אוֹג הַבֻּרְסְקָאִים (שם מדעי: Rhus coriaria) הוא שיח נשיר בגובה מטר עד 5 מטרים. מין זה הוא יחיד בסוגו בישראל ומשויך לסוג אוג שמונה 52 מינים ונמנה עם משפחת האלתיים[2]. הוא צומח כבודד או בקבוצות קטנות במקומות שונים בחבל הים-תיכוני ההררי של ישראל. בכמה תחומי גידולו הוא, כפי הנראה, פליט תרבות. אוג הבורסקאים נפוץ בכל אגן הים התיכון וחודר גם לאזור בעל אופי ערבתי-יבשתי המשתרע מטורקיה ודרום רוסיה במערב, דרך איראן וצפון הודו עד מונגוליה במזרח.
מין גדל בחורש של הרי הצפון והכרמל וכן בהרי יהודה ושומרון. מחוזות גידולו: גולן, חרמון, גליל, עמק ירדן עליון, כרמל, הרי שומרון, הרי יהודה, שרון, שפלה[3].
תיאור הצמח
עץ או שיח נשיר לא דוקרני וחסר שרף.
העלים מסורגים, מורכבים-מנוצים אי-זוגיים (עלעל בקצה העלה), בכל עלה 5 עד 7 זוגות עלעלים שעירים, מחודדים בקודקודם ומשוננים. ללא לוואים.
הצמח הוא חד-ביתי. הפרחים קטנים חד-מיניים, בצבע ירוק-צהוב, מרוכזים בתפרחות גדולות מסוג אשכול.
הפרחים בעלי 5 עלי גביע -5 עלי כותרת. לפרחי הכר 5 אבקנים, ולפרחי הנקבה 3 עמודי שחלה.
הפירות קטנים עגלגלים ושעירים, גודלם עד חצי סנטימטר וצבעם אדום. הם מבשילים מסוף אוגוסט ועד תחילת דצמבר, בסוף הקיץ ועד תחילת הסתיו. הפרי הבשל שעיר ודביק, טעמו חמוץ ומשמש כתבלין רב-שימושי (מוכר כסומאק).
הוא מתפשט על ידי שלוחות ויוצר קבוצות סבוכות. הלבלוב מתרחש לקראת אפריל,
הפריחה מתחילת מרץ ועד סוף יוני. ובחודש אוקטובר העלים מצהיבים ונושרים, העלווה מתחדשת עם הפריחה.
מקור השם וזיהויו
אוג הבורסקאים מוכר יותר בשמו "סומאק". שם זה, מקורו כנראה בסורית, וממנה התגלגל לשפות האנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית ועוד. "סֻמאק" משמעו אדום על שום צבעו זה של הפרי הבשל. במשנה כונה הצמח 'אוג'. טעמו של השם 'אוג' בעברית אינו ברור, ותמוה ביותר שהוא מופיע בתלמוד רק בשם זה, שכן נקרא בארמית גם אוגא. פרשני ימי הביניים מזהים את האוג של חז"ל עם ה"סמאק", השם שהשתמר לצמח זה בשפות השונות עד היום, ולפיכך זיהויו בימינו ודאי.
רוב המקורות המתייחסים לשימושיו התעשייתיים של האוג בעבר, מבליטים בראש ובראשונה את תפקידו בתעשיית העורות. דבר זה הוא שהעניק לצמח את כינויו 'הבורסקאים'[4].
צמח זה מוזכר בין הפירות שחייבים במעשר (מעשרות א', פאה ה') ובפאה (פאה א' ה'), אך אינם חייבים בדמאי (דמאי א',א')
שימושי הצמח
מאכל
מהמקורות התלמודיים עולה ששימושו העממי של האוג היה בעיקר למאכל, כפי שהדבר בימינו. מפירות האוג האדומים מכינים תבלין סומאק חמוץ, המופק מכסות השערות שעל גבי הפירות הבשלים וכן מקליפות הגרעינים. האבקה משמשת לתיבול סלטים, מיני תבשיל ומאפה. היא גם מוסיפה חמיצות וצבע אדום לתבשיל[4]. כמו כן, התבלין הוא אחד המרכיבים בתערובת התבלינים הקרויה זעתר. את הפירות השלמים ניתן להשרות במים לקבלת משקה.
צביעה
האוג על חלקיו השונים שימש בעבר להפקת צבע או כחומר מייצב. שורשי האוג מכילים חומר שצבעו כתום. בספרות יש עדות לכך שגם מהפירות ניתן להפיק חומרי צבע. מקליפת העץ, הפירות ובעיקר העלים מופק הצבע הצהוב. בהתחשב בתכונות החומציות של פירות האוג ותוצריהם, בהחלט ייתכן גם שחומץ המופק מהם שימש כחומר בסיסי מייצב בצביעה. הפקת צבע משורשי הצמח הייתה כנראה מוגבלת, שכן הכנת כמות מסחרית דורשת עקירת עצים רבים[4].
בורסקאות
זהו שימוש מרכזי של האוג, ומופיע במקורות רבים. חומרי הטאנין שבצמח והשימוש בהם לעיבוד עורות ("בורסקאות" בארמית) הם שהקנו לצמח את שמו.
שלב חשוב ביותר בעיבוד העורות, לאחר ניקויים והסרת השיער, היה הבירוס, שבמהלכו נטבלים העורות בחומרים שונים למניעת ריקבון והקניית גמישות ועמידות לאורך זמן. בעת העתיקה היה הבירוס מבוסס בעיקרו על הטנין שהופק מחלקי צמחים. יתרונו של האוג על פני צמחים אחרים הוא באיכותו ובריכוזו הגבוה של הטנין המצוי בו. בורסקאים מקצועיים השתמשו בדרך כלל רק באבקת אוג.
בכתבי גניזת קהיר מוזכר שהאוג היווה מרכיב חשוב בתעשיית העור במאות ה-11 וה-12, וכי נסחר לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל ומצרים. במאה ה-18 קיימות עדויות כי באירופה השתמשו רק באוג לבירוס. עדויות מארץ ישראל עצמה מעידות על שימוש באוג כמרכיב חשוב בתעשיית העורות עד ראשית המאה ה-20, עם הופעת תחליפי הבירוס הכימיים[4].
שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינו
ברפואה האשורית והבבלית שימש הפרי לריפוי גירודים בראש, נפיחויות, חבלות ולהשקטת כאבי רגליים. הזרעים שימשו תרופה למחלות פנימיות. ברפואה הקלאסית שימש הפרי לטיפול בדיזנטריה ובכאבי אוזניים, והעלים שימשו לריפוי דלקות, חבורות ופצעים ולהקלת כאבי חניכיים. בימי הביניים נעשו בצמח שימושים רפואיים דומים, אך הוא שימש גם להפלת עוברים, לשיפור הראייה, לריפוי טחורים, והיווה מרכיב במשחות עיניים. ברפואה המסורתית בימינו משמשים הפירות לעידוד הזעה, להפסקת שלשול ולהורדת רמת הכולסטרול בדם[5].
שימוש נוסף בצמח היה באבקת הפרי, ששימשה למניעת הרטבות לילה והפרעות במתן שתן. כמו כן, ברפואה העממית המערבית הצמח משמש גם לטיפול בדלקות חניכיים וכן לדלקות כבד.
