הישגיו המקצועיים של הרברט כצ'לן סולן וכמנצח היו מכובדים, אך את עיקר המוניטין הביאו לו האופרטות הרבות, שעלו בהצגות בכורה בברודוויי, החל בשנות ה-90' של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. הרברט התבלט גם בקרב מלחיני סמטת טין פאן ובהמשך ייסד את האגודה האמריקאית של מלחינים, סופרים ומול"ים (ASCAP). כמלחין פורה, כתב שתי אופרות, 43 אופרטות, מוזיקה נלווית לעשרה מחזות, 31 יצירות לתזמורת ותשע לתזמורת כלי נשיפה, תשע יצירות לצ'לו, חמש לכינור עם פסנתר או תזמורת, 22 יצירות לפסנתר ומספר רב של שירים, יצירות למקהלה, תזמורים של יצירות מאת מלחינים אחרים, ועוד.
הרברט החל לחבר אופרטות בשנת 1894 והפיק כמה הצלחות, בהן "הסרנדה" (1897) ו"מגדת העתידות" (1898). להצלחה גדולה עוד יותר זכו האופרטות שכתב אחרי ראשית המאה ה-20: "בובות בארץ הצעצועים" (1903), "מדמואזל מודיסט" (1905), "הטחנה האדומה" (1906), "מרייטה הסוררת" (1910), "אהובות" (1913) ו"איילין" (1917). אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם השינוי בטעמי הקהל למוזיקה פופולרית, החל הרברט לחבר מחזות זמר וכתב מוזיקה להצגות של מלחינים אחרים. חלקם התקבלו אומנם בעין יפה, אבל לרמת ההצלחה שהשיג באופרטות הפופולריות ביותר שלו שוב לא זכה להגיע.
חייו
ילדות, נעורים ולימודים
הרברט נולד בדבלין שבאירלנד למשפחה פרוטסטנטית. בשנתו הרביעית, זמן קצר לאחר מות אביו, עבר עם אמו לחיות עם סבו וסבתו בלונדון, שם טיפחו את היצירתיות שגילה. סבו היה סמיואל לאבר, סופר, מחזאי, משורר ומלחין אירי. משפחת לאבר ניהלה בית פתוח לזרם מתמיד של מוזיקאים, סופרים וציירים. אמו של הרברט נישאה ב-1866 לרופא גרמני בשם קרל תאודור שמיד וכעבור שנה הצטרף אליה הרברט בשטוטגרט, שם נרשם לגימנזיום-אברהארד-לודוויג, מוסד במגמה ליברלית מובהקת, שכלל גם לימודי מוזיקה.[2]
הרברט תכנן להמשיך ללימודי רפואה, אך אלה היו יקרים בגרמניה ומצבו הכספי של אביו החורג לא איפשר את הדבר, והרברט פנה תחת זאת למוזיקה. הוא החל לנגן בפסנתר, חליל צד ופיקולו, אך בסופו של דבר בחר בצ'לו ולמד כלי זה אצל ברנרד קוסמן מגיל 15 עד 18. בהמשך למד בקונסרבטוריון של שטוטגרט. הרברט סיים את לימודי התעודה בצ'לו, תאוריית המוזיקה והלחנה אצל מקס זייפריץ בשנת 1879.[2]
ראשית הקריירה והמעבר לארצות הברית
מודעה לקונצרט של תזמורת אדוארד שטראוס
עוד לפני לימודיו אצל קוסמן, עבד הרברט כנגן מקצועי בקונצרטים בשטוטגרט. משרתו הראשונה בתזמורת הייתה כחלילן ונגן פיקולו, אבל כעבור זמן קצר עבר לנגינה בצ'לו בלבד. עד הגיעו לגיל 19, כבר הוזמן הרברט להופיע כסולן עם כמה תזמורות חשובות בגרמניה. שנים אחדות ניגן בתזמורתו של הברון הרוסי העשיר פאול פון דרוויס ואחר, במשך שנה, בתזמורתו של אדוארד שטראוס בווינה. בשנת 1881 הצטרף לתזמורת החצר בשטוטגרט למשך חמש השנים הבאות. בשטוטגרט חיבר את יצירותיו האינסטרומנטליות הראשונות וניגן כסולן בביצועי הבכורה של שתי יצירותיו הגדולות הראשונות, הסוויטה לצ'לו ותזמורת אופוס 3 (1893) והקונצ'רטו לצ'לו מס' 1, אופוס 8.[3]
