בגיל שלוש, זכתה סילס במקום הראשון בתחרות "התינוקת היפה", שבה שרה את "כלולות ג'ק וג'יל". מגיל ארבע הופיעה באופן מקצועי בתוכנית הרדיו של בוקר שבת, "בית הקשת בשמים", בשם "באבלס" סילברמן. בגיל שבע התחילה לקבל שיעורי שירה אצל אסטל ליבלינג וכעבור שנה שרה בסרט הקצר "הדוד סול פותר בעיות" שצולם בשנת 1937 ויצא להקרנה בשנת 1938. בשלב זה החלה להופיע בשם הבמה שסיגלה לה, בוורלי סילס. ליבלינג עודדה אותה לגשת למבחן קול לתוכנית החובבים של רדיו CBS וב-26 באוקטובר1939, בגיל 10, הגיעה למקום הראשון בתוכנית השבועית הזאת והתבקשה להופיע בתוכנית בידור שבועית לכל המשפחה. הופעתה הראשונה הייתה ב-19 בנובמבר 1939, יום השנה השבעה-עשר לתוכנית, ומאז ואילך הופיעה בה לעיתים קרובות.[1]
ב-1946 הופיעה סילס לראשונה על הבימה לפני קהל, עם להקה נודדת של גילברט וסאליבן בהפקתו של ג'ייקוב ג'. שוברט, שהופיעה בשתים-עשרה ערים בארצות הברית ובקנדה בשבע אופרות שונות של גילברט וסאליבן. באוטוביוגרפיה שלה משנת 1987 אומרת סילס, שמסע ההופעות הזה עזר לה לפתח את העיתוי הקומי, שהיה תוך זמן קצר לסימן ההיכר שלה: "שיחקתי את התפקיד הראשי ב"Patience" וממש אהבתי את הדמות, מפני שפיישנס היא נערה משעשעת ותמהונית... שיחקתי אותה כבלונדית מטומטמת מהרגע הראשון עד האחרון וממש נהניתי מהתפקיד... פיישנס שלי נעשתה מגושמת יותר ויותר עם כל הצגה ונראה לי שהקהל אהב אותה... גיליתי שיש לי כישרון להומור סלאפסטיק והיה נחמד להביא אותו לביטוי על הבמה."[2] סילס המשיכה לשיר באופרה הקלה עוד שנים אחדות.
ב-9 ביולי 1946 השתתפה סילס בתחרות רדיו לאיתור כישרונות צעירים של ארתור גודפרי. היא שרה בשם בדוי, ויקי לין, משום שהייתה קשורה עדיין בחוזה לג'. ג'. שוברט, שלא רצה לאפשר לגודפרי להגיד, שהוא זה שגילה את "בברלי סילס", במקרה שתזכה בתחרות (היא לא זכתה). סילס שרה את "חיי צוענים" מתוך "מגדת העתידות" של ויקטור הרברט.
ב-17 בנובמבר1956 נישאה סילס לעיתונאי מקליבלנד, אוהיו ועברה לחיות שם. מנישואים אלה נולדו לזוג שני ילדים פגועים - בת חרשת ובן בעל פיגור שכלי קשה. סילס הגבילה את הופעותיה כדי לטפל בילדים.
ב-1960 עברה סילס עם משפחתה למילטון, מסאצ'וסטס, סמוך לבוסטון. ב-1962 שרה בתפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה עם להקת האופרה של בוסטון, הראשון בתפקידים רבים לבמאית האופרה שרה קלדוול. מאנון הייתה לאחד מתפקידיה העיקריים של סילס במשך רוב קריירת השירה שלו. בינואר 1964 שרה בפעם הראשונה את מלכת הלילה בחליל הקסם של מוצרט בהפקה של קלדוול. על אף השבחים שקצרה על טכניקת הקולורטורה שלה ועל שירתה בתפקיד, לא נטתה חיבה לתפקיד מלכת הלילה.
