תהִלה היא זקנהצדקתיהודייה שגרה בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. המספר נתקל בה בדרך אגב בזמן חיפושיו אחר ביתו של חכם ירושלמי. תהִלה מכוונת אותו לביתו של החכם, ובדרך נקשרת ביניהם שיחה. חזותה של תהילה צעירה ויפה, היא נמרצת, פעלתנית ומרבה בסיוע לאחרים ובקיום מצוות. היא משרה סביבה אווירה שלווה וחיובית.
המספר נתקל בתהִלה בהזדמנויות שונות ובכל פעם נחשף לפן אחר באישיותה. ככל שההיכרות בין המספר לתהִלה מעמיקה, מתגלים פרטים נוספים מעברה. מתברר שהיא בת 104, היא הגיעה לירושלים כאישה עשירה אבל בחלוף הזמן ירדה לאט מנכסיה. נרמז כי למרות אופייה האופטימי היא סבלה רבות.
הסיפור ממשיך עד לחשיפת "סוד חייה" של תהִלה. מתברר שתהִלה נושאת עמה מטען כבד של אשמה בעקבות אירוע שהתרחש בעברה הרחוק: היא שודכה בגיל 11 לשרגא בן ה-12 בכוונה להתחתן איתו שנה לאחר מכן, כששרגא יגיע לגיל 13, אך לבסוף החתונה בוטלה כיוון ששרגא ומשפחתו השתייכו לזרם החסידי. אביה של תהִלה, שהתנגד לחסידות, קרע את התנאים, ובמעשהו זה בעצם בייש את שרגא ומשפחתו. לפי המקובל ביהדות, יש לבקש מחילה מהחתן במקרה של ביטול שידוך, אולם אביה לא עשה זאת בשל הבנתו כי הביטול מוצדק עקב חסידותו של החתן.
הסיפור שואב השראה מן הסיפור התלמודי חולדה ובור, ובו מומחשות התוצאות הטרגדיות של הפרת נדר נישואין. ואולם, על-מנת להוסיף רציונליזציה של חומרת המעשה, הוסיף עגנון לעלילה פרטים נוספים. אביה של תהלה השתמש בכוחו כ"ראש הקהילה", ועל-פי תיאורה את המעשה - משפחתו של שרגא נודתה ונרדפה, והדברים באו עד כדי כך שאלמלא עזבו, לא היו נותרים בין החיים עד סוף השנה.
כעבור זמן, נישאה תהִלה ונולדו לה שלושה ילדים. תהִלה שכלה את שני בניה, ובתה המירה את דתה. לאחר הטרגדיות שפקדו אותה נזכרה תהִלה בביטול השידוך. תהלה קושרת בין המועד הזהה של שכילת בנה וביטול נדר הנישואין, ומסיקה שכל צרותיה הן עונש על חטא זה. כל התנהגותה של תהִלה מבטאת ניסיון לכפר על חטא זה בעברה:
תהִלה מטפלת ברבנית זקנה ונרגנת על מנת לכפר על מה שעשתה בתה של תהִלה לאביה של הרבנית.
תהִלה רוצה לבקש מחילה משרגא, על מנת לשים קץ לעונשים.
לאחר שהיא מגשימה מטרות אלו, היא הולכת לעולמה כצדיקה בגיל 104.
פרשנות
הפתיחה של "תהִלה", בפתח הספרייה העירונית הרצליה
מוטיבים בסיפור
עגנון, כדרכו, משלב בכתיבתו הרבה מוטיבים ועקרונות הלקוחים מעולם המושגים היהודי. למשל, העיקרון התנ"כי – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", פירושו שיכול לקרות מצב שבו האב יחטא אך צאצאיו ישלמו את המחיר. בסיפורו של עגנון ניתן לראות עיקרון זה בכך ששלושת ילדיה של תהִלה נפגעו בגלל סיפור השידוך של תהִלה, ובעצם תהִלה עצמה נפגעה בגלל חטאו של אביה.
יש הרוצים לראות בהאדרת דמותה של תהִלה ביחס לרבנית, מוטיב המראה כי הרבנית שמצטיירת בדרך כלל כצדקת ביחס לשאר העם, בעצם אינה כזו, לעומת תהִלה - אשה מפשוטי העם - הראויה להערכה על אצילותה. מוטיב זה מתפרש במידה מסוימת כהוקעה של המוסכמות החברתיות בקהילה החרדית.
ישנם גם מוטיבים חוזרים השזורים לאורך כל הסיפור. לדוגמה: מוטיב האור ומוטיב המים.
מוטיב האור: מערכת מוטיבים המאירה את תהילה ואת תולדותיה (הנר הדועך המלווה את סוף חיי בנה של תהילה).
