בדמי ימיה

בִּדְמִי ימיה היא נובלה עברית מאת ש"י עגנון, הפותחת את הקובץ "על כפות המנעול", בהוצאת שוקן. הנובלה פורסמה לראשונה בשנת 1923 בכתב העת "התקופה" (ספר 17, עמודים 77–124), של הוצאת שטיבל בוורשה, בתקופת מגוריו של עגנון בגרמניה.[1]

תמצית העלילה

המספרת, תרצה מינץ, מתחילה את סיפורה במילים "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה." היא ממשיכה בתיאור אחרית ימיה של האם, לאה, שבמהלכה לקחה האם כתבים, "כתובים כתיבה תמה על נייר דק", שאותם החזיקה בתיבה נעולה, ושרפה אותם. בתום שנת האבלות לקח אביה של תרצה את בתו לביקור בביתו של עקביה מזל, איש כבן 35, ויחד העלו את זכרה של האם. האב שאל את עקביה האם יש לו עותק של השירים שכתב ללאה, כדי לפרסמם בספר, ועקביה ענה: "הן למענה כתבתי את שירי, כי על כן לא העתקתים לי".

בהמשך מספרת תרצה איך שקדה על לימודיה, בבית הספר ואצל מורים פרטיים. בחופשת הקיץ עברה חוויה מיוחדת, כאשר בילתה בביתה של מינטשי גוטליב, ידידתה הוותיקה של האם המנוחה. מינטשי סיפרה לה שעקביה מזל, אותו ביקרה תרצה עם אביה, היה אהוב נעוריה של לאה, אמה. לדבריה, עקביה היה סטודנט לפילוסופיה שהגיע לעיר מווינה בחופשת הלימודים. הוא התארח כמה ימים בביתם של הורי לאה, ושני הצעירים התאהבו. עקביה שכר לו דירה בעיר ונשאר בה, ולא חזר לאוניברסיטה בווינה.

מינטשי מצטיירת כאשת תחבולות. היא אומרת לתרצה, כי בנעוריה הצליחה לשים את ידה על יומנו של עקביה, העתיקה אותו כלשונו ושמרה אצלה את העותק. עותק זה היא נותנת לתרצה, שמשתקעת בקריאתו. קריאת יומנו של עקביה משנה את חייה. תמצית פרטי היומן הם: עקביה התאהב בלאה והיא השיבה לו אהבה. אך בבואו לבקש את ידה אמר לו אביה כי מנוי וגמור עמו להשיא את לאה לאדם אמיד. לדבריו, לאה היא נערה חולנית ובעל עני לא יוכל לתמוך בה ולספק את צרכיה הרפואיים. לאה כבר מיועדת לחתן אמיד בשם מר מינץ. לבו של עקביה נשבר, אך הוא נשאר בעיר ולא חזר לוינה.

בתום החופשה חזרה תרצה ללימודיה, אותם סיימה בהגיעה לגיל 16. היא המשיכה בלימודים בבית מדרש למורות, שבו הורה גם עקביה מזל. תרצה גילתה עניין רב בעקביה והתפתח קשר ביניהם, אך להפתעתה עקביה עזב את משרתו והקשר ביניהם ניתק.

בהמשך הגיעה הצעת שידוך לתרצה. מדובר בבחור צעיר וחזק בשם לנדא, שחפץ לשאת את תרצה לאישה. אך תרצה לא גילתה בו עניין.

כאשר הלכה למסור ספרים לכורך פגשה תרצה את עקביה, והקשר ביניהם התחדש. הם טיילו יחד, וקבעו להיפגש לטיול נוסף למחרת. תרצה חלמה חלום, ובו זקנה הטוענת שהיניקה את אמהּ. תרצה מספרת: "ידעתי כי חלום היא ואשתומם, הלא אמי לא ינקה חלב זרה, ומה זה דברה הזקנה כי מינקת אמי היא."