לדבריה, קרה לא פעם, שהעבירה את הזמן בין שתי האריות לפינאלה בהכנת כרטיסי ברכה לחג למשלוח.[4]
שנות השיא של שירתה
בשנת 1966 החזירה האופרה של ניו יורק לרפרטואר את האופרה של הנדל, "יוליוס קיסר", שנשכחה מלב למשך שנים רבות. נורמן טרייגל היה קיסר והופעתה של סילס בתפקיד קלאופטרה עשתה אותה לכוכבת אופרה בינלאומית. סילס שרה גם בהופעה ראשונה, "בלתי רשמית", עם המטרופוליטן בתוכנית "אופרה בפארקים" שלה, כדונה אנה בדון ג'ובאני, להופעתה זו לא היה המשך מעבר להצעות מצד רודולף בינג לתפקידים כמו מרתה של פרידריך פון פלוטו. בעונות הבאות באופרה של ניו יורק נחלה סילס הצלחות גדולות בתפקידי מלכת שמאחה ב"תרנגול הזהב" של
רימסקי-קורסקוב, התפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה וב"לוצ'יה די למרמור" של גאטנו דוניצטי ובשלושת תפקידי הנשים הראשיים האחות אנז'ליק, ג'ורג'טה ולורטה ב"טרילוגיה איל טריטיקו" של פוצ'יני.
ב-1969 שרה סילס את צרבינטה בהצגת הבכורה האמריקאית (בביצוע קונצרטנטי) של "אריאדנה בנאקסוס" מאת ריכרד שטראוס בגרסה משנת 1912, עם התזמורת הסימפונית של בוסטון. הביצוע של סילס, בייחוד באריה של צרבינטה, Grossmächtige Prinzessin, שאותה שרה בסולם הגבוה המקורי, הביא לה שבחים. עותקים של הקלטות וידאו ביתיות הסתובבו בין אספנים במשך שנים אחרי הקונצרט וגרפו לא פעם סכומי כסף גדולים באתרי מכרזים באינטרנט (ההקלטה יצאה לשוק ב-2006 והתקבלה בהצלחה רבה). האירוע השני הגדול אותה שנה הייתה הופעת הראשונה בתפקיד פאמירה ב"המצור על קורינת" של רוסיני בלה סקאלה, הצלחה שהעלתה אותה אל שער מגזין ניוזוויק.
בתקופה זו הופיעה לראשונה בטלוויזיה כמנחה בתוכנית היומית של וירג'יניה גרהם בחסות סרטי ABC. חובב אופרה נלהב, שנחנ מתאם כישרונות לתוכנית שכנע את המפיק להעלות אותה לשידור והצלחתה הייתה עצומה. במשך שאר הקריירה שלה התארחה בתוכניות שיח, לעיתים גם בתפקיד מנחה לאורחי התוכנית, והייתה מזהירה בשני התפקידים כאחד. באוקטובר 1974 עברה ניתוח להסרת גידול סרטני בשחלה. הניתוח הצליח והחלמתה הייתה מהירה ושלמה כדי כך, שכעבור חודש הופיעה בהפקת "בת הגדוד" בסן פרנסיסקו.
לאחר פרישתו של רודולף בינג מתפקידו, הופיעה סילס לבסוף במטרופוליטן אופרה ב-7 באפריל 1975, ב"המצור על קורינת", לפני קהל שהריע לה במשך שמונה-עשרה דקות רצופות. עוד שרה במטרופוליטן את "לה טרוויאטה", "לוצ'יה דה לאמרמור", "תאיס" ו"דון פסקואלה" (בבימוי ג'ון דקסטר). בריאיון לאחר פרישתו אמר בינג, שסירובו להעסיק את סילס, לצד העדפתו להעסיק, באופן בלעדי כמעט, כוכבות איטלקיות כמו רנאטה טבאלדי - משום שסבר, כי הקהל האמריקאי מצפה לראות כוכבים איטלקים - היה המשגה היחיד הגדול ביותר בקריירה שלו. סילס השתדלה להמעיט בערך איבתה כלפי בינג כל עוד המשיכה לשיר, וגם בשתי האוטוביוגרפיות שלה, אבל בראיון משנת 1997 ביטאה את רגשותיה בגלוי. "או, מר בינג הוא חמור. נכון שכולם אומרים איזה מנהל גדול הוא היה, גדול פה וגדול שם, האמת היא שמר בינג היה מנהל כללי בלתי סביר ובלתי אפשרי למטרופוליטן אופרה... השחצנות של האדם הזה."
