רומא. פיליפוס השיב שרומא אינה מכירה בליגה הבויאוטית, ועל כל עיר לפנות בנפרד. עם זאת, מספר ערים בליגה, ובראשון קורונאה והליארטוס, ביקשו להישאר בלתי תלויות, ואף פנו אל פרסאוס בבקשה שיציב חילות מצב משלו בהן. לתדהמתן, פרסאוס סירב בטענה שאינו יכול להפר את שביתת הנשק שלו עם רומא. הוא סבר שבכך יקנה את אמון הרומאים, אולם למעשה רק הפסיד בכך בני ברית חשובים.[28] משלחת מוקדונית נוספת שיצאה לרומא, חזרה בלי תוצאות מיוחדות. פרסאוס כינס את מועצת המלוכה והציג בפניה את המסקנה המתבקשת שרומא מבקשת פשוט להחריב את מוקדון כליל. במועצה התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה.
קרבות ראשונים
עם תחילתה של שנת 171 לפנה"ס, פרסאוס גייס את צבאו במהירות. הצבא המוקדוני כלל בסך הכול 29,000 חיילים. קוטיס הרביעי שלח לעזרתו 2,000 תראקים, ו-12,000 שכירי חרב. בסך הכל כלל הצבא המוקדוני 43,000 חיילים מהם 4,000 פרשים. המשימה "מוקדון" נפלה בידי הקונסול הרומי פובליוס ליקיניוס קראסוס. כוחו של קראסוס כלל שני לגיונות, ועוד שני לגיונות ופרשים מבנות הברית האיטלקיות של רומא. לכוחו הצטרפו חילות משלוח מפרגמון, נומידיה, אפולוניה, הליגה האיטולית, שבטים תסאלים והליגה האכאית.[29] לטענתו של פוליאינוס, הצבא הרומי כלל גם פילי מלחמה שסופקו בידי אנטיוכוס הרביעי.[30] בסה"כ כלל הכוח הרומי 40,000 חיילים. תוכנית המלחמה המוקדונית הייתה לא לנסות לנצח במלחמה, אלא רק לעכב את הניצחון הרומי ככל האפשר עד שיסכימו הרומאים לתנאי שלום, ולו גם קשים.[31]
באביב 171 חצה קראסוס את הים האדריאטי ונחת ביוון. קראסוס נע דרך אפירוס ואתאמניה, מתוך כוונה לכבוש את תסאליה ולפרוץ דרכה אל מוקדון. פרסאוס החליט להקדים אותו, ונע בעצמו אל תסאליה. כוונתו הייתה לייצב קו חזית על הנהר פיניאוס החוצה את צפון תסאליה. ערים תסאליות רבות קיבלו את מרותו, והוא עקף את אלו ששמרו אמונים לרומא. במקביל, קראסוס קבע את מחנהו חמישה קילומטרים צפונית ללאריסה. פרסאוס קיווה לגרור אותו לקרב, ועל כן קבע את מחנהו שלו לא רחוק משם. עם זאת, להוציא התנגשויות קטנות של פטרולים לא קרה דבר. פרסאוס העז יותר, והוציא את כוחותיו מהמחנה סמוך ממש לרומאים. קראסוס החליט להוציא מהמחנה את הפרשים והרגליים הקלים, ופרסאוס תקף במהירות. הקרב התנהל על גבעה בשם קאליקינוס, וכונה לפיכך "קרב קאליקינוס". הקרב הסתיים בניצחון מוקדוני. 2,200 רומאים נהרגו ו-600 נפלו בשבי.[32] הרומאים הפילו את האשמה בתבוסה על בני בריתם האיטולים, שלטענתם נמלטו בחוסר סדר וגרמו לבהלה.[33]
חלק מקציניו של פרסאוס דרשו לנצל את הניצחון ולצאת למרדף על המאסף הרומי, אשר הורכב מבני ברית פרגמונים ותסאלים. עם זאת, פרסאוס סבר שבלי מרדף סיכוייו להשיג הסכם שלום טוב גדולים יותר. הוא שיגר אל קראסוס שליחים עם בקשה לתנאי שלום. קראסוס דרש לא פחות מהתמסרות מוחלטת של פרסאוס, ממלכתו ועמו לידי רומא.[34] הצהרה זו גרמה לייאוש במחנה המוקדוני, אולם פרסאוס לא ויתר ושיגר שוב ושוב שליחים אל קראסוס עם הצעות כופר גדולות יותר ויותר. כעת הבין פרסאוס סופית שהרומאים מנהלים נגדו מלחמת השמדה, והוא איבד כליל את רוח התעוזה והיוזמה שלו.[35]
