אֵלָתִיִּים (שם מדעי: Anacardiaceae) היא משפחה של עצים, שיחים ולעיתים גם בני-שיח מסדרת הסבוננאים (Sapindales). המשפחה כוללת כ-81 סוגים וכ-961 מינים רובם באזורים טרופיים ומיעוטם באזורים ממוזגים[1]. על אף תפוצתה הרחבה של המשפחה ברחבי העולם, עיקר הגיוון המורפולוגי והאבולוציוני שלה מצוי באזורים הטרופיים, ובפרט בדרום-מזרח אסיה, הנחשבת למרכז הגיוון של המשפחה.
המשפחה כוללת כמה גידולי פרי וזרע חשובים מבחינה חקלאית ברחבי העולם, ובהם: אגוז הקשיו המופק מאנקרדיון מערבי (Anacardium occidentale), פיסטוק חלבי מאלת הבוטנה (Pistacia vera), פלפל ורוד מפלפלון דמוי-אלה (Schinus areira, Schinus terebinthifolia), ומנגו מעץ המנגו ההודי (Mangifera indica). בנוסף לכך, באזורים הטרופיים של אמריקה מגדלים מינים שונים של מומבין (Spondias) כגידולי פרי חשובים.
מינים רבים נוספים משמשים ברפואה העממית, בתעשיית העץ, בעיבוד עורות וביישומים תעשייתיים נוספים. חלק מהמינים מפרישים שרף ריחני הקרוי מַסְטִיקָא, המשמש לתיבול ולהכנת מסטיקים.
משפחה זו מיוצגת בישראל וסביבתה על ידי ארבעה סוגים ועשרה מינים בלבד, ובהם אלה אטלנטית, אלת המסטיק, אוג הבורסקאים ופלפלון דמוי-אלה. מינים אלה מהווים מרכיב חשוב בנופי החורש ובגינות[2]. לפירוט נוסף ראה בפרק "מיני הבר בישראל וסביבתה".
תפוצת המשפחה משתרעת מאזורים ממוזגים בצפון אמריקה, אסיה ואירופה, דרך דרום אמריקה, אפריקה ואוסטרליה. עם זאת, עיקר הגיוון של הקבוצות במשפחה מצוי באזורים הטרופיים של העולם, ומרכז המגוון שלה נמצא בדרום־מזרח אסיה. כרבע (200) מכלל מיני המשפחה הם מינים נאוטרופיים, כלומר הם גדלים אזורים הטרופיים באמריקה. הסוג הגדול ביותר באזור זה הוא פלפון (Schinus), הכולל 40 מינים. אחד-עשר מתוך 32 הסוגים הנאוטרופיים כוללים מין אחד בלבד – תופעה המשקפת בראש ובראשונה את הגיוון הרב בצורת הפרי במשפחה. שבעה מהסוגים הללו נפוצים גם בעולם הישן וגם בעולם החדש, וניתוק גאוגרפי זה מהווה הזדמנות מצוינת לבחינת השערות ביוגאוגרפיות.
משפחת האלתיים נבדלת ממספר משפחות קרובות בסדרת הסבוננאים באמצעות תכונות כימיות ומורפולוגיות, בעיקר נוכחות שרף וריח אופייני מהצמח בעת מעיכה או פציעה, אך יש יוצאים מן הכלל:
במרחבי הבר של ישראל וסביבתה מיוצגת משפחת האלתיים על ידי ארבעה סוגים ותשעה מינים. מינים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מנופי החורש הים־תיכוני וממערכות אקולוגיות אחרות באזור, ולעיתים ניכרת תרומתם גם בגינות נוי ובייעור — ועל כך בפרק אחר.
הסוג אלה כולל חמישה מינים: אלה אטלנטית (Pistacia atlantica), אלה ארץ־ישראלית (Pistacia terebinthus), אלת המסטיק (Pistacia lentiscus) ואלת הכלאיים (Pistacia × saportae) - כלאיים של אלת המסטיק ואלה ארץ־ישראלית. המין החמישי, אלה פרסית (Pistacia khinjuk), הוא עץ נדיר הגדל בירדן ובסיני, אך אינו מצוי בישראל. מיני הסוג אלה מאופיינים בעלים מנוצים ובפרחים חד-מיניים (הצמח דו-ביתי), חסרי עלי כותרת.
הסוג אוג (Rhus) כולל כ־51 מינים, אך בישראל גדל כיום רק אוג הבורסקאים (Rhus coriaria). לעומתו, אוג קוצני ואוג מחומש הועברו לסוג סירסיה (Searsia) בעקבות עדכונים טקסונומיים.
הסוג סירסיה כולל שני מינים אוג קוצני (Searsia tripartita) אוג מחומש (Searsia pentaphylla).
הסוג פלפלון כולל שני מינים: פלפלון דמוי-אלה (Schinus terebinthifolius) ופלפלון בכות.