סילס הרבתה לשיר ברסיטלים, בייחוד בעשור האחרון לקריירה שלה. היא שרה במספר רב של ערים בגודל בינוני ובסדרות קונצרטים בקולג'ים, ובכך הביאה את שירת האופרה לרבים, שאולי לא זכו מעולם לראותה על במת האופרה בבימוי מלא. היא שרה גם בקונצרטים עם כמה וכמה תזמורות סימפוניות. סילס המשיכה גם להופיע עם האופרה של ניו יורק, בית האופרה שהיה לה לבית, והוסיפה תפקידים חדשים לרפרטואר שלה עד לפרישתה ממש, ביניהם התפקידים הראשיים ב"טורקי באיטליה" של רוסיני, "האלמנה העליזה" של להאר ו"לה לוקה" של מנוטי, תפקיד שנכתב במיוחד בשבילה.
קולה של סילס הוגדר כ"קולורטורה לירית", אך במשך השנים, ככל שבגרה, קיבלה על עצמה מספר תפקידים כבדים יותר של ספינטו וקולורטורה דרמטית, שמקובל לייחס לקולות כבדים יותר. בין התפקידים האלה "לוקרציה בורג'ה" של דוניצטי (עם סוזן מארסי כאורסיני) ומלכות בית טיודור של אותו מלחין, "אנה בולנה", "מריה סטוארדה" ו"רוברטו דוורו" (מול פלאסידו דומינגו בתפקיד הראשי). ההתעלות על קלותו האופיינית של קולה בפרשנות דרמטית התקבלה בהתפעלות, אבל ייתכן שהיה לה מחיר, מבחינתה של סילס: בראיון מאוחר ציינה, ש"רוברטו דוורו" "קיצרה את הקריירה שלה בארבע שנים לפחות".
סילס מילאה תפקיד חשוב בקירוב האופרה להמונים, אולי יותר מכל זמר אחר בתקופתה, הודות להופעותיה הרבות בתוכניות שיח בטלוויזיה, בין השאר בתוכניותיהם של ג'וני קרסון, מייק דאגלס, דיינה שור ואחרים. הייתה לה גם תוכנית טלוויזיה משלה, "אורחות חיים עם בוורלי סילס" ברשת NBC. ב-1979 הופיעה אפילו בתוכנית "החבובות". גישתה העניינית והנוחה סייעה לאזן את הדימוי המקובל של הדיווה הקפריזית וחמת המזג.
שנים אחרונות ומוות
ב-1978 הודיעה סילס על פרישתה המתוכננת ל-27 באוקטובר 1980, בהצגת פרידה חגיגית באופרה של ניו יורק. באביב 1979 החלה לעבוד כמנהלת-שותפה של להקת האופרה של ניו יורק ובסתיו של אותה שנה הייתה למנהלת הכללית היחידה שלה, משרה שבה החזיקה עד 1989, אם כי במועצת המנהלים של האופרה נשארה עד 1991. בתקופת כהונתה כמנהלת כללית עזרה סילס לקדם את להקת האופרה, שנאבקה עד אז על קיומה הפיננסי, למפעל איתן ורווחי. היא גם הקדישה את זמנה לקידום האמנויות ולמפעלי התרמה כמו "מצעד הפרוטות" למען נפגעי פוליו. היא הייתה מבוקשת כדוברת בנושאים שונים בקמפוסים של אוניברסיטאות ובמגביות לגיוס תרומות.
מ-1994 עד 2002 כיהנה סילס כיושבת הראש של לינקולן סנטר. באוקטובר 2002 הסכימה לקבל על עצמה את תפקיד יושבת הראש של המטרופוליטן אופרה, שבמועצת המנהלים שלה ישבה כחברה מאז 1991. היא פרשה מתפקיד יושבת הראש ב-2005, מסיבות משפחתיות אך השהתה את עזיבתה עד שפיטר גלב, לשעבר ראש חברת קלאסיקל רקורדס של סוני, החליף את ג'וזף וולפה כמנהל כללי באוגוסט 2006.