תרצה חלתה, וכשהתאוששה בישרה לאביה שהתארשׂה לעקביה. מינטשי גוטליב ניסתה להניא את תרצה מצעד זה ואמרה: "הלא ידעת תרצה כי יקר לי מזל מאד, ואולם את נערה צעירה והוא כבן ארבעים. ואף כי צעירה את לא צפון משכל לבך לדעת כי בעוד שנים אחדות הוא כעץ ייבש וחן עלומיך יגדל." מחלתה של תרצה החמירה, אך לאחר ימים רבים החלימה. היא מספרת: "בערב שבת נחמו חגותי חג נישואי", ולאחר ירח הדבש, שאותו בילו בנווה קיץ בכפר, הזוג עובר להתגורר בביתו של עקביה מזל שמחוץ לעיר, שלו בנה אביה של תרצה חדר נוסף. "ביתי לקח את לבי", מספרת תרצה, "אמנם לא שונה הוא מכל בתי האכרים, אפס רוח אחרת עמו". תרצה הרתה, אך שמחתה בתחילת הנישואים התחלפה בדכדוך, לאחר שגילתה שבעלה מנוכר לה. "אכן להיות רווק נולד, ולמה שדדתי את מנוחתו. ואבקש את נפשי למות, כי מוקש הייתי לעקביה".

את סיפורה מסיימת תרצה במילים: "כלו זכרונות תרצה", שלאחריהן היא מוסיפה הסבר על סיבת כתיבתו:

"בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זכרונותי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה."

דמויות

  • תרצה מינץ: המספרת, נערה המתארת את קורותיה במשך כחמש שנים, מהיותה בת 13 ועד לנישואיה והריונה הראשון.
  • לאה מינץ: אמהּ של תרצה, שמתה בדמי ימיה.
  • מר מינץ: אביה של תרצה. שמו, מינץ (בגרמנית: münze, שפירושו "מטבע"), מרמז על הבחירה בו בזכות כספו.
  • מינטשי גוטליב: חברתה של לאה.
  • מר גוטליב: בעלה של מינטשי.
  • עקביה מזל: אהוב נעוריה של לאה, שבסופו של דבר מתחתן עם בתהּ, תרצה.
  • אביה של לאה (שמו אינו מופיע בסיפור).
  • קילא, המשרתת בבית משפחת מינץ.
  • גוטסקינד: שדכן המגיע לבית משפחת מינץ.
  • מעוות: כלבהּ של מינטשי.

פרשנות

זוגות בעיני המתבונן

בסיפור מופיעים זוגות רבים, מהם שהדמיון ביניהם כה רב עד שהם נראים כתאומים בעיני המתבונן. זוגות אלה:

  • מר מינץ ועקביה מזל, שני אוהביה של לאה, שאהבתם מועברת אל בתהּ, תרצה. בסוף הסיפור מתארת תרצה: "אבי ואישי האירו לי פניהם, באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה".
  • מר גוטליב ואחיו, שמינטשי גוטליב מתבלבלת ביניהם עקב הדמיון הרב שביניהם, וכמוה מתבלבל גם הילד, בן אחיו של גוטליב: "ויבט הילד בו ובאחיו ועיניו תעו בלי הרף מזה אל זה, מביט ומשתאה".
  • העלם לנדא ועקביה מזל, שני חתניה הפוטנציאליים של תרצה.

