הברית האטית-דלית או הליגה האָטית-דֶלית (מלשון אָטִיקָה – האזור שבו שוכנת אתונה, ודֶלוֹס – האי שבו נכרתה הברית) הייתה ברית צבאית בראשות אתונה העתיקה, אשר נוסדה בשנת 478/7 לפנה"ס על מנת למגר את הפרסים מאדמת יוון, לשחרר את היוונים שהיו תחת השלטון הפרסי (באיוניה ומספר איים בים האיגאי), ולנקום בפרסים על פלישתם ליוון. הברית פורקה בשנת 404 לאחר תבוסת אתונה במלחמה הפלופונסית.
ארגון הברית
קבלת ההחלטות התבצעה על ידי מועצה משותפת שמיקומה באי דלוס. במועצה זו היה לכל פוליס נציג אחד וקול אחד בהצבעות. המועצה היא שקבעה את מדיניות הברית.
הפיקוד הצבאי על כוחות הברית היה נתון בידי אתונה.
מדיניות החוץ של הברית נקבעה על ידי המועצה, אולם מדיניות החוץ של כל אחת מהחברות הייתה עצמאית (כל עוד, יש להניח, לא נגדה את זו של הברית).
בתחום מדיניות הפנים נשארה כל אחת מחברות הברית אוטונומית, קרי רשאית לנהל את ענייניה הפנימיים כראות עיניה.
קופה משותפת למימון פעולות הברית שכנה בדלוס. על כל אחת מבעלות הברית הוטל מיסוי קבוע שנקבע על פי שומה, שיכול היה לבוא לידי ביטוי במס כספי או בתשומות (אוניות וחיילים).
אפשר לחלק את בעלות הברית לשני סוגים על בסיס כלכלי: משלמות מיסים ומספקות אוניות. מעבר לכך היחסים (לפחות מבחינת הכוונות בהקמת הברית) היו שוויוניים. לכל פוליס יש קול אחד במועצה, והאוטונומיה כאמור לעיל נשמרה.
פעילות והישׂגים צבאיים
מפקדה הראשון של הברית היה קימון בן מילטיאדס, איש אתונה. בראשותו, פעלו כוחות הברית לראשונה ברחבי הים האגאי, ראשית בסילוק כוחות פרסיים מן הזירה, ואחר-כך בהכנעת איים שונים.[1] ההישׂג הצבאי הראשי בהגנה על יוון מפני פלישה פרסית נוספת הגיע כעשׂור או יותר לאחר פלישת כסרכסס.[2] צבא וצי פרסיים התאספו על גדות נהר אֵוּרימֵדוֹן (בדרום-מערב טורקיה של ימינו), בהכנה למסע ליוון. הצי והצבא של הברית הפתיעו את הכוחות הפרסיים בשטח, שבו 200 ספינות מלחמה תלת-סיפוניות פניקיות, והשמידו חלק גדול של הצבא. בשנת 450 תקף הצי של הברית שוב כח ימי גדול, שהכיל אניות פיניקיות, קיליקיות וקפריסאיות בשירות הפרסים, ונצח אותו באופן נחרץ ליד סלמיס שבקפריסין. בעקבות תבוסה זו השתכנע ארתחששׂתא הראשון מלך פרס לחתום על הסכם שלום עם האתונאים ועם הברית האטית-דלית.[3]
השליטה של אתונה בבעלות הברית
שליטתה של אתונה בברית נבעה מלכתחילה מעמדת ההנהגה, לאחר עזיבת הספרטנים את המערכה. בחלוף השנים, התגברה המגמה, לפיה בעלות-הברית הפסיקו לשלוח אוניות למאמץ המשותף, ובמקומן העלו מס לקופת האוצר של הברית. הון זה שמש את האתונאים לבניית אוניות נוספות. מכאן נבע מצב בו הון זרם מבעלות-הברית לאתונה. יתר על כן, כל עיר שהפסיקה להשתתף במאמץ הצבאי הימי, אִבּדה את כושר הלחימה שלה, וממילא עמדו לרשותה פחות ספינות מלחמה. כך קרה, שככל שאתונה התחזקה בראש הברית, בעלות הברית הבודדות נחלשו בהתאם.[4] התוצאה המובהקת של תהליך זה היה העברת הקופה המשותפת של בעלות-הברית מהאי דלוס לאתונה עצמה, בשנת 454 לפנ׳.[5]
אתונה נהנתה מזרימת הון אליה, אשר תרם לשיקומה מההרס שנגרם כתוצאה מהפלישה הפרסית ולצמיחתה הכלכלית. את ההון המוזרם השקיעה אתונה במנופים כלכליים: פיתוח תשתיות (מקדשים, מבני ציבור, נמלים, חומות ומן הסתם כל האמצעים שהיו דרושים להקמתם ומהווים בסיס לכלכלה חזקה: בתי מלאכה, מחצבות, מנסרות, נפחיות וכיוצא בזאת), תעסוקה והקטנת האבטלה, מפעלי התיישבות וצבא שמתגלה כמכשיר כלכלי, בכך שהוא יוצר לאתונה הכנסות נוספות על ידי אכיפת עולה של אתונה על שטחים ואוכלוסיות ההולכים וגדלים (בדרך כלל צבא יוצר רק הוצאות). בשלבים מאוחרים יותר של קיום הליגה קיבלה השליטה הכלכלית של אתונה אופי הרבה יותר תוקפני ובולט לעין: כפיית המטבע, הפיקוח על המסחר שלווה במיסוי והעברת סמכויות השיפוט לאתונה עם כל התועלת הכלכלית שצמחה מכך.
מדיניות זו של אתונה עוררה אי-שׂביעות רצון, ואף זעם, בקרב חלק מבעלות-הברית. בעלת-הברית הראשונה שהתמרדה כנגד השלטון האתונאי הייתה נָקסוֹס (שנת 470 לפנ׳).[6] האתונאים צרו על העיר והכניעו אותה. שנים ספורות לאחר מכן התמרד האי תאסוס, שהוכנע אף הוא לאחר מצור קשה של שנתיים.[7] בשנת 457/6 כפו האתונאים על אויבתם משכבר, אייגינה, להצטרף לברית בעל-כרחה.[8] בחלק מן המקרים שלחו האתונאים מתנחלים (קְלֶרוּכים), לישב אדמות של בעלות-ברית שהתמרדו והוכנעו. קלרוכים אלה היו אזרחים אתונאים, שגרו רחוק מן הבית, ושימשו חיל מצב קדמי עבור אתונה.[9]
הברית האטית-דלית נפגעה קשות בעת המלחמה הפלפונסית השנייה, במהלכה ניסו גם רבות מחברות הברית להתנתק ממנה. עם תבוסתה של אתונה במלחמה זו פסקה הברית למעשה מלהתקיים.
.svg)