פיטר גרינאף, בעלה של בוורלי סילס, הלך לעולמו ב-6 בספטמבר 2006, בגיל 89.[5] לו נשאר בחיים עד 17 בנובמבר 2006, היו חוגגים את יום השנה ה-50 לנישואיהם.
בוורלי סילס נפטרה ב-2 ביולי 2007, בת 78, מסרטן ריאות.[6]
פרסים ואותות כבוד
סילס קיבלה שפע של פרסים ואותות כבוד, משנות ה-70' עד שנותיה האחרונות. להלן רשימת הפרסים העיקריים, לפי סוגיהם:
במהלך הקריירה האופראית שלה הקליטה סילס שמונה-עשרה אופרות באורך מלא: "הבאלאדה של ביבי דו" (1959), "יוליוס קיסר" (1967), "רוברטו דוורו" (1969), "לוצ'יה דה לאמרמור" (1970), "מנון" (1970), ("לה טרוויאטה" (1971), "מריה סטוארדה" (1971), "סיפורי הופמן" (1972), "אנה בולנה" (1972), "הפוריטנים" (1973), "נורמה" (1973), "המצור על קורינת" (1974), "הספר מסביליה" (1974-75), "בני קפולט ובני מונטגיו" (1975), "תאיס" (1976), "לואיז" (1977), "דון פסקואלה" (1978) ו"ריגולטו" (1978).
סילס הקליטה גם 9 אלבומי רסיטל סולו של אריות ושירים, ושרה את תפקיד הסופרן סולו בהקלטה של הסימפוניה השנייה של מאהלר.
היא כיכבה בשמונה הפקות אופרה ששודרו בטלוויזיה ברשת PBS ובעוד הפקות אחדות ברשתות טלוויזיה ציבורית אחרות. כן השתתפה בשידורי טלוויזיה מיוחדים, "ביקור במטרופוליטן עם דני קיי" ב-1975, "סילס וברנט במטרופוליטן" עם קרול ברנט ב-1976, ו"פרופיל במוזיקה", שזכתה בפרס כשהוקרנה בארצות הברית ב-1975, אם כי ההקלטה נעשתה באנגליה ב-1971.
כמה מן ההצגות המשודרות הללו הופצו למכירה על קלטות וידאו ו-DVD:
אריאדנה בנאקסוס (גרסה קונצרטנטית, 1969)
"בת הגדוד" (1974)
"רוברטו דוורו" (1975)
"לה טרוויאטה" (1976)
"הספר מסביליה" (1976)
"מנון" (1977)
אחרות שאינן מופצות באופן מסחרי:
"חליל הקסם" (1966)
"תרנגול הזהב" (1971)
"האלמנה העליזה" 01977)
"טורקי באיטליה" (1978)
"דון פסקואלה" (1979)
אחרי פרישתה מן השירה ב-1980 ועד 2006, הנחתה סילס רבים מן השידורים החיים של PBS ממרכז לינקולן.
לקריאה/האזנה/צפייה נוספת
Sills, Beverly (1976). Bubbles: A Self-Portrait. New York: Bobbs-Merrill. ISBN 0-446-81520-9. A revised edition was issued in 1981 as Bubbles: An Encore.
Sills, Beverly (with Lawrence Linderman) (1987). Beverly: An Autobiography. New York: Bantam Books.ISBN 0-553-05173-3.
Sills, Beverly (1987). Beverly Sills: On My Own. ISBN 0-553-45743-8. An audio book designated as a companion to Beverly: An Autobiography, with Sills speaking in interview about her life, interspersed with narration and live musical excerpts. There is no direct text from the printed autobiography.
Paolucci, Bridget (1990). Beverly Sills. New York: Chelsea House Publishers. ISBN 1-55546-677-X.
Sargeant, Withrop (1973). Divas. New York: Coward, McCann & Geoghegan. ISBN 0-698-10489-7.
Beverly Sills: Made in America (2006). Deutsche Grammophon B0007999-09. A 90-minute documentary on Sills's singing career with many rare video performance and interview clips.
.svg){kind=logo}