עמוס עוז העיר על כך:

מוטיב התאומים הזהים עובר ושב בסיפור וממלא אותו בטעויות-זהות קטנות וגדולות, טריוויאליות וסמליות, קומיות וטרגיות, כביכול כמעט כל דמות מגלמת כאן בעיני זולתה, לרצונה או בעל כורחה, דמות קרובה או דומה לה.[2]

קשרים בין ילדים והוריהם

הסיפור מעמיק לתאר מקרים אחדים של קשר בין ילד להורהו, מנקודת מבטו של הילד:

  • קשריה של תרצה עם אמהּ, לאה. "מה אהבתי את קולה", מספרת תרצה, "פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא". בהחלטתה להינשא לעקביה מזל, מחזרהּ של אמהּ, מגשימה תרצה את הנישואים שאמהּ כשלה להגיע אליהם.
    על קשריה של תרצה עם אמהּ העירה ניצה בן-דב:
בנובלה "בדמי ימיה" נתן עגנון ביטוי חזק להשתוקקותה של הבת אל אמה ולתחושת האובדן הקשה המלווה אותה כל ימי חייה. עוצמות הרגש הזורמות מבת לאמה במשך שנים, גם אחרי מותה של האם, לא תוארו ולא תועדו דיין בספרות המערב, ויש להניח שגם בכך טמון קסמה המתמשך של הנובלה.[3]
עמוס עוז העיר על קשרים אלה:
יחסה של תרצה אל אמה הוא יחס פולחני. מתחילת הסיפור היא מקדשת את דמותה, את טקס ישיבתה בחלון, את בגדיה הלבנים. בהמשך היא מתמוגגת מיופייה ומריח הניחוח המופלא הנודף ממנה אף על פי שאינה משתמשת בתמרוקים. המסתורין האופף את הסתלקותה העדינה והנחרצת של האם מעורר בתרצה התפעמות עזה, החורצת בסופו של דבר את גורלה שלה: אחרי מות האם תשאף תרצה להתמזג בדמותה עד כדי ביטול עצמה. היחס הפולחני מונע כל קרבה ממשית בין הבת לאם – או שמא העדר הקרבה הוא המביא את תרצה, מלכתחילה, לידי יחס פולחני אל אמה. האם השקועה במחלתה ובתוגת געגועיה אינה מגלה שום עניין בקרבתה של תרצה, או בעצם קיומה, ואינה מגיבה על מאמציה של הילדה למשוך אליה שימת לב.[2]
  • קשריה של תרצה עם אביה, מר מינץ. תרצה חשה שאביה מזניח אותה משום שהוא שקוע בטיפול באשתו החולה ולאחר מכן באבל על מותה: "ואני אמרתי ביגוני שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". א"ב יהושע ייחס לאב אחריות מוסרית להתאהבותה של תרצה בעקביה המבוגר ממנה בשנים רבות.[4]
  • קשריו של עקביה עם אמו. על עוצמת אהבתו של עקביה לאמו ניתן ללמוד מדבריו לתרצה: "שמחתי כי מצאתי אוזן קשבת לדבר על אמי היום, כי רבו געגועי אליה". ניצה בן-דב רואה בקשר זה מניע למעברו של עקביה מווינה לעיר השדה שבה מתרחש הסיפור, בניגוד לכיוון המקובל של ההגירה הפנימית: "הקשר הקמאי, המאגי-האדיפלי בין בן לאם מונח גם ביסוד קשריו של עקביה עם אמו, מדריך את חייו ואישיותו, והוא שהניע אותו לחזור אל המקומות שמהם היא באה."[3]

מי הניע את תרצה?

הסיפור מתקרב לסיומו בנישואיה של תרצה, נישואים שמהר מאוד מתגלים כלא מאושרים. מה הניע את תרצה לנישואים יוצאי דופן אלה, שבהם גילו של החתן כפול מגילה של הכלה?

תשובה פשטנית לשאלה זו רואה בתרצה אדם אוטונומי, הבוחר בעצמו את מטרותיו וחותר להגשמתן. גישה זו מופיעה, למשל, בתיאורו של המספר ברומן "אורח נטה ללון": "עקביה מזל אדם מסוים היה והגיעו שנותיו לשנות אביה של תרצה מינץ ולא הגה עליה עקביה מזל אפילו בחלום, הלכה תרצה ותלתה עצמה על צואריו של עקביה."[5] מלשון הסיפור אכן עולה שתרצה התאהבה בעקביה מזל, וחתרה לנישואין אתו, ולהגשמת מטרה זו אף התגברה על ההתנגדות שהביעו הסובבים אותה.