בשנת 1885 יצר הרברט קשר רומנטי עם תרזה פרסטר, זמרת סופרן שהצטרפה זמן קצר קודם לכן לאופרה של החצר, שבהצגותיה ניגנה תזמורת החצר. פרסטר שרה כמה תפקידים ראשיים באופרה של שטוטגרט בעונת 86–1885. אחרי שנה של חיזורים, נישא הזוג ב-14 באוגוסט 1886 וב-24 באוקטובר של אותה שנה יצאו יחד לארצות הברית, להצטרף, בהזמנת וולטר דאמרוש ואנטון זיידל, למטרופוליטן אופרה בניו יורק. הרברט התקבל לתזמורת האופרה כצ'לן ראשי ופרסטר הוזמנה לשיר תפקידים ראשיים במטרופוליטן. בעת ההפלגה לאמריקה התיידדו הרברט ואשתו עם חברם למסע והמנצח שלהם לעתיד, אנטון זיידל, ועם זמרים אחרים, שהיו גם הם בדרכם להצטרף למטרופוליטן אופרה.[4]
התחלת החיים המוזיקליים בניו יורק
זיידל היה למורה דרך חשוב להרברט ובייחוד גילה עניין בטיפוח כישוריו של הרברט כמנצח. עם הגיעם לניו יורק, התערו הרברט ופרסטר כחברים פעילים בקהילת המוזיקאים הגרמנים בניו יורק, מתרועעים ויוצרים קשרים בבתי קפה שהקהילה הגרמנית אימצה לה, כמו "לוכוב". בבתי קפה אלה חילק הרברט כרטיסי ביקור שהציגו אותו כ"צ'לן סולן מן התזמורת המלכותית של הוד מלכותו, מלך וירטמברג. מורה לצ'לו, מוזיקה ווקאלית והרמוניה".[5]הרברט קיווה להגדיל את הכנסתו בהוראה, כיוון שמשכורתו כצ'לן בתזמורת המטרופוליטן לא עלתה על 40 עד 50 דולר בשבוע.
פרסטר, מצדה היא, שרה בעונתה הראשונה במטרופוליטן כמה תפקידים בגרמנית, בהם התפקיד הראשי ב"מלכת שבא" של גולדמארק, אלזה בלוהנגרין ואירן ב"ריאנצי" של וגנר, התפקיד הראשי בהצגת הבכורה האמריקאית של אאידה מאת ורדי ואליזבת בטנהויזר של וגנר. היא זכתה בשבחים הן מצד הביקורת והן מן הקהל, ותמונתה התנוססה על שער ה"מיוזיקל קורייר", כתב עת מוזיקלי חשוב באותם ימים. בעונה הבאה, חזרה פרסטר על תפקיד אלזה אך לאחר זאת עזבה את המטרופוליטן והחלה להופיע עם "תיאטרון תאליה" הגרמני, בתפקידים שזיכוה שוב בביקורות טובות. אף כי המשיכה לשיר שנים אחדות, הקריירה שלה לא התקדמה. אף על פי כן, הרברט ופרסטר, שהיו מרוצים מחייהם בניו יורק, החליטו להישאר באמריקה לאחר עונתם הראשונה במטרופוליטן אופרה ובסופו של דבר היו לאזרחי ארצות הברית.
הרברט קנה לו עד מהרה מקום של כבוד בסצנת המוזיקה של ניו יורק. הופעתו הראשונה כצ'לן סולן הייתה בנגינת הסוויטה שלו לצ'לו ותזמורת, אופוס 3, עם וולטר דאמרוש והאגודה הסימפונית של ניו יורק, בבית האופרה המטרופוליטנית ב-8 בינואר 1887. ה"ניו יורק הראלד" אמר על אירוע זה, "סגנונו [של הרברט] נינוח ומלא חן לאין ערוך יותר מזה של רוב הצ'לנים". קבלת הפנים החמה הובילה תוך זמן קצר לעוד הופעות סולו באותה שנה, בהן ביצועי ה"ברסז" וה"פולונז" שלו עצמו. הרברט המשיך להופיע כצ'לן סולן עם תזמורות אמריקאיות חשובות עד העשור השני של המאה ה-20. בסתיו 1887 הקים תזמורת בת 40 נגנים משלו, "התזמורת המלכותית הבינלאומית", שעליה ניצח ועמה הופיע כסולן בצ'לו. אף כי התזמורת לא החזיקה מעמד יותר מעונה אחת, היא הספיקה להופיע בכמה מאולמות הקונצרטים החשובים ביותר של ניו יורק. בה בשנה ייסד הרברט את "רביעיית המיתרים הניו יורקית" עם הכנרים סם פרנקו והנרי בוויג והוויולן לודוויג שנק. הקונצרט הראשון של ההרכב היה ב-8 בדצמבר 1887. הוא המשיך להגיש קונצרטים בכניסה חופשית במשך שנים אחדות בסטיינוויי הול ונהנה משבחי המבקרים הנלהבים.
