על פי מפקד שערכו השלטונות הרומנים, היו בשנת 1941 בצפון טרנסילבניה 151,126 יהודים[1], אך למספר זה נוספו עוד כ-10% נוצרים שנחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע ההונגרים (סב אחד יהודי) וכך הגיע המספר ליותר מ־166,000 איש. על פי ההערכה, בתקופה זו הושמדו יותר מ־146,000 יהודים שהגיעו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה.
השנים 1940–1944
השלטון ההונגרי הפשיסטי, שקיבל את השלטון על צפון טרנסילבניה בספטמבר 1940, השליט בהדרגה משטר של איסורים ומגבלות כנגד היהודים, בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות, בהתאם לחקיקה ההונגרית. מיומו הראשון של השלטון ההונגרי נאסרה פעילותה של עיתונות יהודית בפרט ופעילות ציונית בכלל. היהודים פוטרו מהמשרות המשפטיות והציבוריות ומספר התלמידים היהודים הורד מתחת ל-4%. הארגונים היהודים נקטו באמצעים משלהם כדי להתמודד עם המצב החדש והקימו שני בתי ספר תיכוניים, אחד בקלוז' והשני באורדאה. הקהילות האורתודוקסיות והקהילות הנאולוגיות שיתפו פעולה במרכזי סיוע[2].
בשנת 1942 גייסו שלטונות הונגריה 50,000 איש, 15,000 מהם מצפון טרנסילבניה, מבין הגברים היהודים הכשרים לעבודה (גילאי 18 עד 25 בהתחלה ובהמשך הועלה הרף העליון ל-60), ומרביתם נשלחו לעבודות כפייה בחזית המזרחית, באוקראינה. מבין המגויסים נשאר בחיים אחד משבעה והיתר מתו מרעב, קור, מכות, ירי ושריפה[3].
יחד עם יהודי צפון טרנסילבניה נשלחו למחנות ההשמדה גם סקלריםסובוטניקים, שסירבו להתכחש ליהדותם.
בשנת 1944 נשלחו למחנה אושוויץ כ־150,000 מיהודי צפון טרנסילבניה. כ־70 עד 75 אחוזים ולפעמים גם 80 אחוזים מהנשלחים הועברו מהקרונות ישירות למתקני ההריגה. הנותרים נשלחו למחנות ריכוז ועבודת כפייה.
על סמך מספרים אלה, ההערכה היא שבתקופה זו הושמדו יותר מ־146,000 יהודים שהגיעו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה.
ביום 3 במאי1944 בשעה 5:00 התחיל ריכוז יהודי החבל לתוך גטאות, הגדול שבהם הוא גטו קולוז'וואר שהיה בעיר קלוז'. יהודי מרמורש, סאטו מארה, באיה מארה וסביבתן רוכזו ב־11 גטאות ובו זמנית יהודי קלוז', ביסטריצה ואורדאה בודדו.
היהודים נשלחו למחנות השמדה ברכבות שעברו דרך תחנת "קושיצה" ובתחנה נרשמו נתונים על מספר הנוסעים והמקום ממנו הובאו, בהתאם לנתונים שנאספו על ידי מנהל התחנה, Miklós Gaskó:[4]