היוזמה המוקדונית
פרסאוס עשה ככל יכולתו כדי לסלק את הרומאים מתסאליה. קראסוס לעומת זאת, התכוון רק להחזיק מעמד באזור עד שתגיע תגבורת. קראסוס הורה לאנשיו להתחיל ולאגור תבואה לקראת החורף הקשה, בעוד פרסאוס עשה מאמצים להפריע להם. כדי להקשות עליו, העביר קראסוס את מחנהו מעיר לעיר. פרסאוס פתח בהתקפה על הלקטים הרומאים, ולקח בשבי 600 מהם. לאחר מכן הוא תקף יחידה של 800 חיילים רומאים, אשר מיהרו לסגת לגבעה ולהיערך להגנה. לקראסוס נודע על כך, והוא מיהר לשלוח תגבורת לרומאים הנצורים, אשר כללה גם פילי מלחמה ופרשים נומידיים. פרסאוס מיהר לשגר קדימה את יחידות הפלנקס, אולם איבד 300 רגליים ו-24 פרשים לפני שהתגבורת שלו הספיקה להיערך. טיטוס ליוויוס מציין שעל פי חלק מהמקורות שני הצדדים חזרו למחנותיהם, בעוד שלדברי אחרים נערך קרב גדול שבו נהרגו 8,000 מוקדונים, כולל שני מפקדים ו-2,800 נפלו בשבי, ואילו הרומאים איבדו 4,300 חיילים.[36]
פרסאוס החליט להחזיר את חייליו למוקדון לקראת החורף, והותיר חילות מצב בנקודות אסטרטגיות. צאתו מהזירה אפשרה לרומאים לעשות בתסאליה כבתוך שלהם, והם פתחו מיד במסע ענישה אכזרי נגד כל הערים התסאליות שתמכו בפרסאוס. קראסוס קבע את מחנהו בלאריסה, והפקיר את היישובים אשר תמכו בפרסאוס לביזה בידי חייליו. התושבים ששרדו נמכרו לעבדות. כוחות רומאיים נוספים חדרו לבויאוטיה, והתמונה חזרה על עצמה. הליארטוס הוחרבה עד היסוד וכל שכיות החמדה שלה נלקחו לרומא.[37] סטראבון מעיד כי בימיו עוד הייתה העיר נטושה.[38] העיר תיסבי נכנעה ללא קרב, ובשל כך הסתפקו הרומאים בהענקת אדמת העיר במתנה לנאמני הסיעה הרומית בעיר. רק להם הותר למלא משרות פוליטיות בעיר במשך עשר השנים הקרובות, ורק להם הותר לשקם את מצודת העיר ואף לגור בה.[39]
הקונסול החדש שקיבל את מוקדון כ"משימה" בשנת 170 לפנה"ס היה אולוס הוסטיליוס מנקינוס. הוא עשה עוד שני ניסיונות לפרוץ מתסאליה למוקדון, ומשאלו נכשלו, חש שמילא את חובתו. מה גם שבמחנה הרומי פשטה רשלנות וחוסר משמעת, ומנקינוס סבר שעליו לטפל בכך בטרם יצא לקרבות נוספים.[40] פרסאוס ניצל את הרפיון בלחץ על מוקדון כדי לצאת למסע מלחמה משלו. הוא נע אל איליריה והכה את שבט הדרדנים. 10,000 דרדנים נהרגו, ושלל רב נתפס. המסע נגד הדרדנים היה חלק מיוזמה רחבה יותר שנועדה להעביר את השליט האילירי גנטיוס לצידו של פרסאוס. ברית עם גנטיוס הייתה רבת ערך מבחינת פרסאוס כיוון שהיא הייתה מבטיחה אחת ולתמיד את גבולו הצפון-מערבי, וגם משבשת את נתיבי האספקה הרומיים. בראש כוח שכלל 12,000 רגליים ו-500 פרשים, פלש פרסאוס לגבולות ממלכתו של גנטיוס, והשתלט בסערה על תריסר מצודות שהיו מאוישות בחילות מצב רומיים ואיליריים.[41]