בקיץ 1888 היה הרברט למנצח עוזר לצד זיידל במהלך עונת הקונצרטים הקיצית בת עשרת השבועות בטיילת של ברייטון ביץ', משרה שנחשבה ליוקרתית. עונות הקונצרטים של זיידל הקנו לברייטון ביץ' מעמד של אתר מוזיקה ניו יורקי חשוב מדי קיץ. הרברט ניצח על התזמורת בת 80 הנגנים ביצירות קלות, ששולבו ברפרטואר רציני יותר בקונצרטי קיץ ובפסטיבלים, במשך שנים אחדות. הקשר של הרברט עם הפילהרמונית של ניו יורק הסתיים ב-1898, אחרי אחת-עשרה עונות, שבהן שימש לסירוגין כעוזר מנצח, מנצח אורח וצ'לן סולן. בסתיו 1888 שכרה זמרת הסופרן אמה יוכס את הרברט לשמש מנהל מוזיקלי של סיור "מסיבת קונצרטים" בערים ובעיירות של המערב התיכון, שלא נהנו עד אז ממוזיקה אמנותית. רפרטואר הסיור הציג רביעיית זמרים בתוכניות שונות של שירים, סצינות מאופרות ואריות למאזינים חדשים. המלווים היו על פי רוב אדל אאוס דה אוהה בפסנתר והרברט בצ'לו. הקבוצה הופיעה בקונצרטים לפני מאזינים עשירים במסיבות פרטיות אופנתיות ובאולמות קטנים לפני קהל מקומי, בהופעות שנועדו להקנות למאזינים ידע באופרה, לידר ומוזיקה מודרנית.
ב-1 בדצמבר 1888 הכניס זיידל את ה"סרנדה לתזמורת מיתרים" אופוס 12 של הרברט לתוכנית קונצרט באולם סטיינוויי, בניצוח המלחין. בינואר היו הרברט והכנר מקס בנדיקס הסולנים בבכורה האמריקאית של הקונצ'רטו הכפול, אופוס 102, לכינור, צ'לו ותזמורת מאת ברהמס, יצירה קשה ומאתגרת. המנצח תיאודור תומאס הזמין את הרברט לנצח ולנגן עמו בתזמורת שיקגו. בשנת 1889 הקים הרברט את "מועדון שלישיית מטרופוליטן" עם בנדיקס והפסנתרן ריינולד ל. הרמן. ה"מיוזיקל קורייר" השתפך בשבחים הן לשתי יצירותיו של הרברט ("טעם מעודן, עושר של יצירתיות מלודית") והן לנגינתו: "כצ'לן, מר הרברט נמנה עם השורה הראשונה של המבצעים החיים כיום". זיידל הביא את הרברט, פרסטר, בנדיקס, יוכס, אוהה ולילי להמן, יחד עם תזמורת גדולה ומקהלה בת 500 זמרים, לפיטסברג, פנסילבניה במאי 1889, כחלק מפסטיבל מוזיקה גדול לחנוכת בניין התערוכה החדש.
הרברט ניצח וניגן גם בפסטיבל המוזיקה של ווסטר, לשם חזר ובא שוב ושוב במשך שנות ה-90'. בסתיו 1889 גם הצטרף הרברט לסגל המורים של הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה, שם לימד צ'לו והלחנה במשך שנים אחדות. ב-1890 התמנה למנצח תזמורת הטיילת של בוסטון והופיע עמה עונות אחדות, עד 1893, נוסף לכל יתר התחייבויותיו כמנצח במקומות אחרים. ב-1881 הושמעה בביצוע בכורה יצירה כוראלית שאפתנית שלו בשם "השבוי", לקולות סולו, מקהלה ותזמורת מלאה. "הרפסודיה האירית" שלו משנת 1892 נהנתה מתקופת פופולריות קצרה אך נמרצת.
