בוצין (שם מדעי: Verbascum) הוא סוג צמח בעל פרחים המשתייך למשפחת הלועניתיים. בסוג בוצין נמנים 464 מינים הנפוצים מאירופה עד מונגוליה וסרי לנקה, מצפון אפריקה ועד לקניה וחצי האי ערב. ריכוז המינים הגדול ביותר נמצא באגן הים התיכון. מרכז המגוון נמצא באנטוליה ומזרח טורקיה. הפלורה הטורקית מונה 237 מיני בוצין[1]. מינים מסוימים חדרו לאמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה[2]. בישראל וסביבתה גדלים כ-22 מינים צהובי כותרת גלגלית, בוצין מפורץ הוא הנפוץ שבהם, כחצי מהם נדירים, והשאר מצויים או פחות מצויים[3].
על פי הספרות הבוטנית, חלק מהמינים אלרגניים[4] ויכולים אף לגרום לפגיעה בעיניים. השיער שעל העלים עשוי לגרום לגירויים אם הוא מגיע לרקמות ריריות כמו בעיניים.
חלק ממיני הבוצין רב-שנתיים וחלקם דו-שנתיים, ומיעוטם חד-שנתיים. גובה הצמח משתנה בין המינים השונים, ונע בין 0.5 ל-3 מטרים.
שמו המדעי של הצמח, Verbascum, הוא שיבוש של המילה הלטינית barba שפירושה "זקָן", על שם השערות הרבות על גבעול הצמח.
הבוצין מתפתח לאורך מספר חודשים, מהלבלוב בתחילת החורף ועד לשיא הפריחה בשלהי האביב, שנמשכת לתוך הקיץ הארוך. בחורף משקיע הבוצין בצימוח עלי שושנת. ובתחילת האביב בסוף מרץ מצמיחים חצי מן המינים בישראל גבעולי תפרחת על פרחיהם, האחרים מאחרים בחודש לסוף אפריל ושלושה מקדימים לסוף פברואר: בוצין המדבר, בוצין מזרחי ובוצין קטן-פרחים.
מעל חצי מהמינים בישראל וסביבתה הם צמחים דו-שנתיים, שעוברים שני מחזורים (שנתיים) בחייהם אבל רק בשנה השנייה הם פורחים ולאחר מכן מתים, בשנה הראשונה הם מצמיחים שושנת צמודה לקרקע. תופעה זו מכונה רבייה מינית פעם בחיים. לעיתים, בוצין סיני מגדל שושנת עלים ענקית ללא תפרחת, רק לאחר שנים ספורות, לאחר שאגר מספיק מזון בשורש השפודי שלו, הוא מגדל תפרחת גבוהה (2 עד 3 מ'), פורח ומת לאחר מכן[5].
הבוצין הוא צמח שפרחיו חסרי צוף ומפתים את המאביקים באמצעות אבקה. הבוצין הוא צמח דו-מיני ופרוטנדרי כלומר, האבקנים באותו פרח מבשילים לפני שהצלקות מוכנות לקליטת אבקה. פרח הבוצין חיי יומיים בלבד מפתיחת הפרח. ביום הראשון מבשלים האבקנים וביום השני מבשילה הצלקת ואז גרגרי האבקה יכולים לנבוט על הצלקת, לגדול ולהפרות את הביציות שבשחלה[5].
מקצב הפריחה בבוצין הוא כדלהלן: הפרח נפתח עם אור ראשון. המאבקים, שבראש האבקנים נסדקים והאבקה מתפרצת ומכסה את פניהם. מיני דבורים מבקרים (למשל, דבורת הדמדומים, דבורי הדבש, ודבורי בר זעירות) את הפרח. ולאחר כל ביקור, חלק מהפרחים (בערך 30 עד 70 אחוזים) משירים את עלי הכותרת והאבקנים, אך ללא השחלה וללא עמוד השחלה. חלק מהפרחים נשארים על הצמח ללא אבקה ולקראת הצהרים הם מתקפלים ונסגרים ונשארים מצומקים עד הבוקר הבא. רובם נפתחים שוב לרווחה בבוקר היום השני, כאשר הצלקת מוכנות לקליטת אבקה, והם כמעט ואינם מפתים את הדבורים באמצעות אבקה רבה וגם כמעט ואינם מקבלים מאביקים לעומת פרחי היום הראשון. הדבורים – רובם דבורים קטנות – טועים בהבחנה בין פרחי יום א' ליום ב'. מסתבר שאחוז קטן של טעויות אלה מספיק כדי להפרות את רוב פרחי הבוצין בשלב הנקבי. פרחים בשלב הנקבי משקיעים משאבים מרובים בהפריה וממעטים בפיתוי באמצעות האבקה.
