הוא היה מלחין הג'אז הראשון שפרסם תווים למוזיקת ג'אז עם קטעים כגון Wolverine Blues, Black Bottom Stomp, ו-Buddy Boldens Blues . לדבריו טען שהוא-הוא המציא את הג'אז ב-1902, על כך כתב המבקרסקוט יאנאו[2]: "מורטון עשה לעצמו עוול (באמירה זו), הישגיו כחלוץ כה גדולים עד שלא היה לו צורך להתרברב ולעוות את האמת".
שנים ראשונות
מורטון נולד בניו אורלינס למשפחה קריאולית, אביו היה ממוצא צרפתי ואמו אפרו-אמריקאית, הוריו לא נישאו רשמית והשם "מורטון" הוא שמו של אביו החורג. בגיל 14 כבר ניגן פסנתר בבית בושת וגר עם סבתו האדוקה, שגירשה אותו לבסוף מביתה כאשר גילתה שהוא מנגן "מוזיקה שטנית". הכינוי "ג'לי רול" (שפירושו המילולי לחמנייה בריבה) הוענק לו, לפי אחת הטענות, על ידי היצאניות. ב-1904 נדד ברחבי דרום ארצות הברית, כשהוא משתתף במופעי מינסטרל (סוג של וודוויל, המערב הצגות קומדיה ומוזיקה ובו הופיעו לבנים מחופשים לאפרו-אמריקאים באופן גרוטסקי). בתקופה זו הלחין כמה מהסטנדרטים המוקדמים ביותר של הג'אז כגון Jelly Roll Blues ו-King Porter Stomp. ב-1910 הגיע לשיקגו וב-1911 לניו יורק, שם הפך לנגן פסנתר סטרייד (Stride Piano) וניגן לראשונה בלוז בצפון ארצות הברית. בשנת 1915 הדפיס את התווים של Jelly Roll Blues והלחן הפך בכך ללחן הג'אז הראשון שהודפס מעולם. ב-1917 הופיע בקליפורניה עם להקת ביג בנד והטנגו שהלחין The Crave הפך ללהיט בהוליווד. הוא גויס לתקופה קצרה עקב מלחמת העולם הראשונה אך שוחרר כעבור זמן קצר.
שיקגו וניו-יורק
ב-1923 השתקע בשיקגו והחל לשווק את המוזיקה שלו בדפי תווים וסרטים מנוקבים (piano rolls) עבור פסנתר מכני, סוג של תיבת נגינה משולבת בפסנתר המנגן באופן אוטומטי את המוזיקה המנוקבת בסרט. כמו כן הקליט תקליטים כסולן ויחד עם להקה. ב-1926 החתימה אותו חברת התקליטים הגדולה ביותר בארצות הברית באותה עת, ויקטור טוקינג משין. חברת התקליטים מימנה הקמת תזמורת קבועה בשם Jelly Roll Morton & His Red Hot Peppers. בתזמורת ניגנו נגנים רבים שהיגרו לשיקגו מניו אורלינס ורמתה הייתה גבוהה.
ב-1935 עבר לוושינגטון די. סי. וניהל מועדון מוזיקה. ב-1938 שמע את נגינתו חוקר הפולקלור אלן לומקס והזמין אותו להקליט מספר ראיונות על המוזיקה שלו עבור ספריית הקונגרס. הראיונות במהלכם מורטון מסביר את המוזיקה החדשה ומדגים בנגינה בפסנתר התארכו לכדי למעלה משמונה שעות הקלטה. החשיבות ההיסטורית של הקלטות אלה רבה ביותר כיוון שהן מתעדות את היווצרות הג'אז מכלי ראשון. עם זאת אמינותם של הסיפורים שמספר מורטון מוטלים בספק כיוון שהוא נטה להדגיש את מקומו בבסיס היצירה של הג'אז, תוך "ניפוח" תרומתו לכל התפתחות הג'אז בניו אורלינס. ההקלטות, שפורסמו בשמונה CD ב-2005[3] זכו בפרס גראמי וזיכו את מורטון, 64 שנים לאחר מותו, בפרס גראמי למפעל חיים.
בין 1938 ל-1939 נפגע מורטון בקרב סכינים שהתרחש במועדון אותו ניהל. בית חולים "ללבנים בלבד" סירב לטפל בו והוא נאלץ לפנות לבית חולים ברמה ירודה שלא טיפל בפצעיו כהלכה. עקב כך סבל מחוסר נשימה כרוני בהמשך חייו. הוא נפטר כתוצאה מהתקפת אסתמה בלוס אנג'לס, בעת ששהה שם להופעות.
הוקרה והתייחסות תרבותית
בברודוויי הועלו שתי הצגות מוזיקליות על חייו, Jelly Roll ו- Jelly's Last Jam.
הוא מופיע כדמות בסרט מ-1998 "אגדת הפסנתרן"[4], בגילומו של השחקן קלרנס ויליאם השלישי, כמי שעולה לאנייה בה מנגן הפסנתרן האגדתי "1900" (שנולד וגדל בה ומעולם לא ירד לחוף) על מנת להתחרות עמו בנגינה. בסרט הוא מנגן שלושה מהלחנים הידועים של מורטון בזה אחר זה: Big Foot Ham, The Crave ו-Finger Buster.
^לפי "תעודת הטבלה" (תעודת לידה לילדים שנולדו מחוץ לנישואין); לפי דבריו ודברי אחיותיו-למחצה נולד ב-20 בספטמבר 1885 (כדי שיוכל לטעון ל"המצאת הג'אז"), לפי צו הגיוס שלו תאריך לידתו הוא 13 בספטמבר 1884, לפי תעודת הפטירה שלו נולד ב-20 בספטמבר 1889