לי, אשר גובהה בשנת 1957 היה רק 1.45 מטר, קיבלה את הכינוי "עלמת דינמיט הקטנה" (Little Miss Dynamite), לאחר שהקליטה להיט בשם דינמיט, והייתה לאחת מכוכבות הפופ הראשונות שלה קהל אוהדים בינלאומי.
לי נולדה בשם ברנדה מיי טרפלי באטלנטה, ג'ורג'יה. בלידתה שקלה רק כשני קילוגרם. משפחתה נדדה לאותם מקומות בהם מצא אביה עבודה, בעיקר בין הערים אטלנטה ואוגוסטה. משפחתה הייתה עניה והיא חלקה מיטתה עם שתי אחיותיה, לרוב בבתים שבהם לא היו מים זורמים. את אופיין של שנות ילדותה המוקדמות הכתיבו חיפושי העבודה של הוריה וביקוריה בכנסייה הבפטיסטית (שם זמרה מדי יום ראשון).
כשרונה המוזיקלי יוצא הדופן של לי התגלה כבר בשנות ילדותה המוקדמות. אף שהתגוררו בבתים חסרי צנרת מים, למשפחתה היה מקלט רדיו המופעל בסוללות, ולי נהגה להאזין לשידורים כבר מגיל מוקדם. כבר בגיל שנתיים הצליחה לשרוק מנגינות ששמעה ברדיו. אמה ואחותה זכרו כיצד היו לוקחות אותה לחנות ממתקים, שם היו מעמידות אותה על הדוכן כדי שתשיר ותקבל סוכרייה במתנה.
זמרת ילדה
קולה של לי, פניה הנעימות ונוכחותה של הבמה, משכו תשומת לב מעת שהגיעה לגיל 5. בגיל 6 היא זכתה בתחרות זמרה מקומית שנערכה מטעם בתי הספר היסודיים. הפרס בתחרות היה הופעה בתוכנית רדיו באטלנטה, שם הופיעה בגיל 7.
בשנת 1953, נפטר אביה, והחל מגיל 10 היא הפכה למפרנסת העיקרית במשפחתה, מתוך הכנסותיה במופעים ובתוכניות רדיו וטלוויזיה. בשנת 1955 נישאה אמה בשנית, והמשפחה עקרה לעיר סינסינטי. אף שם המשיכה להופיע בתחנות רדיו מקומיות. לאחר זמן קצר שבה המשפחה לג'ורג'יה, הפעם לעיר אוגוסטה. בעת שהופיעה בתחנת רדיו מקומית, הציע מפיק התוכנית לקצר את שמה לברנדה לי.
חשיפה לאומית
פריצת הדרך של ברנדה לי לתודעה הלאומית בארצות הברית באה בחודש פברואר 1955, כאשר סירבה לשכר של 30 דולר להופעה בתחנת רדיו מקומית, כדי לפגוש את הזמר רד פולי שהופיע בעיר בתוכנית של רשת הטלוויזיה ABC. תקליטן מקומי שכנע את פולי להאזין לשירתה של לי טרם תחילת הופעתו. פולי נדהם משירתה האדירה, הבאה מגוף ילדותי קטן כל כך ומיד נתן לה להופיע באותו הערב עם השיר "ג'מבליה", זאת ללא כל חזרות.
הקהל בהופעה פרץ עם סיום שירתה בתשואות רמות וסירב להתיר לה לעזוב את הבמה בטרם שרה שלושה שירים נוספים. ב-31 במרץ 1955, בגיל 11, היא הופיעה בתוכנית טלוויזיה ששודרה מחוף לחוף, מהעיר ספרינגפילד במיזורי. היא חתמה על חוזה הופעות בן חמש שנים בתוכנית הטלוויזיה, חוזה שבוטל למעשה בתביעה שהגישו אמה ומנהלה בשנת 1957, אולם היא המשיכה להופיע בתוכנית זו.
ב-30 ביולי 1956 הציעה לה חברת התקליטים "דקה" (Decca Records) חוזה הקלטות. אף ששני תקליטיה הראשונים התפרסמו בעת שהייתה כבר בת 12, על עטיפות התקליטים נכתב "ברנדה לי הקטנה (בת 9)". אף לא אחד משני התקליטים הראשונים, אשר יצאו לאור בשנת 1956, הצליח במצעד הפזמונים. תקליטה הראשון בשנת 1957, עם השיר One Step at a Time, היה הראשון שנכנס למצעדי הפופ והקאנטרי. להיטה הבא "דינמיט" תרם לה את כינויה: "העלמה דינמיט הקטנה".
לי הופיעה בתחילה בעיקר במופעי מוזיקת קאנטרי, אולם הנהלת חברת התקליטים עימה עבדה החליטה כי מוטב לשווקה כאמנית פופ. כתוצאה מכך, כל להיטיה הידועים משנות ה-60 לא שודרו בתחנות רדיו אמריקאיות המשדרות בסגנון הקאנטרי, ולא היה לה להיט נוסף במצעד פזמוני הקאנטרי עד לשנת 1969.