בינתיים התרחש משבר בליגה האיטולית, כאשר הרומאים דרשו עוד בני ערובה. ראש הסיעה הפרו-רומית בליגה כמעט נסקל למוות בתרמון, וראשי הסיעה הפרו-מוקדונית הזמינו בחשאי את פרסאוס להשתלט על העיר החשובה סטראטוס. השתלטות על עיר זו הייתה מאפשרת לפרסאוס לתקוע טריז בין המחנה הרומי הראשי בתסאליה, לבין המחנה הרומי המשני באפירוס שהיה תחת פיקוד הפראיטור אפיוס קלאודיוס, והייתה יוצרת הד כללי ברחבי יוון. באמצע החורף יצא פרסאוס למסע הקשה בן ה-500 ק"מ, בראש חיל בן 10,000 רגליים ו-300 פרשים. המסע התארך יותר מדי, ועד שהגיע פרסאוס לשערי העיר כבר התמקמו בתוכה 1,000 פרשים רומאים אשר הוזעקו מאפירוס בידי הסיעה הפרו-רומאית בליגה. בשל כך, לא יכלו תומכיו של פרסאוס להסגיר בידיו את העיר כמתוכנן, ובשל העונה הקשה הוא נאלץ לסגת. עם זאת, הופעתו של כוח מוקדוני באזור זה, חיזקה את הפרו-מוקדונים ביוון ובאפירוס, והעיר פאנותי שבמרכז אפירוס הכריזה בגלוי על תמיכה במוקדון מאמציו של אפיוס קלאודיוס לכובשה עלו בתוהו.[42]
החדירה הרומית למוקדון
באביב 169 לפנה"ס בא לזירה מצביא רומאי חדש קווינטוס מרקיוס פיליפוס, אשר עמו הייתה לפרסאוס היכרות מסוימת. פרסאוס פנה אליו שוב בבקשה לשלום, אולם פיליפוס חזר על אותם תנאים שהציבו קודמיו - כניעה ללא תנאי. פרסאוס החל במשא ומתן עם מחודש עם גנטיוס, אשר התקדם לשביעות רצונו. לאחר מכן הוא פנה אל פרוסיאס מלך ביתיניה אל אנטיוכוס הרביעי ואף אל אאומנס מלך פרגמון, בבקשה לכל הפחות ללחוץ על הרומאים להגיע להסכם שלום. פרסאוס טען באיגרותיו שהרומאים מתכננים להשמיד כליל את כל הממלכות היווניות. לאחר שמוקדון תחוסל, הבאות בתור יהיו ביתיניה ופרגמון, ומיד לאחריהן סוריה.[43] עם זאת, אנטיוכוס היה שקוע אותה שעה במלחמה הסורית השישית נגד בית תלמי, וקיווה שאם ישמור על נייטרליות ישמרו גם הרומאים על נייטרליות.[44] פרוסיאס לקח ברצינות את אזהרתו של פרסאוס, והיה מוכן לתמוך בבקשתו של פרסאוס אם רק מדינה נוספת תסייע לו בכך.[45] הכול היה תלוי איפה באאומנס.
אאומנס הסכים להצטרף לבקשתו של פרוסיאס, אולם דרש בתמורה 2,000 טלנטים כסף במזומן. בלחץ הפחד, הסכים פרסאוס ומסר את הסכום הנדרש.[46] יש הטוענים שאאומנס נזקק לכסף כדי לשחד דמות מפתח במדיניות הרומית.[47] לא ידוע האם נכשל בניסיונותיו להביא את הרומאים לשלום, או שפשוט שיקר לפרסאוס ולקח לעצמו את הכסף. כך או כך, הרומאים המשיכו במלחמה והגדילו ללא הרף את כוחם בתסאליה. שבטי הגאלים שבצפון הבלקן שמעו על המלחמה המשתוללת, ואחד ממנהיגיהם, קלונדיקוס, הציע תמורת סכום סביר להשכיר את עצמו ו-10,000 מאנשיו כשכירי חרב. ההצעה הייתה מפתה מאוד, אולם פרסאוס חשש שהמון זה עוד עלול לפנות נגדו, ולכן הציע לשכור רק 5,000. קלונדיקוס התעקש שעליו לשכור את כולם, ולא, יחזרו צפונה, וכך היה.
