וירצברג נולד באלטונה, שבגרמניה, בן יחיד לגבריאל ורחל. ביולי 1939 גורשה משפחתו לרובע היהודי של סוסנוביץ בפולין. ב-1942 גורשו יהודי סוסנוביץ לגטו שרודולה (בפולנית: Środula). ב-23 ביוני 1943, וירצברג והוריו לצד יהודים נוספים, שנלכדו לילה קודם לכן בבונקר שבו הסתתרו, נשלחו לאושוויץ. אמו של וירצברג נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. וירצברג שימש כנער שליח בבלוק המרכזי של בית החולים במחנה וכמשרת של ד"ר יוזף מנגלה. הרופא הגרמני שחרר את אביו מהסלקציה הראשונה. בסלקציה אחרת ב-1944, שבה אמור היה האב להישלח להשמדה, נעתר לתחנוני וירצברג מנהל המחנה החדש פרנץ הסלר, ומסלקציה נוספת הציל וירצברג את אביו בסיוע "המפלצת" של אושוויץ, איש האס.אס אוסוולד קאדוק (Oswald Kaduk).
לאחר שחרורו מהצבא נשא וירצברג לאישה לוחמת פלמ"ח ושמה רחל יששכר (שוכר), ילידת העיר רחובות ממוצא תימני. וירצברג עבד בקרן קיימת לישראל, ובסוף ימיו היה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום. הוא המציא ופיתח את הלימנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות.[1]
ספרו שיצא לאור ב-1967 לא זכה להצלחה, ונבלע בגל הספרים שיצאו בעקבות מלחמת ששת הימים. בספר כתב את קורותיהם של תשעה מחבריו שחוו עמו את תקופת השואה, את תהליך הקליטה בארץ ואת חוויות הלחימה במלחמת השחרור.
עשרה ילדים יצאנו יחדיו משער המוות, נותרו שישה, אבל לא שישה ילדים יתומים, כי אם שישה לוחמים. לחמנו ונילחם בכל עת, על מנת שילדים יהודים, באשר הם, שוב לא יתייתמו כמונו לעולם.
— מגיא ההריגה לשער הגיא
ההיסטוריוןאביהו רונן כתב על הספר: "קראתי את הספר בנשימה עצורה. זהו ספר מיוחד במינו שהקדים את זמנו, וכולל עדויות אותנטיות חשובות מאוד. לסיפורו של וירצברג יש ייחוד חשוב מאין כמותו במגוון העדויות והסיפורים על השואה. מבחינה אקדמית ספרו של וירצברג הוא נדבך בסיסי בהבנת חוויותיהם של ילדים בתקופת השואה, וקליטת הניצולים בישראל בשנים המעצבות של המדינה".
חוקרת השואה חנה יבלונקה כתבה על הספר: "'מגיא ההריגה לשער הגיא' הוא לדעתי הספר החשוב ביותר מסוגו שפורסם בישראל. היה זה ספר הזיכרונות הראשון שנכתב בידי ניצול שכמחצית ממנו עוסקת במפגש עם הארץ ועם אנשיה. וירצברג כתב סיפור עז-מבע על תהליך ההפיכה לארץ-ישראלי. הסיפור עטה נופך מצמרר לאחר שוירצברג שלח יד בנפשו זמן קצר לאחר פרסום הספר".
ב־4 באוגוסט 1968, כשבוע לפני שמלאו לו 40, התאבד וירצברג ביריית אקדח בבית משפחתו כתוצאה ממחלת הדיכאון שממנה סבל. הוא הותיר את אשתו רחל, את בנו, המוזיקאי אילן וירצברג,[2] ואת בתו, דליה וירצברג. על קברו אמר הרב אליהו קושלבסקי, רבהּ הראשי של באר שבע, עיר מגוריו: "אייכמן רצח אותו לפני עשרים וחמש שנים. רק היום קיבלנו את גופתו".[3]
הוצאת הספר
עטיפת הספר בהוצאתו המקוריתעטיפת הספר בהוצאתו המחודשתעטיפת הספר במהדורה האנגלית בהוצאת יד ושם, 2017
ספרו של וירצברג היה יוצא דופן בתקופתו. היה זה ספר העדוּת הראשון שכלל גם מפגש עם הארץ ועם אנשיה. הניצולים האחרים - גם אלה שעסקו כל חייהם בכתיבה – בחרו לחכות. שאול פרידלנדר פרסם את "עם בוא הזיכרון" בשנת 1980 וספרו של שלמה ברזניץ "בשדות הזיכרון" פורסם בשנת 1993.