להיטיה הגדולים: 1958-1965
הצלחתה הגדולה ביותר של לי במצעדי הפופ הייתה החל מסוף שנות ה-50 ועד למחצית שנות ה-60, עם שירים בסגנון רוקבילי ורוק אנד רול. בין להיטיה הגדולים מצויים השירים Jambalaya, Sweet Nothin's (שהגיע למקום הראשון במצעד), I Want to Be Wanted (מקום ראשון), All Alone Am I (מקום ראשון), ו־Fool #1 (מקום שלישי). היו לה להיטים נוספים בסגנון הפופ, ובהם: That's All You Gotta Do (מקום שישי), Emotions (מקום שביעי), You Can Depend on Me (מקום שישי), Dum Dum (מקום רביעי), Break it To Me Gnetly (מקום שני), Everybody Loves Me But You (מקום שישי), ו-As Usual (מקום 12).
התקליט הנמכר ביותר של ברנדה לי היה שיר חג מולד. בשנת 1958, המפיק אוון ברדלי בקשה להקליט שיר חדש שכתב ג'וני מרקס, אשר הצליח בעבר בכתיבת להיטי חג מולד. לי הקליטה את השיר Rockin' Around the Christmas Tree, בחודש יולי. התקליט יצא לאור לחנויות בחודש נובמבר, אולם נקנו רק 5,000 עותקים ממנו. אף כאשר נעשה ניסיון לשווקו שנה אחר כך, בשנת 1959, נכשל. למרות כל זאת, התקליט ידע הצלחה אדירה בתחילת שנות ה-60, יותר מחמישה מיליון עותקים ממנו נמכרו, ועד היום הוא בין השירים המושמעים מדי חג מולד בארצות הברית.
בשנת 1960 היא הקליטה את השיר בזכותו היא ידועה יותר מכל, I'm Sorry, אשר הגיע למקום הראשון במצעד להיטי הפופ. היה זה תקליט הזהב הראשון של לי, אשר זיכה אותה במועמדות לפרס גראמי. אף שהשיר לא שווק בתחום מוזיקת הקאנטרי, היה זה בין הלהיטים הראשונים שעשה שימוש במה שנודע מאוחר יותר כ"צליל של נשוויל" - תזמורת כלי מיתר וקולות רקע בלגאטו (Legato).
להיטה האחרון במצעד פזמוני הפופ, אשר הגיע לעשרת הגדולים בשנת 1963, היה Losing You (מקום 6), עם זאת לי המשיכה להקליט להיטים שנכנסו למצעד והגיעו למקומות נמוכים יותר, אף בשנת 1966, ובהם: Coming On Strong, ו־Is It True (בשנת 1964).
בשנת 1959 יצאה ברנדה לי למסע הופעות בבריטניה וזכתה שם להצלחה רבה. שירה בסגנון רוקבילי Let's Jump the Broomstick, משנת 1961, לא נכנס למצעד בארצות הברית ואילו בבריטניה הגיע למקום 12 במצעד. לאחר להיט זה היו לברנדה לי שני להיטים נוספים שהגיעו לעשרת הגדולים במצעד בבריטניה. בעת הופעותיה של ברנדה לי בבריטניה, בתחילת שנות ה-60, זכתה שלהקת החימום בטרם עלתה לבמה הייתה להקת רוק בריטית אלמונית מליברפול, בשם הביטלס. כך סיפרה לא אחת בראיונות עיתונאיים[1].
קריירה מאוחרת
בתחילת שנות ה-70 שבה לי לסגנון מוזיקת קאנטרי, שם היו שורשיה, והצליחה ליצור סדרת להיטים במצעד פזמוני הקאנטרי בארצות הברית. להיטה הראשון בסגנון זה היה בשנת 1973, Nobody Wins, אשר הגיע לחמשת המקומות הראשונים במצעד, ואף הצליח להיכנס ל-100 הראשונים במצעד פזמוני הפופ, כשהוא מטפס עד למקום ה-70. שירה Sunday Sunrise הגיע למקום השישי במצעד הקאנטרי בחודש אוקטובר 1973. בכל אחת מן השנים 1974–1975 נכנסו שניים משיריה למצעד.
לאחר מספר שנים ללא להיטים, בשנת 1979 הצליח שירה Tell Me What It's Like להיכנס לעשרת הגדולים במצעד הקאנטרי, ואף בשנת 1980 נכנסו שניים משיריה לעשרת המקומות הראשונים (The Cowboy and the Dandy, Broken Trust) בשנת 1982 התפרסם האלבום The Winning Hand, אשר הצליח מאוד, ובו הופיעה לצד דולי פרטון, כריס כריסטופרסון ווילי נלסון. להיטה האחרון היה בשנת 1985: Hallelujah, I Love Her So.
לי המשיכה להופיע ולהוציא תקליטים עד לתחילת המאה ה-21. בשנת 2002 פרסמה אוטוביוגרפיה[2].
.svg){kind=logo}