ניצה בן-דב רואה את פעילותה זו של תרצה כנובעת מסדרת מניפולציות של מינטשי גוטליב, החל מהשלב שבו גילתה לתרצה על אהבתה של אמהּ לעקביה מזל. מינטשי גוטליב אינה שולחת את תרצה באופן ישיר וגלוי לזרועותיו של עקביה מזל, אך מניעה אותה לכך באופן סמוי. "מינטשי גוטליב, שמצאה לפניה את נפשה של תרצה כקרקע בתולית, נוחה ומוכנה לזריעה, מזינה אותה בסוד עולמה של אמה המתה. ובשעבדה את תרצה לעבר שאינו עברה הפרטי, אלא עבר מיתולוגי, חוצה דורות, היא זורעת בה את זרעי אהבתה לעקביה."[6]

א"ב יהושע רואה דווקא את אביה של תרצה, מר מינץ, ככוח המניע, ומציין:

מתוך עיון מדוקדק וזהיר יותר, במיוחד בחלקו הראשון של הסיפור, נראה שפעולתה של תרצה מראשיתה לא הייתה כלל אוטונומית. פעולתה הונעה על ידי גורם רב-עוצמה, רגש האשמה של אביה, מינץ, כלפי אהובה המוחמץ של אשתו המתה.[4]

יהושע רואה את מעשיו ודבריו של האב, החל מלקיחתה לפגישה עם עקביה מזל בתום שנת האבל, ככאלה שהשפיעו על התת-מודע של תרצה ודחפו אותה לנישואים עם עקביה מזל. הוא מוסיף כי:

את ההוכחה הברורה יותר לכך שתרצה היא מופעלת יותר מאשר פועלת אפשר לראות בסצנת הווידוי של "אהבתה" למזל בבית הכורך, ובמה שבא אחריה. הווידוי נעשה כולו על פי סימני האם המתה, באותו נוסח ועל-פי אותו קוד.[4]

פסקת הסיום

לאחר שסיימה את סיפורה במילים: "כלו זכרונות תרצה", מוסיפה תרצה הסבר על סיבת כתיבתו של הסיפור:

בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זכרונותי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה.

סיום זה מספק לקורא מידע שלא היה בידיו במשך כל קריאת הסיפור, ולפיו המאורעות לא תוארו בעת התרחשותם, אלא התיאור הוא זכרונותיה של המספרת, המגיעים עד להווה, שבו מחכה המספרת ללידה הראשונה שלה. רות גינזבורג העירה על מצבו של הקורא בנקודה זו: "עם סיום הקריאה מתבקשת ממנו קריאה חוזרת לאור מה שמתגלה לו בפסוקים האחרונים".[7] ניצה בן-דב הוסיפה על כך:

תרצה היא מספרת צעירה, שהתפכחות מרה מאשליה הניעה אותה לשבת בחדרה ולשחזר את קורותיה מיום מות אמה ועד היום הזה.שעת התובנה וההתפכחות ממהלך חייה היא שעת פתיחת הכתיבה. אבל שעת המפגש של הקורא עם ההתפכחות והתובנה של תרצה היא שעת סיום הקריאה שלו את סיפורה.[3]