ירושלים
דמותה של תהִלה מקבילה לעיר ירושלים. תהִלה מתגוררת בירושלים, ולאורך כל הסיפור ישנו ניסיון להמשיל את תהִלה לעיר. לדוגמה: למרות היותה אישה זקנה, תהִלה מתוארת כנאה מאוד פרט לבגדיה, מאירת פנים לכל אדם, מתוארת כ"מלאך אלוקים". כך גם מתוארת ירושלים כעיר עתיקה המתחדשת בכל עת ("לבוש" עתיק לעומת "נפש" צעירה). בנוסף, חוו שתיהן אובדן גדול בעברן - תהלה שכלה את שני בניה ואילו ירושלים חרבה שני בתי מקדש.
על זיקתו של הסיפור לירושלים עמד חוקר הספרות שמואל ורסס:
'תהלה' הוא לא רק סיפורה האישי המרגש של אותה זקנה ותהילה שמה, וגורלה העגום; הוא גם סיפורה של ירושלים אשר לפנים מן החומה, האפופה הילה שבקדושה של זיקת קבע בין עם ישראל לעיר הזאת. אך עם הנוסחאות הפתטיות בדבר קשר זה שלא ינותק יש בהם בתיאוריו של עגנון גם מאווירת הנכאים השוררת ליד הכותל, אשר תחת שלטון המנדט הבריטי, על הגבלותיו ועל גזרותיו כלפי המתפללים לידו.[1]
תהִלה מספרת על חצרות רבות שערבים החליפו בהן את היהודים:
אתה זכור את החצרות שהיינו עושים אותן קפנדריא ועכשיו שרוב העיר מיושבת מערביים צריכים אנו לעקוף עליהן ומרבין עלינו את הדרך. הגענו לחצר אחת. אמרה לי, רואה אתה חצר זו, ארבעים משפחות מישראל היו בה ושני בתי כנסיות היו בה והיו מתפללין ולומדים ביום ובלילה והניחוה ובאו ערביים ותפסו בה.
העיר ירושלים היא מטפורה למצבו הרוחני של העולם היהודי. ירושלים העתיקה, הנתונה בין החומות, 'מקודשת בקדושה מעולה'. זוהי ירושלים של העבר. אולם, על פי המתואר בסיפור, ירושלים זו עוברת תהליך של ירידת הקדושה כאשר בתי הכנסת ובתי התמחוי נמכרים לערבים וקדושתם נהרסת על ידי הבהמות הרובצות שם. כך הוא עולם העבר של העם היהודי, שיורד מקדושתו ומתומתו, והופך לעולם דיסהרמוני המלא ספקות ותהיות.
נפתלי טוקר, למיבנה הסיפור "תהלה" לש"י עגנון ולדרכי עיצובו, הספרות ד (3), 1973, עמ' 507–518.
עדיה מנדלסון-מעוז, הספרות כמעבדה מוסרית: קריאה במבחר יצירות בפרוזה העברית של המאה העשרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, פרק שמיני: טרגיות, מזל מוסרי ועליבות: תהילה ותמול שלשום, עמ' 177–202.
^נדפס שוב בתוך: יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, חיפה, תשכ"ב, עמ' 82-69
^נדפס שוב בתוך: הלל ברזל, עתון 77, גיליון 59, 1992, עמ' 41; הנ"ל, חיים נחמן ביאליק – שמואל יוסף עגנון: מחקר ופירוש, הוצאת יחדיו, תל אביב, תשמ"ו, עמ' 307-293; הנ"ל, המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, עמ' 254-250
^נדפס שוב בתוך: לאה גולדברג, עגנון בשלושה קולות, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ערך: א.ב. יפה), ספרית פועלים, תל אביב, 1976, עמ' 196-190; הנ"ל, עגנון בשלושה קולות, עתון 77, גיליון 59, 1992, עמ' 42
^נדפס שוב בתוך: הלל וייס, מותה של תהילה כביטוי לגניזה עד ביאת הגואל, עתון 77, גיליון 59, 1992, עמ' 43
^נדפס שוב בתוך: עמוס עוז, שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, ירושלים, 1993, עמ' 19–38
^נדפס שוב בתוך: יוסף שה-לבן, ש.י. עגנון: סיפורים, הוצאת אור-עם, תל אביב, 1975, עמ' 100-91
^נדפס שוב בתוך: אפרים שמואלי, בוויכוח על עגנון – האם הספור "תהילה" קושר כתרים למסורת?, דפים למחקר בספרות 4, 1988, עמ' 191–196 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
^נדפס שוב בתוך: אליעזר שביד, "תהילה" לעגנון כסיפור קודש, בתוך: הלל ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון: מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1982, עמ' 520-501; אליעזר שביד, "תהילה" לעגנון כסיפור קודש, עתון 77, גיליון 59, 1992, עמ' 40
