האי נקרא על שם איקרוס שניסה לעוף ביחד עם אביו דדלוס והשעווה מכנפיו נמסה והוא נפל לים ליד איקריה ונהרג. אביו דדלוס קבר אותו באי.
[1]
פסטיבלים
המונח פסטיבל מתייחס למסיבותריקודים עם אוכל. במקור היו הפסטיבלים חגיגות דתיות. לאחר מלחמת האזרחים ביוון הוגלו לאי קומוניסטים יוונים. תושבים האיקרים שיתפו איתם פעולה ולכן הפסיק השלטון המרכזי לתמוך כלכלית באי. עד תחילת שנות ה-80 של המאה העשרים מנע השלטון המרכזי מעבר סחורות לאי ומהאי לחלקים אחרים של יוון. בגלל העוני הרב החליט המחוז בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים להסב את וועדות הכנסיות לאגודות במטרה לסייע לקהילות הקטנות העניות. הפסטיבלים הפכו גם לאמצעי מימון. הכסף ששילמו המבקרים בפסטיבלים שימש לשירותים לקהילות, כגון: בניית כבישים, בניית אמות מים, כיכרות, נמלים וכיוצא בזה.
חברי הקהילה המקומית עוזבים את עבודתם בימים שלפני הפסיטיבל, בזמן הפסטיבל ובימים שאחריו ועובדים בהתנדבות בארגון הפסטיבל. גם היום כשחלק מהשירותים הממומנים על ידי ממשלת יוון משמשים הפסטיבלים לאיסוף כסף למטרות חברתיות, כגון: מלגות.[2]
ריקודים ואוכל ושתייה
האוכל הוא בדרך כלל בשרעז טחון וצלוי עם פילאף מבושל במרק עיזים. טבחים ומלצרים מתנדבים מגישים את האוכל על מגשי עץ ענקיים. שותים יין אדום מקומי.
מתחילים בריקודים אירופאים ואחרי זה ריקודים יוונים וריקודים איקראים. כל המשתתפים רוקדים, כולל קשישים בגיל מופלג ונערים.[2]
היסטוריה
איקריה מיושבת בערך החל מהתקופה הנאוליתית. בערך משנת 7000 לפני הספירה. בערך בשנת 750 לפני הספירה הגיעו לאי היוונים הראשונים. הם הגיעו ממילטוס.
עד ימי הביניים
במאה ה-6 לפני הספירה נשלטתה איקריה על ידי האימפריה של פוליקרטס.
במאה החמישית לפני הספירה הייתה איקריה חלק מהברית האטית-דלית שנשלטה על ידי אתונה.
במאה השנייה לפני הספירה איקריה נשלטה על ידי סאמוס.
מקדש ארטמיס בנאס
במאה השישית לפני הספירה הוקם מקדש לאלה ארטמיס בנאס (באנגלית:Nas) שבאיקריה. נאס היא עיירת נמל שממנה יצאו להפלגות. האלה ארטמיס מקודשת במיוחד באיקריה. בסביבות שנת 1830 לקחו תושבי הכפרים חלקים גדולים מאבני המקדש לצורך בניית כנסייה.[3]
ימי הביניים
תושבי איקריה ניסו להגן על עצמם מפני אורחים לא קרואים בעיקר שודדי ים. הם הרסו את הנמלים של האי והציבו צופים במגדלים בכנסיות בראשי ההרים. באמצעות מדורות שהדליקו.
בנוסף בתי התושבים היו מוסווים על מנת ששודדי ים לא יבחינו בהם.
ההסוואה בוצעה באמצעות המרכיבים הבאים:
הבתים היו נמוכים ונבנו מאבנים דומות לסלעים שהיו שם מבחינת צבע ומראה.
פתחי היציאה היו מכוונים בכיוון מנוגד לים וללא ארובות, שהוחלפו במספר רב של חרכים קטנים בגובה נמוך. המטרה הייתה למנוע משודדי הים להבחין שהבתים משמשים למגורים באמצעות זיהוי האש שהודלקה בתוכם לצורך חימום ובישול.[4]
השלטון העות'ומאני"
איקריה נשלטה על ידי העות'ומאנים משנת 1520 ועד לשנת 1912.