הסיפור כאלגוריה לאומית בעלת אוריינטציה ציונית

על הפרשנות הרואה בסיפור "בדמי ימיה" סיפור אהבה מורכב, מוסיפה זיוה שמיר את הפרשנות לפיה הסיפור הוא אלגוריה לאומית בעלת אוריינטציה ציונית, המשקפת את הלבטים בנפשם של עגנון וצעירי דורו בעת פרסום הסיפור, כמו גם בנפשם של היהודים בעת התרחשות הסיפור, כעשרים שנה קודם לכן, בעקבות התעוררות הציונות: האם להישאר באירופה השׂבעה, או לעלות לארץ ישראל הדלה? לבטים אלה בין שתי דרכים מנוגדות משתקפים בסיפור בלבטיה של תרצה בין שני הגברים המנוגדים, לנדא שריחו כריח היער ועקביה המורה העני. אזכור מפורש של הרעיון הציוני, המעדיף את ארץ ישראל על פני הגולה, מוצאת שמיר בדבריה של בעלת נווה הקיץ שאצלה שהו עקביה ותרצה בירח הדבש שלהם: "בית לך, הִכבד ושב בביתך. ואמרת מצא חן בעיני גן חברי. מדוע לא תטע לך גם אתה גן כזה? למה יהיה אוויר שכונתך רע והאוויר בשכונת רעך טוב?"[8]

מקורות לשוניים

הסיפור כתוב בעברית מקראית, הניכרת, בין השאר, בשימוש נרחב בו"ו ההיפוך ובתקבולת כדוגמת "כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה". אברהם בנד מציין כי השימוש שעושה תרצה בלשון מקראית פסטורלית "מנומק במסגרת הסיפור, שהרי אביה דאג תמיד לחינוכה העברי, ואם החליטה לכתוב זכרונות בעברית היא תיזקק ממילא לאותו סגנון מקראי משׂכּילי של מוריה.[9]

פה ושם משובצים בסיפור פסוקים ושברי פסוקים:

  • תיאורה של לאה, "בכל עת היו בגדיה לבנים" רומז לאמור בספר קהלת: ”בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר” (מגילת קהלת, פרק ט', פסוק ח') זיוה שמיר מציינת: "השמחה והאופטימיות של הבגדים הלבנים בספר קהלת אינן משקפות את מצבה של לאה, שמאסה בחייה ולבה מר ודואב. הסיבה באה בפסוק הבא בקהלת: ”רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ”. לאה אינה מוצאת טעם בהנאות החיים, שעליהם ממליץ ספר קהלת, משום שאיתרע מזלה והשיאוה לאדם בלתי אהוב, ולבה נתון לאחר."[8]
  • על לאה ובעלה מסופר "שמאלו תחת ראשו וימינו בימינה". זו פרפרזה על האמור בשיר השירים: ”שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ו').
  • בעת שפגש את לאה לראשונה, כשנשקפה בעד החלון, אמר לה עקביה: "השקיני נא מעט מים", כפי שתיאר אליעזר עבד אברהם את דבריו לרבקה בעת שנפגשו לראשונה: ”הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ” (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק מ"ג) ניצה בן-דב מעירה שגרסת "בדמי ימיה" היא "וריאציה אורבנית לסצנת הדפוס המקראית של ההתאהבות והאירוסים שאצל באר המים".[3]
  • על אביה של לאה מסופר: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". זהו ציטוט מדויק מהמסופר על משה בספר שמות, פרק ב', פסוק י"ב.

זיקה לסיפורים אחרים של עגנון

הרומן "סיפור פשוט", המופיע מיד לאחר "בדמי ימיה" בקובץ "על כפות המנעול", מוסיף מידע על קורותיהם של תרצה ועקביה מזל. בסיפור "בדמי ימיה" מסופר שעקביה מזל חקר את תולדות הקהילה היהודית. על תוצאות מחקריו מספר "סיפור פשוט":

שבוש יש לה בית קברות ישן נושן ואף על פי כן כל מקום שחופרים מוצאים קבר. על דבר זה כתב עקביה מזל ספר גדול וזכה שיזכרוהו אפילו בנייה פרייה פריסה".[10] פרק מיוחד בספרו עוסק בבית הכנסת הגדול.[11]

בלומה נאכט, מגיבורות "סיפור פשוט", עוזבת את בית הורביץ ועוברת לשמש כמשרתת בביתם של תרצה ועקביה מזל, שם היא מטפלת בתינוק, ומרת תרצה אומרת "מפקפקת אני אם תינוקי שלי - שלי הוא, שמא הוא של בלומה".[12]