פיליפוס החל בינתיים ביוזמה משלו, והניע את כוחותיו אל הרי תסאליה במטרה לפרוץ אל מוקדון. מצב זה סיבך את פרסאוס, כיוון שהוא לא ידוע באיזו דרך פיליפוס מתעתד לעבור, והיה עליו לפצל את כוחותיו. כמו כן, נודע לו שהצי הרומי מתכוון לתקוף את מוקדון דרך הים. לפיכך, הוא נאלץ להציב מחנה נוסף, בפיקודו שלו בדיון כדי להגן מפני מתקפה זו. בשל כך, לא עמדו המוקדונים בלחץ המתקפה, והרומאים חדרו אל מוקדון. פרסאוס הגיב בצורה היסטרית, ונראה שהחל לאבד את שפיותו.[48] הוא פקד להעלות באש את המספנה שלו בתסלוניקי ולהשליך לים את האוצר המלכותי. למזלו, אנשיו הבינו את המצב בו שרוי מלכם, והתמהמהו במכוון עד שפרסאוס חזר לעשתונותיו וביטל את הפקודות.[49] הוא לא ראה טעם יותר להמשיך ולהחזיק בתסאליה ובדרכי הגישה למוקדון, והורה לכוחותיו לסגת משם ולחבור אליו בדיון. לאחר מכן הוא החל לסגת בהדרגה אל עומק ארצו בתקווה להימנע מקרב הכרעה. אנשיו אספו עמם כל דבר בעל ערך, והמוני תושבים נסוגו עמם. פיליפוס ניצל את פריצת הדרך שלו במלואה, והשתלט על המעברים והמבצרים שהמוקדונים פינו. בכך הבטיח רצף שלטוני ואספקה סדירה מתסאליה צפונה. הוא הגיע אל העיר החשובה אגאסאי, אשר נכנעה בפניו ללא קרב. מכיוון שהיה מדינאי יותר משהיה מצביא, הוא לא התיר לחייליו לבזוז את העיר, ואף לא הותיר בה חיל מצב ולא שינה את חוקיה. הוא הסתפק בלקיחת בני ערובה מנכבדי העיר.[50]
עם זאת, ההתקדמות הרומאית הייתה מהירה מדי, ופיליפוס נקלע עד מהרה למשבר אספקה. לפיכך, הוא נסוג דרומה ופינה חלק מהשטחים שכבש, ובכלל זה העיר דיון, והחל במאמצים לייצב את קו החזית. הוא שיגר 2,000 חיילים לכבוש את עיר הנמל הראקליאה, במתקפה שנערכה במשותף עם הצי הרומי. העיר נפלה לאחר קרב קצר.[51] עם זאת, המוקדונים חזרו והשתלטו על דיון, ואף החלו בשיקום חומותיה. פיליפוס הבין שלא יספיק לסיים את המלחמה עד סוף כהונתו, והחליט להסתפק בטיהור חבל מגנסיה מכוחות מוקדוניים. הוא הפריש 5,000 חיילים לצורך כיבוש מיליבויאה, אולם הפעם נכשלו הרומאים לכבוש את העיר בפעם אחת, ונערכו למצור ממושך. פרסאוס התעודד מכך, ושיגר 2,000 מחיילי העילית שלו בפיקוד אופראנור, להדוף את המצור. אופראנור מילא את המשימה בהצלחה, ולאחר מכן אף חדר לדמטריאס (70 ק"מ ממיליבויאה) ותגבר את חיל המצב שלה.