הרברט התמנה למנהל תזמורת הגדוד ה-22 של המשמר הלאומי של ניו יורק בשנת 1893, כמחליפו של מייסדה, פטריק גילמור. כעבור שנה קיבל עליו את הנהגת התזמורת האזרחית של גילמור לאחר שזה הלך לעולמו. הרברט הרבה בסיורי קונצרטים עם תזמורת הגדוד ה-22 במשך שנות ה-90' של המאה ה-19 עד 1900, בביצועי יצירות משלו לתזמורת צבאית לצד יצירות מן הרפרטואר התזמורתי, שאותן עיבד לתזמורת הצבאית. החל ב-1894, אז החל לחבר אופרטות, השתמש הרברט מדי פעם בחומר מן האופרטות שלו לכתיבת שירי הלכת לתזמורת.[6] לכל אורך הקריירה שלו, היה הרברט אהוד ומקובל על נגני תזמורות בזכות הצניעות וחוסר היומרנות שאפיינו את התנהגותו. הרברט המשיך לחבר מוזיקה תזמורתית, כולל אחת מן המעולות ביצירותיו, הקונצ'רטו לצ'לו מס' 2 במי מינור, אופוס 30, שנוגנה בהשמעת בכורה ב-1894.
ב-1898 התמנה הרברט למנצח הראשי של תזמורת פיטסבורג, משרה בה החזיק עד 1904. בהנהגתו הייתה התזמורת להרכב אמריקאי חשוב ומבקרי מוזיקה נודעים השוו אותה להרכבים כמו הפילהרמונית של ניו יורק והתזמורת הסימפונית של בוסטון. התזמורת יצאה לסיורי קונצרטים בכמה ערים גדולות בתקופתו של הרברט כמנצחה וביצעה בהשמעת בכורה את "אודיטוריום פסטיבל מארש" של הרברט לחגיגות יום השנה השנים-עשר לפתיחת תיאטרון האודיטוריום של שיקגו בשנת 1901. לאחר מחלוקת עם הנהלת תזמורת פיטסבורג בשנת 1904 פרש הרברט וייסד את "תזמורת ויקטור הרברט". הוא ניצח על תוכניות של מוזיקה תזמורתית קלה מעורבת ברפרטואר רציני יותר (כמו שעשה בעבר בקונצרטי הקיץ של הפילהרמונית של ניו יורק) באתרי קיט ובמסעות קונצרטים רוב שנותיו הנותרות.[2] תזמורתו ערכה סדרה של הקלטות אקוסטיות לחברת "המכונה המדברת של ויקטור". הרברט השתתף גם כצ'לן סולן בכמה הקלטות של חברת ויקטור.
פעילותו למען זכויות המלחינים
בשנים הראשונות של המאה ה-20, תמך הרברט באופן פעיל בזכותם של מלחינים להפיק רווחים מיצירותיהם. ב-1905, העיד לפני הקונגרס האמריקאי ועדותו השפיעה על ניסוחו ופיתוחו של חוק זכויות היוצרים משנת 1909. חוק זה סייע להבטחת זכויותיהם של מלחינים בתביעת תמלוגים ממכירות התקליטים של יצירותיהם.
הרברט עבד בצוותא עם ג'ון פיליפ סוזה, אירווינג ברלין ואחרים בייסוד "איגוד המלחינים, הסופרים והמו"לים האמריקאי" (ASCAP), שהחל לפעול ב-13 בפברואר 1914, והיה לסגן נשיא האיגוד ולמנהלו עד מותו בשנת 1924. מראשיתו פעל האיגוד להבטיח את זכויותיהם של מוזיקאים יוצרים, ובפעולתו זו הוא ממשיך עד היום. ב-1917 זכה הרברט בתביעה משפטית תקדימית לפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהקנתה למלחינים, באמצעות ASCAP, את הזכות לתבוע שכר יוצרים על ביצוע פומבי של יצירתם המוזיקלית..[7] בהזמנת ASCAP הוצב בשנת 1927 פסל לכבוד הרברט בסנטרל פארק בניו יורק.[8]
.svg){kind=logo}
