ראשיתו של המדרחוב במאה ה-15 והוא אחד הרחובות העתיקים ביותר בבירה הרוסית. הרחוב מהווה את מרכזו של רובע ארבאט של העיר. הרחוב התפתח מחוץ לשערי העיר, כאשר לצד הדרך היוצאת מהעיר לכיוון סמולנסק נבנו חנויות של סוחרים, ובתי מלאכה.
במהלך המאה ה-18 הפכה השכונה משני עברי הרחוב למקום מגורים יוקרתי עבור אצילי מוסקבה. הבתים ברובע ארבאט נשרפו כמעט כליל במהלך שריפת מוסקבה בשנת 1812 בעקבות כיבוש העיר על ידי נפוליאון בונפרטה.
במהלך המאה ה-19 הפכה השכונה למקום מגורים של האצולה הנמוכה, אמנים ואנשי אקדמיה.
כיום מהווה הרחוב אתר תיירות מרכזי במוסקבה.
גאוגרפיה
כיכר ארבאט. בימין התמונה קפלת בוריס וגלב הקדושים, שנבנתה בשנת 1997 באתר בו ניצבה כנסייה שנהרסה בשנות ה-30. משמאל - הכניסה לתחנת ארבאטסקיה של הרכבת התחתית של מוסקבה.מפת רובע ארבאט ומדרחוב ארבאט."כנסיית ניקולאי שעל החול" נבנתה בסמוך לרחוב בשנת 1635, במקום בו עמדה כנסייה קדומה יותר שנהרסה בשריפה. כנסייה זו נהרסה בשנת 1932.
ראשיתו של המדרחוב בכיכר ארבאט, כ-800 מטרים מערבית לחומה המקיפה את הקרמלין. בכיכר הארבאט נפגש המדרחוב עם טבעת הגנים המקיפה את העיר, ועם רחוב ווזדויזנקה וכן עם רחוב ארבאט החדש. מפגש המדרחוב עם כיכר ארבט מכונה "שער ארבאט" (ברוסית: Арбатские Ворота) על שם השער בחומה שהקיפה את העיר, אשר עמד במקום. מדרחוב ארבט ממשיך בכיוון דרום מערב עד לכיכר סמולנסקיה (Смоленская площадь) המהווה חלק מטבעת הגנים. בהמשך ממשיך הרחוב מערבה, אולם מקטע זה, שאינו מדרחוב, מכונה "רחוב סמולנסקייה".
עד אמצע המאה ה-20 שימש הרחוב כדרך המרכזית המובילה מערבה מהקרמלין. במהלך שנות ה-60 נבנה במקביל לרחוב רחוב ארבאט החדש (נובי ארבאט - Новый Арбат) שהפך לדרך הראשית. בשנות ה-80 הפך הרחוב למדרחוב הראשון של מוסקבה.
היסטוריה
מקור השם
רחוב ארבאט הוא אחד הרחובות הקדומים ביותר של מוסקבה. לא ידוע מה מקור השם וממתי החלה הדרך להיקרא בשם זה, אולם השם מופיע במסמך מ-28 ביולי 1493. המסמך מתאר את שריפת "כנסיית ניקולאי שעל החול" (Церковь Николы на Песках) שניצבה בסמוך. השריפה התפשטה והרסה את בתי האזור שהיו כולם בנויים עץ.
ישנן מספר סברות בדבר מקור השם:
מערבית - מילה שמשמעה "רובע חיצוני" או "פרוור" (במהלך המאה ה-15 היה האזור פרוור עסקים מחוץ לחומת העיר). לא ברור כיצד הגיע שם בערבית לרובע של העיר ויש היסטוריונים המקשרים את השם לתקיפות של חאנות קרים כנגד מוסקבה במהלך המאות ה-15 וה-16[1].
ההיסטוריון הרוסי איוואן סאבלין בן המאה ה-19 טוען כי מקור השם במילה הרוסית "גורבאט" שמשמעה "חתחתים", בהתייחס לדרך הגרועה, או לאופיו הגאוגרפי של האזור[2], וזאת אף שמדובר באזור מישורי.
המאות ה-15 עד ה-17
בראשית המאה ה-15 הארבאט הייתה הדרך המקשרת בין הקרמלין לבין חלקיה המערביים של דוכסות מוסקבה, ובהמשך לפולין ולאירופה. בעקבות היותה דרך המלך המובילה אל מוסקבה, התיישבו לאורך הדרך, בסמוך לחומות העיר בעלי מלאכה רבים. בסמוך לדרך הוקמו סמטאות שנשאו את שמות בעלי המלאכה שעבדו בהם, כגון "רחוב הנגרים" ("סימטת פלוטניקוב" - Плотников переулок) ו"רחוב חרשי הכסף" ("סימטת סרבריאני" -Серебряный переулок).
בתקופת שלטונו של איוואן הרביעי (איוואן האיום) מוקמה לצד הדרך מפקדת שומרי הראש של הצאר (האופריצ'ינה), וממפקדה זו יצאו חייליו לצורך ההוצאות להורג עליהן הורה. בתקופה זו החנויות לצד הדרך נסגרו, ותושבי מוסקבה ניסו שלא לעבור בסמוך למפקדת המשמר.
לאחר מותו של איוואן וביטול המשמר, שבה הדרך להיות מרכז מסחרי והדרך הראשית המובילה למוסקבה.
בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 גדלה העיר מוסקבה בקצב מהיר, ופרוור ארבאט הפך להיות במרכזה של העיר במקום בקצה המערבי.