בואו של פאולוס לזירה
כקונסול הממונה על מוקדון של שנת 168 לפנה"ס נבחר לוקיוס אמיליוס פאולוס. הסנאט דרש ממנו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית, כיוון שעיכובה יצר את הרושם שרומא נחלשת וכבר אינה מסוגלת לטפל בבעיות במהירות וביעילות של העבר.[52] כמו כן, הם היו מעוניינים להתערב במלחמה הסורית השישית במטרה לשמר את הסטטוס קוו במזרח התיכון. פאולוס היה ידוע כמצביא מנוסה ונמרץ,[53] וככזה, למד היטב המצב בזירה, אולם לא פרסם דבר מתוכניות המלחמה שלו. בינתיים המשיך פרסאוס במאמצים הדיפלומטיים. גנטיוס הסכים סוף סוף להיכנס למלחמה נגד רומא, ופרוסיאס פנה אל הרומאים בבקשה לסיים את המלחמה. לשמחתו של פרסאוס, גם רודוס, שהייתה בת-ברית חשובה של רומא, פנתה אל הרומאים בבקשה להפסיק את המלחמה בנימוק שהסחר הרודי ניזוק ממנה.[54]
הצי הרומי, בהוראתו של פיליפוס אשר נותר המפקד בזירה עד בואו של פאולוס, יצא לפשיטות בז והטרדה, מוצלחות ברובן, על חופי מוקדון. עם זאת, כאמור לעיל החליט פיליפוס לצמצם את מאמצי המלחמה למגנסיה בלבד, ועל כן הורה לצי לסגת לאי אובויה. בשל כך, שלח פרסאוס את ציו לים הפתוח, והצליח לחדש את הסחר הימי של מוקדון. האדמירל המוקדוני אנטנור אף הפליג מול חופי פרגמון, וארב לשיירה פרגמונית אשר כללה 1,000 פרשים שהיו אמורים להיות מועברים לחזית, והשמיד אותה כליל. לאחר מכן הפליג אנטנור ועגן בחופי האי הקדוש דלוס. ממש במקרה, כעבור ימים אחדים הופיעו בחופי האי שלוש אניות רומאיות אשר היו בדרכן לאלכסנדריה. קדושתו של האי מנעה מהצדדים לתקוף זה את זה, ואנטנור ניצל את המצב כדי לפתוח בשיחות לא רשמיות על סיום המלחמה. משיחות אלו לא יצא דבר. בינתיים, פתח גנטיוס סוף סוף במתקפה המיוחלת, הטיל מצור על אפולוניה ודיראכיון ואילץ את הרומאים לפתוח חזית נוספת (המלחמה האילירית השלישית). פאולוס החליט לטפל באילירים קודם כל, ושלח לזירה כוח בן 30,000 חיילים (כפול מגודלו של הצבא האילירי) בפיקודו של גאלוס לוקיוס אנטוניוס. תוך חודש אחד[55] אילץ אנטוניוס את גנטיוס להיכנע, ומשפחת המלוכה האילירית הובלה בשבי לרומא.
פאולוס ערך את כוחותיו אל מול קו החזית המוקדוני. הוא הגיע למסקנה שפריצה חזיתית של הקו תעלה בהרוגים רבים, ולפיכך החליט לאגף אותו דרך מעבר הרים צר. בעוד הוא מעמיד פנים שהוא בודק את האפשרויות השונות, הוא הרכיב כוח של למעלה מ-8,000 חיילי עלית[56] בפיקודו של פובליוס סקיפיו נאסיקה ושלח אותו למשימה זו. נאסיקה, תקף את הכוח המוקדוני שהוצב במעבר זה, והביס אותו על נקלה. ההתקפה שלו באה בשעות הבוקר, וייתכן מאוד שמרבית החיילים המוקדונים עוד ישנו.[57] במקביל, פתח פאולוס במתקפות קטנות על המוקדונים, ולאט לאט הגביר אותן עד שהפכו לקרבות עקובים מדם, גם אם מוגבלים בהיקפם. כאשר הופיע הכוח של נאסיקה בעורף המחנה המוקדוני, לא העז פרסאוס לצאת לקרב נגדו. תחת זאת, הוא פתח בנסיגה חפוזה על מחנהו בפידנה. יש הסוברים שלמעשה נסיגתו של פרסאוס נבעה מתכסיס הטעיה של הצי הרומי שגרם לפרסאוס להאמין שהוא מתכוון להנחית עוד כוחות בעורפו ולנתק אותו מהאספקה והתחמושת בפידנה.[58]
קרב פידנה ותוצאותיו
 ערך מורחב – קרב פידנה
מדרום לפידנה, בחר משום מה פרסאוס להיעצר ולהיערך לקרב. הצדדים נערכו משתי גדותיו של הנהר לאוקוס. כל אחד הכיר בחולשתו של אויב החוצה נהר, ולפיכך המתין כל אחד שהשני יהיה זה שיפתח במתקפה. בבוקר 22 ביוני, בגדו בפרסאוס עצביו המתוחים בלאו הכי, והוא החל לערוך את כוחותיו לחצות את הנהר. פאולוס הבחין בכך, והחליט לזרז אותו על ידי התגרויות והתנגשויות קלות. בסופו של דבר הוא הצליח בכך, ותחת לחצות את הנהר במערך מסודר, דחף פרסאוס את כל אנשיו קדימה, ותקף את האגף הימני הרומאי. לטוב מכך לא היה פאולוס יכול לצפות, ותוך שעה הסתיים הקרב בניצחון רומאי.[59] למעלה מ-20,000 מוקדונים נהרגו בקרב. פרסאוס נמלט בעוד מועד אל עיר בירתו פלה. אולם כאשר הגיעו הידיעות על תוצאות הקרב, הפסיקו אנשיו להישמע לו. הוא נמלט מפלה עם קופת האוצר ו-500 שכירי חרב מכרתים, והתבצר באמפיפוליס.
