האופרטה (באיטלקית: Operetta) היא סוג של אמנות במה הדומה לאופרה, אך מסווג בדרך כלל כסוגת מוזיקה קלאסית קלה. היא עוסקת ברוב המקרים בעלילות קומיות והדיאלוגים בה מועברים באמצעות דיבור ללא ליווי מוזיקלי ולרוב לא באמצעות זמרה (רצ'יטטיבים כפי נהוג באופרות). האופרטה היא למעשה הז'אנר שממנו יצא המחזמר. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא מחזה המלווה במוזיקה ובשירה.
ז'אק אופנבך נחשב לאחד מאבות האופרטה. ידועה למשל האופרטה "הלנה היפה" שהוא יצר ב-1864.
המלחין הבולט בתחום האופרטה בגרמנית היה האוסטרי יוהאן שטראוס הבן. האופרטה המפורסמת ביותר שלו היא "העטלף" (1874), שהייתה בזמנה האופרטה הפופולרית ביותר בעולם. שטראוס כתב בחייו 16 אופרטות ואופרה אחת. מילות השירים שלו היו מבוססות על קומדיה של ז'אק אופנבך. בן זמנו של שטראוס, פראנץ פון סוּפה, כתב אופרטות דומות מאוד לאלו של שטראוס, ואת מסורת האופרטות הווינאית המשיכו פרנץ להאר, אוסקר שטראוס, רוברט שטולץ, אמריך קלמן וזיגמונד רומברג. עד למאה ה-20. האופרטה הווינאית התאפיינה ברומנטיקה קלילה, בהומור ובחן.
מלחינה הבולט ביותר של האופרטה הצרפתית היה ז'אק אופנבך. האופרטה הצרפתית מיוצגת נפלא ביצירותיו "סיפורי הופמן" ו"אורפיאוס בשאול". האופרטה הצרפתית מתאפיינת במין חוצפה וסאטירה לעגנית כלפי מושגים, מציאויות שונות וכדומה. דוגמה לכך היא שכאשר מבקר ידוע ומוערך בצרפת האשים את כרמיה והלוי, לבריתני האופרה "אורפיאוס בשאול", בחילול סיפור המיתולוגיה הנערץ (בעיוות העלילה בצורה מעוררת גיחוך), הם הזכירו לו שאחד הציטוטים באופרה הוא ציטוט שלו. דבר זה הביא מיד לכך שהכרטיסים לאופרה קומיק אזלו.
מייצגה הבולט של האופרטה האנגלית הוא ארתור סאליבן. יחד עם תמליליו של ויליאם שוונק גילברט (השניים ידועים כגילברט וסאליבן) הם רוממו את האופרטה האנגלית. הדבר מתאפיין בין היתר ביצירותיהם "אוניית הצי פינאפור", "יולנתה", "שודדי הים מפנזנס" ו"המיקדו".
הסגנון האנגלי משלב בין הרומנטיקה הווינאית הקלילה לבין הסגנון הצרפתי החצוף והלעגני.