שמואל ורסס העיר על כך: "התייחסות חוזרת לדמויות של 'בדמי ימיה' במרקם הטקסטואלי החדש של 'סיפור פשוט' מוסיפה לעלילה בדיונית זו אישוש מציאותי חדש. הדמויות ועולמן הן בגדר עובדות ממשיות, שאין להרהר אחר מידת תקפותן."[13]

גם ברומן "אורח נטה ללון" מוזכרים תרצה ועקביה מזל בדבריו של המספר:

אבל אדם שהגיע לפרק שנותי לא נאה לו לחזור על מעשה נערות, לפיכך סיפרתי לה מעשה תרצה ועקביה. אמרתי לה לרחל, דבר זה כדאי לך לשמוע. עקביה מזל אדם מסוים היה והגיעו שנותיו לשנות אביה של תרצה מינץ ולא הגה עליה עקביה מזל אפילו בחלום, הלכה תרצה ותלתה עצמה על צואריו של עקביה. כלום אין כאן מעשה נסים.[14]

שמואל ורסס העיר על מכלול הופעותיהם של תרצה ועקביה מזל בשלושת הסיפורים:

הקשר הפרדוקסלי שבין עקביה מזל ותרצה מינץ נבחן אפוא מכמה נקודות תצפית. מלכתחילה, בטקסט המרכזי של 'בדמי ימיה' מתוך האספקלריה של תרצה עצמה ביומנה; לאחר מכן צף ועולה קשר זה מתוך הרהוריו של הירשל הורוויץ ב'סיפור פשוט', ולבסוף - מתוך ריחוק כרונולוגי של למעלה מעשרים שנה מן העלילה הבדיונית הזאת מתוך נקודת התצפית של 'המספר' האוטוביוגרפי ב'אורח נטה ללון'.[13]

השפעות של הסיפור

א"ב יהושע ציין: "דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול, ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון - בדמי ימיה".[4] ניצה בן-דב המחישה אמירה זו, בהדגימה השפעות של "בדמי ימיה" (ויצירות נוספות של עגנון) על יהושע ועוז.[15]

עמוס עוז, שבדומה לתרצה התייתם מאמו בנעוריו, העיד על זיקתו ל"בדמי ימיה":

מיום שגיליתי את "בדמי ימיה", בהיותי כבן חמש-עשרה, השוויתי את עצמי לתרצה. בספר "מתחילים סיפור" כתבתי קצת על תרצה וקצת, בעקיפין, גם על הילד שהייתי בסוף ימי חייה של אמי.[16]

השפעת הנובלה ניכרת גם בספרה של רות אלמוג, "שורשי אוויר", ובספרה של צרויה שלו, "חיי אהבה".

על השפעת הסיפור העירה זיוה שמיר:

"בדמי ימיה" השפיע אפוא על סיפורים ריאליסטיים ואלגוריסטיים כאחד, והוא ממשיך להשפיע את שפעו על הספרות העברית גם בימינו אלה - גם על זו הנכתבת בימינו אנו מתוך הנחות יסוד בתר-ציוניות. זהו טיבה של קלסיקה אמִתית: ככל שאנו מתרחקים ממועד חיבורה, היא הולכת ומתגבהת, ואף זוכה בכל דור לגלגולים אינטרפרטטיביים חדשים, במלוא קשת משמעיה של המילה "אינטרפרטציה".[8]

עיבודים

בשנת 2010 עובד הסיפור לסרט בשם "בדמי ימיה" בבימוין של לינה וסלבה צ'פלין, לפי תסריט מאת אסתר נמדר וליסה קאופמן נמדר.[17]

בשנת 2011 העלה התיאטרון הקאמרי מופע בכיכובו של יונתן צ'רצ'י, המספר את הסיפור, בעיבודה של מיכל אקרמן, בליווי של סקסופון וקלרינט.[18]