בריחתו של המלך סימלה את קץ ההתנגדות המוקדונית המאורגנת. ערי מוקדון נכנעו בפני הרומאים בזו אחר זו. פרסאוס שלח שוב איגרת אל פאולוס בבקשה לקבל תנאי כניעה, תוך שהוא נאחז בכל כוחו בתואר "מלך".[60] פאולוס עמד על כניעה ללא תנאי, צעד שגם כעת לא היה מוכן פרסאוס לעשות. הוא קיווה להימלט אל אודריסה, אל בן בריתו קוטיס הרביעי, אולם נכשל בכך. הוא ניסה להפליג בסתר אל כרתים, אולם הצי הרומי סגר עליו. בלית ברירה הוא נכנע בפני האדמירל הרומי יחד עם משפחתו.
תוצאות המלחמה
באמפיפוליס, כינס פאולוס ועדה שנועדה לדון בגורל מוקדון הכבושה. לוועדה זו זומנו עשרה נציגים מכל עיר מוקדונית.[61] פאולוס ניהל את המעמד בדרמטיות מוגזמת שנועדה לתת לנציגים את הרושם שהם עומדים לדין. הוא קרא את ההכרזה המוכנה בראש בעודו יושב, בעוד הפראיטור שלצידו תרגם את הדברים מלטינית ליוונית. למוקדונים נודע שלמעשה ממלכת מוקדון מפורקת רשמית. לכל עיר יותר לחיות על פי חוקיה שלה, ולהעלות מס לרומא (הובטח שגובה המס יהיה חצי מגובה המס ששילמו עד אז המוקדונים למלכם). הארץ חולקה לארבעה מחוזות נפרדים, אשר גבולות טבעיים חצצו ביניהם. המחוז הראשון נמצא בין הנהרות ניסוס וסטרימון, וכבירתו נקבעה אמפיפוליס. המחוז השני נמצא בין הנהרות סטרימון ואכסיוס, וכבירתו נקבעה תסלוניקי. המחוז השלישי נמצא בין הנהרות אכסיוס ופינאוס, וכבירתו נקבעה פלה. המחוז הרביעי כלל את אדמות הספר של מוקדון על גבול אפירוס ואיליריה, וכבירתו נקבעה פלאגוניה.[62]
הסדר זה כלל תנאים נוקשים: נאסר על בני מחוז אחד לבוא בקשרי נישואים עם בני מחוז אחר, ונאסרה מכירה של נדל"ן מחוץ למבני מגורים, מבני מחוז אחד לאחר. פאולוס סגר את מכרות הזהב והכסף בכל המחוזות.[63] עם זאת, התיר את קיומם של מכרות הברזל והנחושת, תמורת דמי חכירה שאכן היו זולים יותר מדמי החכירה ששולמו למלך מוקדון. יבוא מלח נאסר לחלוטין, וכן כרית עצים לצורך בניית ספינות מכל סוג שהוא. החזקת צבא נאסרה על כל המחוזות, פרט לאזורים שהיו בעייתיים בשל פלישות שבטים מהצפון, שלהם הותר להחזיק מיליציה שגויסה אד-הוק. לכל מחוז הייתה מועצה (סינהדרוי) האחראית על ניהולו. חברי המועצות נבחרו אחת לשנה.