המאפיינים העיקריים של בוצין: הפרחים גלגליים, צהובים (בישראל), דו-מיניים, מאוחי עלי כותרת וכותרתם אינה נכונה(כמעט סימטריים), שחלה עילית אחת, עמוד שחלה אחד, צלקת אחת; 4 או חמישה זירים מכוסים בשערות פסוקות; העלים מסורגים או נגדיים חלקם ערוכים לעיתים קרובות בשושנת; הפרי הלקט רב-זרעים שעמוד שחלה נישא בראשו.
מיני הבוצין הם עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים, רב-שנתיים או בני שיח שאיבריהם מכוסים על פי רוב בשערות מסועפות או לעיתים בשערות פשוטות או בשערות בלוטיות.
גבעולי הפריחה, עגולים זקופים על פי רוב מסתעפים, מיעוטם לא מסתעפים, מכוסים על פי רוב בשערות מסועפות או לעיתים בשערות פשוטות או בשערות בלוטיות[6].
העלים חסרי לוואים, פשוטים ומסורגים, לעיתים רחוקות נגדיים (למשל, בוצין אופקי) חלקם ערוכים גם בשוֹשֶנֶת (rosette), כלומר העלים צמודים על פי רוב אל פני האדמה ומרוכזים בצורה מעגלית ולוליינית מסביב לבסיס הגבעול[6]. על פי רוב עלי הגבעול שונים מעלי השושנת בגודלם ובצורתם.
התפרחות הן לרוב מסוג שיבולת או ענפה, מכבדית (למשל, בוצין דמשקאי). הפרחים ערוכים בקבוצות של 2 עד 8 פרחים לאורך גבעולי התפרחת (למשל, בוצין מפורץ, בוצין טרפולי) או הפרחים ערוכים אחד אחד בחיקי החפים לאורך גבעולי התפרחית (למשל, בוצין בירותי ובוצין טברייני)[6].
הפרחים דו-מיניים, ובלתי נכונים (כמעט סימטריים), בעלי עטיף כפול. הם בעלי שחלה עילית, מאוחי עלי כותרת. הפרחים ממוקמים בניצב למישור הקרקע, כלומר הם בעלי עמדה אנכית ולא אופקית כשאר הצמחים בעלי פרחי גלגליים.
הפרחים צהובים ובמרכזם לעיתים קרובות כתמים סגולים. נראה שהכתמים עוזרים לדבורה ללמוד על הפרח ואבקניו. האבקנים מבשילים ביום הראשון לפתיחת הפרח, והשחלה מבשילה רק ביום השני. הכותרת נושרת יחד עם האבקנים אחר ההפריה. הפרחים שנשארים על הצמח מתקפלים ומצטמקים, נסגרים חלקית ונשארים כך, עד הבוקר הבא. אז, הם עוברים כאמור לשלב הנקבי.
הגביע קצר בעל 5 אונות או שיניים שוות ודמויות סרגל (למשל, בוצין הבשן ובוצין דמשקאי) או דמויות ביצה או אזמל והם מפורדים עד לבסיס או רק בחלק מאורכו.
הכותרת גלגלית, כמעט סימטרית, בעלת 5 עלים פרושים לרווחה על מישור אחד ומאוחים בבסיסם, לכדי צינור כותרת קצר מאוד. עלי הכותרת (האונות) אליפיזיות, חופות במקצת זו לזו. בלתי שווים במקצת. הפרח אינו בעל סימטריה רב-צדדית (מעגלית), אלא בעל סימטריה דו-צדדית בגלל שעלה הכותרת התחתון קטן יותר משאר עלה הכותרת.
האבקנים 5, לעיתים רחוקות 4, זיריהם אינם שווים באורכם מכוסים בשערות לבנות או צהובות או סגולות או ארגמניות. הזירים קבועים על הכותרת, במרכזה, לסירוגין עם אונות הכותרת. האבקנים על פ רוב בעלי מאבק דמוי כליה (בישראל).