משפחת האלתיים (Anacardiaceae) כוללת בעיקר עצים ושיחים, ולעיתים רחוקות גם בני-שיח או מטפסים מעוצים טרופיים. מינים אחדים קוצניים. רבים מבני המשפחה הם עצים או שיחים המכילים ביבי שרף (צינורות המכילים שרף) בגבעולים ובעלים. אלו ניכרים בעת חיתוך רקמות טריות, ולעיתים ניתן להבחין בכתמים כהים על הענפים – שרף שהתייבש. השרף הוא מוהל שקוף עד חלבי, ולעיתים מתייבש לגוון כהה (חום או שחור) ועלול לגרום לגירוי בעור. ברבים מהמינים ניכרת ארומה חזקה של טרפנטין או מנגו. הענפים הצעירים חלקים או סדוקים, ולעיתים מכוסים כתמי שרף יבש. תכונה זו אינה קיימת במשפחות מסדרת הסבוננאים, כמו סבונניים, זיתיים ופיגמיים.
העלים לרוב מסורגים, ולעיתים נדירות נגדיים או ערוכים בדורים. הם פשוטים או מורכבים. העלים המורכבים עשויים להיות תלתניים, מנוצים או בעלי מבנה כפני (ככף יד). הלוואים חסרים. בבסיס הפטוטרת (pulvinus) מופיעה לעיתים התעבות אופיינית, והטרף חסר בלוטות ריחניות שקופות.
התפרחות הן חיקיות או אמיריות (בקצה הגבעול), ולעיתים נדירות גם גזעיות – כלומר, צומחות ישירות מן הגבעול הראשי או מענפים ותיקים. הן מופיעות במגוון טיפוסים: תפרחות מכבדיות (panicles) – אשכולות מסועפים שבהם גם הציר הראשי וגם הענפים הצדדיים ממשיכים להתארך; אשכולות פשוטים (racemes); שיבוליות (spikes); או תירסיות (thyrses) – תפרחות שבהן הציר המרכזי ממשיך להתארך, אך כל ענף צדדי מסתיים בפרח ואינו ממשיך להתארך.
הפרחים קטנים, לרוב דו-מיניים, אך עשויים להיות חד-מיניים במינים חד-ביתיים, דו-ביתיים או פוליגמיים.
צמח פוליגמי הוא פרט אשר נושא גם פרחים מושלמים (כלומר, פרחים דו-מיניים בעלי אבקנים ושחלה מתפקדים) וגם פרחים בלתי-מושלמים – זכריים בלבד או נקביים בלבד, כלומר כאלה החסרים אחד מאיברי הרבייה המתפקדים. ברוב המינים לפרחים סימטריה רדיאלית. רובם בני חמישה איברים בכל דור (גביע, כותרת, אבקנים ועלי), אם כי ייתכנו גם מספרים אחרים.
הגביע בעל 2 עד 6 עלים או אונות, והוא מורכב מעלי גביע מאוחים או מפורדים, בעלי סידור רעוף (imbricate) או צמודים אך לא נושקים זה לזה (valvate).
עלי הכותרת מפורדים, במספר של 2 עד 6, ולעיתים נדירות חסרים לחלוטין.
האבקנים מפורדים, לעיתים נדירות מאוחים בבסיסם, ממוקמים סביב הדיסק או עליו מתחת לשחלה. לרוב מספרם שווה או כפול ממספר עלי הכותרת או עלי העטיף, ולעיתים רחוקות מספרם גדול מזה. המאבקים נישאים בבסיסם או בגבם, ורובם פוריים.
השחלה על פי רוב עילית — כלומר, עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה, כל אחד לחוד. לעיתים נדירות מאוד השחלה חצי-תחתית. היא בעלת מגורה אחת עד חמש, ולעיתים אף רבות יותר. בכל מגורה מצויה ביצית אחת הפוכה (אנטרופית – anatropous), כלומר כיוון הקודקוד של גוף הביצית מופנה אחורה, לעבר בסיס העוקץ שלה.
על מצעית הפרח מצויה טבעת צופן בולטת (דיסק), אשר מפרישה לרוב צוף מתחת לשחלה או סביבה.
הפרי במשפחת האלתיים הוא לרוב בית-גלעין (drupe) — גלעין קשה עטוף בציפה שמנונית או בשרף דביק. ברוב המקרים הפרי חד-זרעי, אך לעיתים מכיל שניים עד חמישה זרעים ואף יותר. בחלק מהמינים, במיוחד בסוגים טרופיים, הפירות בשרניים ואכילים (כגון במנגו ובקשיו). לעומת זאת, מינים אחרים מפתחים פירות יבשים, בעלי קליפה קשה ודקה, שאינה נאכלת. מינים מסוימים, בעיקר מהסוג אוג (Rhus), נושאים פירות יבשים ולעיתים מכוסים שכבת שיער דלילה או ציפוי שרפי. במקרים אחדים הפירות מכונפים (samaras), והם תמיד יבשים.