הילולה היא חגיגה, סיום או סעודת מצווה אשר נוהגים לקיים מקובלים וחסידים ביום השנה לפטירת צדיק. במהלך ההילולה נהוג לעסוק במעשיו ותורתו של "בעל ההילולה".
המקור הקדום ביותר למנהג נזכר בפירוש רש"י בשם תשובות הגאונים:
ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם — רש"י, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א'
ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם
ההילולה המוכרת ביותר מתקיימת בל"ג בעומר, לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נוהגים רבים לפקוד את קברו שבמירון. ישנם מנהגים רבים הנוהגים בהילולת רשב"י. אחד המנהגים הוא הקריאה בזוהר בכלל ובספר האידרא בפרט בו מתואר יום פטירתו של רשב"י ושם מופיעה קריאה לעריכת הילולה ושמחה.
הילולה בולטת נוספת היא של משה רבנו בתאריך ז' באדר. יש הנוהגים להתענות ביום זה תענית דיבור[1].
בתנועת החסידות ישנה חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו"רים שלה. ברבים מקהילות החסידים נוהגים שלא לומר תחנון ביום פטירת הצדיק, מנהג שחלק מהפוסקים יצאו נגדו, בהם הרב עובדיה יוסף[2] ובעל שו"ת שם אריה[3]. בחב"ד נהגו לומר תחנון בימי ההילולה של אדמו"ריהם.
הנוהגים לקיים הילולה ביום פטירת צדיקים מסבירים כי ביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו ומתעצם כוחו של הצדיק בעולם כולו ולכן זהו יום של שמחה.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.