ביולי 2017 עלה בתיאטרון החאן מחזה על פי הסיפור בעיבודה של שחר פנקס ובבימויה של שיר גולדברג.[19]

לקריאה נוספת

  • יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, חיפה, תשכ"ב, עמ' 49-29.
  • ניצה בן דב, "חלום כמציאות ב'בדמי ימיה': הדמות שמאחורי הקלעים", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון, עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 236-215. פורסם גם בספר אהבות לא מאושרות.
  • ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, חלק שני: "בדמי ימיה", עמ' 195-123.
  • ניצה בן דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 2006, הפרק "כָּלו זיכרונות תרצה", עמ' 71-47 (פורסם תחילה כמאמר: "חיקוי בתוך חיקוי בנובלה 'בדמי ימיה' לעגנון", בקורת ופרשנות 36-35, 2002, עמ' 205-186).
  • אפרת גולן, קריאה פמיניסטית של "בדמי ימיה", עלי שיח 28-27, 1990, עמ' 92-81.
  • רות גולן, "'בדמי ימיה' של עגנון, מאובייקט חצוי לסובייקט שסוע", עלי שיח 30-29, 1991, עמ' 89-83.
  • רות גינזבורג, "בדמי ימיה מתה תרצה" או: "יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים אימה כנדגלות", דפים למחקר בספרות 8, 1992-1991, עמ' 300-285. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • שרה הלפרין, הצופן הפואטי בנובלה "בדמי ימיה" לש"י עגנון, הדאר (ניו יורק), 68 (ג), 1989, עמ' 22-19.
  • דליה חשן, מדרש בלשון לא מדרשית: על שתי נובלות לש"י עגנון (חלק ב), בשדה חמ"ד 47, תשס"ד, תל אביב, עמ' 112-99.
  • א"ב יהושע, כוחה הנורא של אשמה קטנה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1998, עמ' 164-142
  • רחל לנדאו, על הסגנון המקראי של "בדמי ימיה" לש"י עגנון, בלשנות עברית חפ"שית 16, 1980, עמ' 50-26.
  • יאיר מזור, הדינמיקה התמטית השיטתית במוטיב התחליף בסיפור "בדמי ימיה", הדינאמיקה של מוטיבים ביצירות ש"י עגנון, הוצאת דקל, תל אביב, 1979, עמ' 49-36.
  • שירלי סלע-לבבי, "'המכתב הגנוב' של תרצה – הזדהות וחזרה ב'בדמי ימיה' של עגנון", מחקרי ירושלים בספרות עברית כג, תש"ע 2009, עמ' 272-255. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • ש"י פנואלי, יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר, תרבות וחינוך, תל אביב, 1960, עמ' 40-34.
  • אליעזר שביד, בדרך תשובה: "בדמי ימיה" מאת ש"י עגנון, שלוש אשמורות בספרות העברית החדשה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1964, עמ' 70-62.
  • יוסף שה-לבן, ש.י. עגנון: סיפורים, הוצאת אור-עם, תל אביב, 1975, עמ' 40-34.
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שני: כי נהפך העלם לאיש אחר, עמ' 88-69.
  • סמדר לוי, ש"י עגנון - בדמי ימיה, הוצאת אור עם, 1994.
  • אברהם בנד, שאלות נכבדות, הוצאת דביר, 2007, הפרק "המספר הבלתי מהימן במיכאל שלי וב'בדמי ימיה'", עמ' 238-229.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גרסה מקוונת של ספר 17 של "התקופה"
  2. ^ 1 2 עמוס עוז, מתחילים סיפור, הוצאת כתר, 1966, הפרק מי בא? (על פתיחת 'בדמי ימיה' מאת ש"י עגנון), עמ' 28-21.
  3. ^ 1 2 3 4 ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006, הפרק "כָּלו זיכרונות תרצה", עמ' 71-47.
  4. ^ 1 2 3 4 א"ב יהושע, כוחה הנורא של אשמה קטנה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 164-142
  5. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, עמ' 75
  6. ^ ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, חלק שני: "בדמי ימיה", עמ' 195-123.
  7. ^ רות גינזבורג, "'בדמי ימיה מתה תרצה' או 'יפה את רעייתי כתרצה נאוה בירושלים איֻמה כנדגלות'", דפים למחקר בספרות 8, 1992-1991, עמ' 300-285. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  8. ^ 1 2 3 זיוה שמיר, ש"י עולמות - ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שני: כי נהפך העלם לאיש אחר, עמ' 88-69.
  9. ^ אברהם בנד, המספר הבלתי מהימן ב'מיכאל שלי' וב'בדמי ימיה', הספרות ג, יוני 1971, עמ' 47-30.
  10. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' קמא
  11. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' קעז
  12. ^ ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בקובץ על כפות המנעול, עמ' צז-צט
  13. ^ 1 2 שמואל ורסס, "דמויות ונושאים חוזרים בכתבי ש"י עגנון", דפים למחקר בספרות 6/5, 1989, עמ' 17; (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה). נדפס גם בספר: שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 46.
  14. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, עמ' 74
  15. ^ ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006, מסת מבוא: "באור הדמדומים" - עגנון וצלליו, עמ' 43-13.
  16. ^ עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר ספרים, 2002, עמ' 249.
  17. ^ בדמי ימיה, באתר הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
  18. ^ בדמי ימיה, באתר התיאטרון הקאמרי
  19. ^ בדמי ימיה באתר תיאטרון החאן
    אתר למנויים בלבד ננו שבתאי, ההצגה "בדמי ימיה": יופי עגנוני מעודן, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2017
  20. ^ נדפס שוב בתוך: עדי צמח, בכפל דמות: על בדמי ימיה לש"י עגנון, קריאה תמה בספרות עברית בת המאה העשרים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1990, עמ' 24-11.