השחלה עילית בעלת שני עלי שחלה, שתי מגורות ושיליה זוויתית[7]. עמוד השחלה אחד, והצלקת בראשו דמוית גולה.
הפרי הוא הלקט רב-זרעים קטן שעטוף בגביע משתייר שבראשו נישא עמוד שחלה. ההלקט נפתח בראשו על ידי 2 קשוות שהן שסועות לשניים[8].
הזרעים מרובים, קטנים, שחורים ומקומטים (בעלי גומות).
בבוצין מפורץ נמצאו ספונינים שונים הידועים כרעילים לבעלי דם קר כמו דגים ונחשים. חומרים אלו פוגעים ברקמה המצפה את אברי הנשימה (אפיתל) וגורמים לחנק. השימוש בבוצין מפורץ (או במינים אחרים מבני סוגם) להרעלת דגים כדי להשיג כמות גדולה של מזון בזמן קצר היה ידוע לאורך ההיסטוריה במרחב שבין הודו לאירופה והשימוש בישראל אינו אלא חוליה אחת ברצף הגאוגרפי-תרבותי הזה. שימוש זה היה נפוץ ביותר במיוחד בימי מלחמת העולם השנייה, לקראת שנות הארבעים שיטה זו נסוגה לאור שלל הדגה הרב בשימוש בחומרי נפץ לדיג. כתוצאה משימוש מופרז בציד דגים בדינמיט ובצמחים הוציאה ממשלת המנדט (העיתון הרשמי 10 ביוני 1937) צו האוסר לדוג בשיטות אלו. למעשה נעלמה התופעה מישראל מספר שנים לאחר קום המדינה[9].
השערות הרבות שעל גבעול הצמח נדלקות בקלות ובוערות בצורה נקייה ולכן משמשות להכנת פתילים לנרות.
על פי אמונות עממיות הנפוצות ברפואה האלטרנטיבית המודרנית משמש בוצין מפורץ לפיתוח המחשבה, ואילו תמצית הפרחים משווקת כ"תמצית לניקוי הנפש".
עלי השושנת הפרושים על הקרקע, מהווה בית גידול ייחודי, שכמעט ואינו מופרע, למגוון פרוקי רגליים המוצאים שם מסתור מוגן ונוח מפני קרינה, חום ויובש, ומפני בקר וצאן שנמנעים מאכילת העלים השעירים והרעילים של הבוצין. פרוקי הרגליים בבית גידול זה הם: טחביות, נדלאים, חיפושיות, זנבזיפאים, כנימות, זחלי ארינמלאים, עכבישים ועוד. למשל, הזחלים של הפרפר נימפית הבוצין (Melitaea trivia), הזחלים של העש תנשמית הבוצין (Cucullia verbasci) של החיפושית חדקונית הבוצין (Cionus wittei) ושל הכנימה אפיד הבוצין (Aphis verbasci) - כנימה שעשויה בתנאי סביבה נוחים, להסב נזק משמעותי לעלים ולפגוע בצימוח עתידי.
עיקר המאביקים מגיעים מקרב הדבורים וזבובאים ועיקר הטורפים מקרב צרעות שטפילות על זחלי הפרפראים או מושיות הטורפות את הכנימות. עכבישים שונים; בהם בוני רשתות כמו גלגלית קשוטה וציידים אקטיביים כמו מברישית ירוקה וגם נדלים, זחלי ארינמלים, חיפושיות טורפות ועוד.
בישראל וסביבתה גדלים או גדלו 22 מיני בוצין. רובם מכוסים בשערות צפופות (לבידים). לרוב המינים הגדלים בארץ ישראל יש פרחים צהובים גדולים על גבעולים גבוהים בדרך כלל, מה שמדמה אותם לנר או לקבוצת נרות על מנורה, ולכן שם הסוג בעברית המופיע בספר הזהר ובתרגומים ארמיים בצורה: "בּוּצִינָא" שמשו בהוראת "נר", או מנורה. אגדות עם עבריות מדמות את המנורה לצמח, ניתן לראות את מבנה הקנים היוצאים מהגבעול המרכזי, הניצנים (הכפתורים) והפרחים.
בישראל וסביבתה 22 מיני בוצין שאותרו וייתכן שחלקם אינם קיימים או המידע עליהם מועט. באמור צבע הזירים - הכוונה לצבע שערות הזירים. מעל חצי המינים בישראל הם דו-שנתיים.