בשונה משאר התפילות, אין בה חזרת הש"ץ על תפילת שמונה עשרה. התפילה מסתיימת בעלינו לשבח, ובקהילות מסוימות נהוג להוסיף לפני או אחרי התפילה פרקי או פסוקי תהילים.
יסודה של תפילת ערבית
בדומה למסורת תפילות שחריתומנחה גם נוסחה של תפילת ערבית החל להתגבש בימי הבית השני והמשיך גם בימי המשנה והתלמוד.
המסורת מייחסת את קביעת תפילת ערבית ליעקב אבינו.[1] בברייתא המקשרת בין התפילות לקורבנות, קורבן תמיד של שחר מתאים לתפילת שחרית וקורבן התמיד של בין הערביים מתאים לתפילת מנחה, אך אין קרבן המתאים לתפילת ערבית. המקבילה שניתנת לתפילת ערבית היא הקטרת החלבים והאיברים מהקורבנות שהוקרבו ביום. לכן זמנה העיקרית בלילה, החל בצאת הכוכבים, וברוב המקומות בארץ נהוג לעניין זה להחשיב את צאת הכוכבים כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה.
תפילת ערבית "רשות" או "חובה"
שלא כמו תפילות שחרית ומנחה, חובת תפילת עמידה של ערבית עמדה במחלוקת בתקופת המשנה והתלמוד. במסכת ברכות[2] מובאת מחלוקת תנאים לגבי החיוב שבתפילת ערבית: במשנה[3] נאמר: "תפילת הערב אין לה קבע", ובגמרא מובאת מחלוקת תנאים בנושא. לפי רבי יהושע, תפילת ערבית היא רשות, ואילו רבן גמליאל דיבנה סבר שהיא חובה. מחלוקת זו גרמה בסופו של דבר להסרת רבן גמליאל מכס הנשיאות ולהעלאתו של רבי אלעזר בן עזריה. האמוראים נחלקו כמי יש לפסוק הלכה, ופוסקי ההלכה המאוחרים יותר נקטו כדעת רבא, שפסק כדעה שתפילת ערבית רשות, אך כתבו שכיום תפילת ערבית חובה מצד מנהג ישראל.[4]
ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
לדעת רבים מן האחרונים, צורת חיוב זו יוצרת הבחנה בין נשים לגברים, שכן נשים לא קיבלו תפילת ערבית עליהן, ועל כן חיובן בתפילת ערבית פחות מחיובן בשאר תפילות.[5] בנוסף, היות שמטרת חזרת הש"ץ היא להוציא ידי חובה את המתפללים שאינם יודעים את נוסח התפילה, בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ.[6]רב נטרונאי גאון תלה את הסיבה למנהג לומר קדיש אחרי ברכות קריאת שמע לפני תפילת העמידה, בדעה שתפילת ערבית רשות, והקדיש משמש כהכרזה שהסתיימה התפילה והרוצה לצאת יצא.[7]
המחלוקת לגבי חיוב התפילה נסובה רק לגבי חיוב תפילת עמידה, אך לגבי קריאת שמע לא נחלקו, שחובת קריאת שמע בערב היא חיוב, ולהלכה חיוב זה מדאורייתא. סדר התפילה הוא שקריאת שמע וברכותיה קודמים לתפילת העמידה, אך מי שנתאחר לבית הכנסת ולא יספיק לקרוא קריאת שמע וברכותיה ולהתפלל עם הציבור, יתפלל קודם תפילת העמידה עם הציבור ואחר כך יאמר ברכות קריאת שמע.[8]
לפי נוסח הספרדיםוהחסידים, אומרים תחילה את פרק קל"ד מספר תהילים - "שיר המעלות הנה ברכו את ה'" וכו', וכן מספר פסוקי ביטחון בה'; לאחר מכן אומר החזן חצי קדיש, ולאחריו אומרים את פסוקי "והוא רחום". בהרבה קהילות אשכנז המערבי מוסיפים את מזמור קל"ד רק כשמתפללים ערבית "בזמנו" (כלומר אחרי צאת הכוכבים).[9]
רוב עדות המזרח מתחילות ב"לשם יחוד", ושלושה פסוקים "ה' צבאות עמנו", "ה' צבאות אשרי אדם" ו"ה' הושיעה". בקהילות אשכנז המערבי הנ"ל, אומרים שלושת פסוקים אלו (בלי "לשם יחוד"), כל אחד שלש פעמים, אחרי מזמור "שיר המעלות הנה ברכו את ה'" ולפני הקדיש; אחרי הקדיש אומרים "והוא רחום" ואומרים שוב את פסוק "ה' הושיעה".
קהילות עיראק ופרס אומרות במקום חמישה פסוקים: "כי אל רחום ה'", "והוא רחום", "ה' צבאות עמנו", "ה' צבאות אשרי אדם" ו"ה' הושיעה", "ויברכו שם כבודך".
בהרבה קהילות, שרים "לדוד ברוך" (תהילים קמ"ד וס"ז) לפני ערבית במוצאי שבת. בהרבה קהילות, תוספת זו מחליפה את המזמור הרגיל - "שיר המעלות הנה ברכו את ה'" וכו' - שאומרים בשאר ימות החול.