כתבי שמואל יוסף עגנון
רומנים הכנסת כלה • סיפור פשוט • אורח נטה ללון • תמול שלשום • שירה • בחנותו של מר לובלין
נובלות בדמי ימיה • והיה העקוב למישור • עד הנה • שבועת אמונים • תהלה
סיפורים קצרים אגדת הסופר • אחות • אצל חמדת • בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש • בין שתי ערים • בשעה אחת • בתוך עירי • האדונית והרוכל • המלבוש • הסימן • הפרוטה • הרופא וגרושתו • השיר אשר הושר • התרנגול ותפילת בני אדם • לאחר הסעודה • מאויב לאוהב • מלאך המות והשוחט • מעשה העז • מעשה רבי גדיאל התינוק • עגונות • עד עולם • עובדיה בעל מום • עידו ועינם • פנים אחרות • פרנהיים • פת שלימה • שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו
סיפורים לפנים מן החומה • הנדח • בלבב ימים
קובצי סיפורים אלו ואלו • פולין: סיפורי אגדות (מתוך "אלו ואלו") • על כפות המנעול • סמוך ונראה • פרקים של ספר המדינה (מתוך "סמוך ונראה") • ספר המעשים • עד הנה • האש והעצים • עיר ומלואה • לפנים מן החומה • פתחי דברים • קורות בתינו • תכריך של סיפורים
מכתבים אסתרליין יקירתי (עם אשתו) • ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (עם המוציא לאור) • מסוד חכמים
אנתולוגיות ימים נוראים • אתם ראיתם • ספר סופר וסיפור • סיפורי הבעש"ט
שונות כלב חוצות • ספר האותיות (ספר ילדים) • מעצמי אל עצמי (קובץ מאמרים ונאומים) • יידישע ווערק (קובץ סיפורים ושירים ביידיש)

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!