הרומאים למעשה הרסו כליל את הכלכלה המוקדונית, שהייתה מבוססת בחלקה הגדול על גישה לים וסחר במלח.[64] מכיוון שהארכיון המלכותי המוקדוני בפלה לא הושמד, פאולוס השתמש בו כדי להרכיב רשימה ארוכה של אישים בכל רחבי מוקדון ויוון אשר עשויים להוות בעיה להסדר החדש, ובכינוס שני של הנציגים הקריא אותה ודרש מכל המופיעים בה להתייצב להפלגה לרומא יחד עם כל בניהם שמעל לגיל 15, ולא יוצאו להורג. בכך הוא למעשה רוקן את מוקדון משכבת מעמד שלמה שכללה את מרבית בני האצולה והפוליטיקאים. לאחר מכן ערך פאולוס חגיגת ניצחון באמפיפוליס, בנוכחות שגרירים ושליטים זרים, והציג לראווה את שלל המלחמה.
פאולוס הפליג לרומא, שם נערך טריומף רב רושם לו ולשאר המנצחים. הטריומף שערך מפקד הצי היה צנוע למדי, אולם זה של הפראיטור לוקיוס אניקיוס היה רב רושם. לפני מרכבתו הוצעד גנטיוס יחד עם שאר משפחת המלוכה האילירית. השלל הרב, כמו גם הריהוט והחפצים האישיים של משפחת המלוכה ודגלי הצבא האילירי הוצעדו בעקבותיהם. אולם הטריומף של פאולוס היה המרשים מכולם. שורה ארוכה של עגלות נשאה במשך יומיים את השלל המגוון והעשיר. ידוע בין היתר על אוסף מרשים של אגרטלים יקרי ערך, ועל יצירות אמנות וכלי קיבול עשויים זהב.[65] ביום השלישי הופיע פאולוס עצמו, מלווה בבניו, באנשי מטהו וביחידות המובחרות של צבאו. לפניו נישאו ארבע מאות כתרים מזהב אשר הקדישו לו ערי יוון השונות. 250 אצילים מוקדוניים, ובראשם פרסאוס ומשפחתו, הוצעדו לפני מרכבתו. לאחר סיום התהלוכה, הושלך פרסאוס לכלא ומת כעבור שנתיים. בשל ניצחונו על המוקדונים, קיבל פאולוס את האגנומן "מקדוניקוס", ונקרא מאז "לוקיוס אמיליוס פאולוס מקדוניקוס".
בשנת 150 לפנה"ס פתח אדם בשם אנדריסקוס, אשר טען שהוא בנו של פרסאוס וכינה את עצמו "פיליפוס השישי", במרד נגד הרומאים אשר כונה "המלחמה המוקדונית הרביעית". כעבור שנתיים דיכאו הרומאים את המרד, והפכו את ארבעת המחוזות המוקדוניים העצמאיים לכאורה לפרובינקיה מוקדון.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
המקור העיקרי למלחמה זו, הוא ספרו של ההיסטוריון הרומאי בן המאה ה-1 לספירה טיטוס ליוויוס "מיום ייסודה של עיר". ספרים 42–45 עוסקים במלחמה. מקור חשוב נוסף הוא ספרו של ההיסטוריון היווני המוקדם יותר פוליביוס, "ההיסטוריות". פוליביוס חי בתקופת המלחמה, ואף שהה במחנה הרומי במהלך חלק מהקרבות.[66] עם זאת, שני מקורות אלו ידועים באהדתם לרומא, ולוקים לעיתים בחוסר נייטרליות. מקור חשוב נוסף הוא החיבור "חיי פאולוס", אשר הוא חלק מ"חיי אישים" מאת הביוגרף היווני פלוטרכוס. וכן החיבור "מקדוניקה" של אפיאנוס. מקורות משניים הם חיבורו של דיודורוס "ביבליותקה היסטוריקה" וחיבורו של יואנס זונאראס "תמצית ההיסטוריה". כמו כן פיסות מידע פזורות גם בכתביהם של מחברים אחרים.
מקורות עתיקים בתרגום לעברית או אנגלית:
- Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919–1959.
- Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922–1925.
- Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
- Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933–1967.
- Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914–1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
- Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857–1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.