ברוב הקהילות, בליל שבת וחג מדלגים על כל הפסוקים האלה (ואפילו והוא רחום) ומתחילים ברכו. חריג לכך הוא בחסידות חב"ד, שנוהגים שבשבת אומרים חצי קדיש אחרי כגוונא, ובליל יום טוב אומרים 'שיר המעלות' כבימות החול ומדלגים רק על 'והוא רחום'.[10]
מעריב ערבים - ברכה העוסקת בבריאת היום והלילה ובשבח לבורא על סידור הזריחה והשקיעה.
אהבת עולם - ברכת הודאה על התורה וכן על קיום המצוות של עם ישראל.
קריאת שמע.
ברכת גאולה - ברכה העוסקת בגאולת ישראל ממצרים ובשמירתו. הברכה מתחילה במילים "אמת (ו)אמונה כל זאת" ומסתיימת בברכת "גאל ישראל".
ברכת השכיבנו - ברכה העוסקת בבקשת שמירה מאת ה', שישכיבנו לשלום ויעמידנו לשלום, וישמרנו מפני מזיקים שונים.
פסוקי "המולך בכבודו" - בתקופת הסבוראים הוסיפו ברכה נוספת, ברכת ברוך ה' לעולם הכוללת מספר פסוקים וחתימה בברכה בסופם, אשר בכמה קהילות מאוחדת עם ברכת השכיבנו שלפניה ובכמה קהילות היא עומדת בפני עצמה. בקהילות רבות, בפרט בארץ ישראל ובמרבית הקהילות הספרדיות בתפוצות לא נאמרת הברכה.
קדיש.
תפילת שמונה עשרה
לפי נוסח אשכנז וחלק מקהילות נוסח ספרד, נוסח תפילת עמידה של ערבית שונה מהנוסח של תפילת שחרית בברכה האחרונה בו ("שלום רב" במקום "שים שלום").
את תפילת העמידה חותמים בקדיש הכולל את הקטע המתחיל "תתקבל".
שיר למעלות ועלינו לשבח
יש הנוהגים להוסיף אחרי התפילה פרקי תהילים, ברכו נוסף ואת תפילת עלינו לשבח.
יש הנוהגים לומר ברכו (שנתקן לאלו שאחרו ולא שמעו כשפרסו על שמע בתחילת התפילה). המתפללים כנוסח אשכנז וכן חסידי חב"ד לא נוהגים כך.
לאחר מכן אומרים עלינו לשבח וקדיש יתום,[11] כבסוף כל תפילה, ולפי רוב הנוסחאות שלא פרסו על שמע לפני עלינו, עושים זאת לאחר הקדיש שאחרי עלינו. אולם לפי נוסח אשכנז המקורי, אין אומרים ברכו בסוף התפילה בערבית,[12] וכן נוהגים ברוב קהילות נוסח אשכנז בחו"ל.
בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לומר שלשה מזמורי תהלים (פרקים כד, ח, כט) אחרי עלינו כשמתפללים ערבית "בזמנו".[13]
ספירת העומר
בימי ספירת העומר (ממחרת השבת ועד ערב שבועות), נהגו לברך ולספור ספירת העומר לאחר תפילת ערבית. גם כאן חלוקים הדעות באשר למיקום הספירה. יש הנוהגים לספור לפני עלינו לשבח ויש שנהגו לספור לאחריו. בקהילות גאורגיה, עיראק ופרס המנהג לספור אחרי "שיר למעלות", כאשר נוהגים לומר נוסח "לשם ייחוד" מיוחד, טרם הברכה, ובתחילה מברך וסופר השליח ציבור, ולאחר מכן הקהל מברך וסופר. בקהילות גאורגיה מוסיפים קטע הפותח במילים: "ריבונו של עולם", ולאחר מכן אומרים "קדיש יהא שלמא", "ברכו" ו"עלינו לשבח".
כאשר מתפללים ערבית מוקדם (לפני צאת הכוכבים), נוהגים ברוב הקהילות שהיחידים סופרים את העומר אחרי צאת הכוכבים, ויש נוהגים לספור בתנאי.[14]
מוצאי שבת
במוצאי שבת מוסיפים מספר תוספות בתפילת ערבית. בהרבה קהילות, שרים "לדוד ברוך" (תהילים קמ"ד וס"ז) לפני ערבית במוצאי שבת; בהרבה קהילות, תוספת זו מחליפה את המזמור הרגיל - "שיר המעלות הנה ברכו את ה'" וכו' - שאומרים בשאר ימות החול. בתפילת העמידה מוסיפים את תפילת אתה חוננתנו בברכה הרבעית. לאחר תפילת העמידה אומרים חצי קדיש, ויהי נועם (למנהג עדות המזרח מתחילים מהמילים "שובה ה'") ופסוקי קדושה דסידרא (ללא שני הפסוקים הראשונים, 'ובא לציון גואל' 'ואני זאת בריתי'). לאחר מכן אומרים קדיש תתקבל ועלינו לשבח כבכול יום. לפי חלק ממנהגי אשכנז ואיטליה, מוסיפים לפני עלינו לשבח את פסוקי ויתן לך; בקהילות אחרות אומרים פסוקים אלה בבית אחרי ההבדלה.
^סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 163. הוא נאמר גם בבית המדרש גולדרס גרין בלונדון, שמבוסס על מנהג ברלין, שהוא מנהג אשכנז המזרחי, ואם כן נראה שמנהג זה אינו ממש תלוי באשכנז המערבי והמזרחי. על כל פנים, הוא לא נאמר ברוב קהילות אשכנז המזרחי.