לפני הכיבוש העות'ומאני איקריה נשלטה על ידי אבירי סנט ג'ון ולפניהם על ידי הרפובליקה של גנואה ועל ידי הביזנטים.
בשנת 1912 מרדו תושבי איקריה באימפריה העות'ומאנית. המרד הסתיים בהצלחה ואיקריה הפכה לזמן קצר לאחת המדינות העצמאיות הקטנות בביותר בעולם. המרד הצליח כמעט ללא שפיכות דמים וללא תמיכה ישירה מבחוץ.
לפני מלחמת העולם הראשונה נחלשה האימפריה העות'ומאנית. באזור הסמוך לאיקריה נלחמו העות'ומאנים מלחמה אבודה באיטלקים. איטליה השתלטה על רודוס ועל האיים הדודקאנסיים בשנת 1912. ההשתלטות האיטלקית עודדה את האיקראים לנסות להשתחרר מהכיבוש העות'ומאני כשהשאיפה של התושבים הייתה להתאחד עם יוון ולא להיות תחת שלטון איטלקי. את המרד האיקראי הובילו ד"ר ג'ון מלאכיאס, רופא שלמד באתונה ובפריז וחזר לאי וג'ורג' פומטאליס, נידון למוות על יד העות'ומאנים בשל התגייסותו לצבא היווני.
האיקראים רצו להשתחרר מהכיבוש העות'ומאני גם בגלל שהעות'מאנים רצו לגייס לצבא את צעירי איקריה גם בגלל האיסור על גידול טבק באי.
לאיקריה הוברח נשק רב מיוון. ב-17 ביולי 1912 50 לוחמים איקראים ניצחו בקרב כוח עות'ומאני הקטן של תשעה לוחמים. לכל צד היה הרוג אחד. המושל העות'ומאני התבצר עם הכוח הקטן שלו התבצר בבניין המושל בעיר הבירהאגיוס קיריקוס. האיקריאם נכנסו לבניין ב-18 ביולי 1912 והעות'ומאנים נכנעו ללא קרב.
[5]
מדינת איקריה
בגלל סיבות פוליטיות לא ניתן היה לצרף את איקריה מידית ליוון. איקריה הוכזה ביולי 1912 ללמדינה עצמאית ייחודית בהיסטוריה.
מדינת איקריה החופשית הייתה מדינה ללא ביורוקרטיה, ללא מטבע וללא יחסים דיפלומטיים. היו לה דגל. חוקה, המנון לאומי ובולי דואר, לייצוב כלכלת המדינה נאספו תרומות של איקראים שהגרו לארצות הברית ולמצרים. מדינת איקריה החופשית התקיימה במשך חמישה חודשים. בנובמבר 1912 התאחדה עם יוון. הנשיא היחיד של מדינת איקריה החופשית היהי איואניס מלאכיאס, (באנגלית: Ioannis Malachias)[5]
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 התחיל השלטן המרכזי ביוון להשקיע באי איקריה. אחת הסיבות לכך הייתה השאיפה להגדיל את מספר התיירים באי. כתוצאה מכך חל שיפור משמעותי בתשתיות באי. אחת הסיבות לגידול במספר התירים המבקרים באי היא היותו של האי אזור כחול בו תוחלת החיים גבוהה יחסית.
[8]
אזורים כחולים הם אזורים בעולם שתוחלת החיים בהם גבוהה מהממוצע. אזורים כאלה זוהו על ידי ג'יאני פס, מישל פולן ודן בואטנר. באזורים אלה ניתן למצוא שיעור גבוה יחסית של אנשים החיים מעל לגיל 100 וצוחלת החיים בבריאות טובה גבוהה יחסית למקומות אחרים.
ההשערה היא שתוחלת חיים גבוהה זו נובעת מצירוף של גורמים:
כל אחת מהרשויות הפכה לאזור משנה ברשות המשותפת. בכל אחת מהן כלולים יישובים נוספים באזור הקרוב לעיירה ההמרכזית.
אגיוס קיריקוס היא בירת איקריה.
איקריה כפופה מינהלית לרשות של האי הסמוך הגדול יותר סאמוס.