בשנת 1736 מחצית מהרחוב נהרס בשריפה, אולם במהרה נבנה מחדש בסגנון מודרני. במחצית השנייה של המאה ה-18 כונה הרחוב "שדרת סן ז'רמן" של מוסקבה.
בשנת 1793 33 מתוך 56 בתי האחוזה לצד הרחוב היו שייכים למשפחות אצולה או לעובדי ממשלה רמי מעלה. בין היתר התגוררו ברחוב המשפחות טולסטוי, גגארין, קרופטקין, גאליצין ושרמטב. יחד עם זאת, על אף הקרבה לקרמלין, נחשב הרחוב פרוור כפרי של העיר.
במהלך כיבוש מוסקבה על ידי נפוליאון בונפרטה בשנת 1812 צעדו חייליו לאורך רחוב זה בדרכם אל הקרמלין (אירוע המצוין בספרו של לב טולסטוי "מלחמה ושלום". במהלך כיבוש העיר נשרפה מוסקבה ובייחוד שכונת ארבאט. בעקבות השריפה נבנתה השכונה מחדש, ובתי האבן שנבנו בסגנון אימפריאלי ברחוב מצויים בו עד ימינו. בשלהי המאה ה-19 השתנה סגנון הבנייה מאדריכלות אימפריאלית לאר-נובו, ובתי דירות רבים נבנו ברחוב בסגנון זה עבור מעמד הביניים והסוחרים שהחלו להתעשר בתקופה זו. מבנים אלה, אשר חלקם הגיעו לשש ושבע קומות, היו מתקדמים לתקופתם.
דירת זיכרון של פושקין בארבאט (רו') (מוזיאון), שם התגורר עם אשתו נטליה גונצ'רובה במשך מספר חודשים לאחר נישואיהם ב-1831.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הפך הרחוב לאזור פופולרי בקרב אמנים, אקדמאים ואנשי יצירה (ופחות פופולרי בקרב האצולה). משוררים רבים, מוזיקאים וסופרים התגוררו ברחוב, שהפך להיות מרכז ה"אינטליגנציה" של מוסקבה, אולם בשל מצבם הכלכלי של אלה (שלרוב באו ממשפחות אצולה שאיבדו את הונן), ירד קרנו של הרחוב בקרב האצולה, ומשפחות האצולה העשירות העדיפו להתגורר ברחוב טוורסקיה. בין היתר התגורר ברחוב אלכסנדר פושקין, ובמקום מצוי פסל שלו ושל רעייתו נטליה. סופר אחר אשר התגורר ברחוב היה אנדרי בלי, אשר תיאר בספריו את הרחוב ואזור מגוריו.
בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הפך הרחוב פופולרי בקרב מעמד הביניים והתגוררו בו רופאים ועורכי דין רבים.
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 נבנו לאורך רחוב ארבאט בתי דירות גבוהים אשר שינו את אופיו של הרחוב, ונתנו לו את מראהו המודרני. היותה של הדרך לרחוב המסחרי הראשי של מוסקבה הביאה לפתיחת חנויות רבות גדולות לאורך הרחוב שנועדו עבור החברה הגבוהה. בקצה המערבי של הרחוב (באזור כיכר סמולנסקאיה של ימינו) פעל שוק איכרים (הסמולנסקי קינוק оленский рынок).
פתיחת תחנת קייב - תחנת הקצה של קו הרכבת מוסקבה קייב, כמה מאות מטרים מקצהו המערבי של הרחוב, הגביר את מספר המשתמשים ברחוב.
בשנת 1904 הותקן ברחוב קו חשמלית, אשר הוחלף 30 שנה לאחר מכן בקווי אוטובוס חשמליים. החלפת הקווים הביאה עימה ריצוף הרחוב באספלט (במקום ריצוף האבן שהיה קודם לכן).
בעקבות מהפכת אוקטובר בשנת 1917, החרימו השלטונות הסובייטיים את כל הרכוש הפרטי לאורך הרחוב, והפכו את המבנים למבנים בבעלות ממשלתית. הגירה מהאזורים הכפריים שסביב העיר לתוך העיר, ומחסור הדיור בה, הביאו לחלוקת בנייני הדירות ברחוב לקומונות בהן התגוררו משפחות רבות בכל דירה. במקביל חולקו חלק מדירות הפאר ברחוב לפקידים רמי דרג במפלגה הקומוניסטית. במקביל, נהרסו הכנסיות לאורך הרחוב ובהן כנסיית ניקולאי הקדוש. בעקבות צעדים אלה ירד מעמדו של הרחוב, והאמנים ואנשי הרוח עזבו אותו.
בראשית שנות ה-80 הוחלט על סגירת הרחוב (שהיה באותה עת ציר תנועה ראשי) והפיכתו למדרחוב הראשון שנבנה בברית המועצות. צעד זה נעשה במקביל לסיום בניית בניין משרד ההגנה של רוסיבה בכיכר ארבאט, אשר דרש התקנת מספר רב של כבלי תקשורת מתחת לרחוב ארבאט.
בניית המדרחוב, ושיפוץ המבנים שלצידו הסתיים בשנת 1986.
בתקופת ראשית הפרסטרויקה הרחוב הפך אתר מפגש לתומכי תרבות המערב (מקום מפגש להיפים ופאנקיסטים) וכן אתר פופולרי של אמני רחוב ומוזיקאים.
בעקבות נפילת ברית המועצות הפך הרחוב לאתר תיירות פופולרי. לאורכו נפתחו חנויות מזכרות רבות המיועדות לתיירים, וכן מסעדות רבות, ואת הרחוב פוקדים אמני רחוב ומוזיקאים.