מחקר מודרני
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1983.
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1989.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא, תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. הוצאת מסדה, תל אביב, 1952.
- זיו יופה - פלנקס נגד לגיון: התנגשות הטיטאנים הצבאיים של העת העתיקה
- F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge University Press, 1984.
- F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols 1957, 1967, 1979.
- F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
- Arthur Eckstein, Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC, Wiley-Blackwell, 2008
- Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, Los Angeles, California: University of California Press 1990
- Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, A history of Macedonia, Oxford: Clarendon Press, 1979.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דעה זו היא המקובלת במחקר, אולם באשר לסיבות הדבר אין הסכמה בקרב ההיסטוריונים. השוו: שצמן, עמ' 166–168.
- ^ גולן, עמ' 534
- ^ 1 2 גולן, עמ' 529
- ^ Gruen, pp. 235–236
- ^ יואנס זונאראס, "תמצית ההיסטוריה", ספר תשיעי, 22
- ^ גולן, עמ' 532, הערה 21
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים, 23. יוסטינוס, ספר שלושים ושניים, 2.
- ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 251
- ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 252
- ^ גולן, עמ' 533
- ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 253
- ^ גולן, עמ' 535
- ^ במיוחד אריך גרואן במאמרו "ערוב ימיו של פיליפוס החמישי" ("The Last Years of Philip V").
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 6
- ^ גולן, עמ' 544
- ^ גולן, עמ' 544–545
- ^ ראו על כך: גולן, עמ' 543
- ^ גולן, עמ' 545, הערה 52
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 13
- ^ אפיאנוס, מקדוניקה, 19
- ^ פלוטרכוס, חיי קאטו הזקן, 8
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 10
- ^ גולן, עמ' 549
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 36
- ^ גולן, עמ' 547
- ^ גולן, עמ' 548, הערה 59
- ^ לטענתו של טיטוס ליוויוס (ספר ארבעים ושניים, 43) זו הייתה כוונתו של מרקיוס פיליפוס מלכתחילה, כיוון שעדיין לא תמו הכנותיה של רומא למלחמה.
- ^ גולן, עמ' 551
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 52
- ^ פוליאינוס, סטראטגמטה, ספר רביעי, 21
- ^ גולן, עמ' 553
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 9
- ^ גולן, עמ' 554, הערה 73
- ^ פוליביוס, ספר עשרים ושבעה, 8
- ^ מומזן, עמ' 757
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 66
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 63. פוליביוס, ספר שלושים, 18.
- ^ סטראבון, "גאוגרפיקה", ספר תשיעי, 2
- ^ גולן, עמ' 551, הערה 64
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 1
- ^ גולן, עמ' 557
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושלושה, 23
- ^ גולן, עמ' 559
- ^ גולן, עמ' 559–560
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 27
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 25. פוליביוס, ספר עשרים ותשעה, 8.
- ^ גולן, עמ' 560, הערה 88
- ^ גולן, עמ' 561
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 10
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 7
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 9. פוליביוס, ספר עשרים ושמונה, 11.
- ^ גולן, עמ' 563.
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 10
- ^ גולן, עמ' 563–564
- ^ גולן, עמ' 566, הערה 102
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 15. טיטוס ליוויוס (ספר ארבעים וארבעה, 35.) מונה רק 5,000, אך החישוב שלו חלקי. השוו גולן, עמ' 567, הערה 104.
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 16. טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וארבעה, 35. וראו גולן, עמ' 567, הערה 106.
- ^ גולן, עמ' 567, הערה 107
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 22
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים וחמישה, 4
- ^ לא ברור האם הנציגים נבחרו בידי בני עירם או בידי הרומאים
- ^ גולן, עמ' 571
- ^ נראה שצעד זה לא נבע מתוך רצון להעניש את המוקדונים, אלא מסיבות פוליטיות. פאולוס היה בן לאריסטוקרטיה הישנה ברומא, וייצג את הפטריקים. הוא חשש שהמכרות יפלו לידי פלבאים שיתעשרו במהרה וידחקו את בני מעמדו. ראו גולן, עמ' 572, הערה 121.
- ^ גולן, עמ' 572
- ^ פלוטרכוס, חיי אמיליוס פאולוס, 32
- ^ גולן, עמ' 561, הערה 90
|
|