וירצברג החליט לחשוף את עברו כפליט עקור חרף בחירתו המודעת בזהות ישראלית חדשה ובמחיקת שרידי הזהות הגלותית[4]; לעדותו גרמה לו הכתיבה קשיים רגשיים גדולים.[5] בספרו הוא מתאר את החיים באושוויץ מנקודת מבטו של קטין, ומספק עדות לא שכיחה על ד"ר יוזף מנגלה ועל ניסוייו הרפואיים.
הנרטיב של וירצברג מערער על הנרטיב המקובל שבו הניצול כ"אבק אדם" מקבל בפסיביות את חסותם של המצילים הארצישראלים, אך הוא מערער גם על הנרטיבים החדשים יותר הרואים את הכפייה שבתהליך הקליטה. וירצברג, לעומת זאת, בחר מרצונו להיות "יהודי חדש". הוא ביקש קבלה לא רק כלוחם וכ"יהודי חדש", אלא גם כמי שמזדהה כ"יהודי ישן". וירצברג ביקש להפריך בספרו את הדעה שרווחה אז כי היהודים הלכו כצאן לטבח. בפתח דבר לספרו כתב:
בעיקר ריחפה לפני עיני כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה.
עמוס עוז כתב בספרו "סיפור על אהבה וחושך" כי: "אנשי היישוב הוותיקים התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה". הוא גם פירט את הנימוקים לקביעה זו. וירצברג חתר לתיקון ההתייחסות הזאת מצד אנשי הארץ. רבקה גורפיין מיטיבה לתאר את המחיצה שניצבה אז בין הניצולים לבין לשאר העם: "רצה הגורל המכבד נועזים ומגן על אמיצי לבב, כי אלה שהשלימו עם מותם והלכו לקראתו אלפי פעמים - נותרו כדגל מתנוסס על חורבות, כנושאי אגדה גדולה. מה רב הצער כי לא תמה דרכם הקשה גם כיום,[6] אחרי שהעפילו למקור כוחם למגדלורם, אשר לאורו נמשכו מכל המעמקים; שזורים בדמיהם זכרונות והדים שיהוו בשבילם גם מעמסה וגם נכס. דרוש מאמץ רב, גם שלנו וגם שלהם, על מנת להפיל את המחיצה שהצמיח העבר, עברם המיוחד, אשר לנו אין חלק בו."[7] באמצעות ספרו ניסה וירצברג להסיר את ה"מחיצה", אך הדבר לא עלה בידו.
הספר שיצא לאור בהוצאת מסדה ושנערך על ידי אידוב כהן לא זכה להצלחה. שמחת הניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים הותירה אותו הרחק מתשומת לב הציבור. וירצברג, שכתב בהקדמה לספרו כי הוא רואה בספרו המשך לאחרון הצדיקים מאת אנדרה שוורץ-בארט, חווה מפח נפש וצלל אל העבר שהחיה בספרו. הכתיבה שלא השיגה את מטרתה הפכה לאיום קיומי בדמות התקף דיכאון עמוק. בדילמה של "הכתיבה או החיים" שניסח לימים חורחה סמפרון, ניצול מחנה בוכנוואלד, הכריעה הכתיבה את הכף.
באוגוסט 2017 יצאה לאור בהוצאת יד ושם מהדורה באנגלית, FROM DEATH TO BATTLE Auschwitz Survivor and Palmach Fighter.[8] ב-18 במרץ 2019 הושקה מהדורה זו במוסד יד ושם בהשתתפות חנה יבלונקה ועמיה ליבליך. מוטי אשכנזי נשא ברכה, ובתו דליה וירצברג נשאה את דבר המשפחה.[9] בטקס נכחו גם הבן אילן וירצברג והנכד אורן וירצברג, מ"פ בטכני בחיפה, שבא מלווה ב-15 מפקודיו.
^"לאט לאט, עם חלוף הזמן ועם גבור מאוויינו להיות דומים בכול לצברים, ניסינו גם להתכחש לעברנו: אלא שהפריעה לנו כתובת קעקע זעירה על הזרוע – המספר שאינו ניתן להימחק ממחנה ההשמדה", "מגיא ההריגה לשער הגיא", עמ' 155
^"[...] ובעיקר ניתנת תודתי לרעייתי, שהייתה המאזינה והמבקרת הראשונה של כל המסופר כאן ועודדה אותי בעתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה", בני וירצברג מתוך 'הבעת תודה' בפתח ספרו.
.jpg)
