שבויים ערבים במלחמת העצמאות נלקחו על ידי ההגנה, האצ"ל וצה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
בתחילת פברואר 1948 הכחיש דובר ההגנה שההגנה לקחה שבויים וטען שרק נעצרו ערבים שנלקחו לחקירה ואלו שוחררו לאחר החקירה[1]. במבצע של הארגון הצבאי הלאומי לטיהור רמת מנשה ב-12 במאי 1948 נלקחו כ-120 שבויים[2]. שבויים ערבים נלקחו בין השאר בכיבוש דיר יאסין[3], יהודיה[4], עכו[5], טנטורה[6] וצפת[7].
בתחילת ההפוגה הראשונה היו בידי צה"ל כ-1200 שבויים. כ-420 שבויים היו בכפר אג'ליל ליד הרצליה שהוסב למחנה שבויים[8][9]. 60 שבויים הוחזקו בידי האצ"ל והועברו לידי צה"ל באותה עת[10]. בירושלים היה מחנה שבויים נוסף[11] בו היו מעל 100 שבויים[12].
במהלך קרבות עשרת הימים נלקחו שבויים רבים בחזית המרכז במיוחד בלוד וברמלה[13] ובחזית הדרום[14][15] ומספר השבויים הגיע לכ-5000, לא כולל גברים בגיל גיוס בלבוש אזרחי שנעצרו[16]. בספטמבר 1948 פורסם ברמאללה שבידי ישראל מעל 6000 שבויים ערבים[17]. במבצע חירם לקח צה"ל עוד מאות שבויים[18] וכך גם במבצע יואב[19] ובכיבוש משטרת עיראק סוידן[20]. דוד בן-גוריון רשם ביומנו ב-17 בנובמבר 1948 שישראל מחזיקה בכ-9,000 שבויים[21].
במבצע חורב לקח צה"ל קרוב ל-700 שבויים מצרים[22].
מסתננים שנתפסו בישראל נכלאו גם הם במחנות השבויים. כך יצא שמספר השבויים עלה גם לאחר תום הקרבות. למשל, למרות שהשבויים הלבנונים שוחררו במרץ 1949, ביולי 1949 פורסם שישראל מחזיקה ב-10 שבויים לבנוניים[23]. בישראל אף נטען ששבויים ששוחררו לממלכת ירדן הסתננו לישראל כדי לחזור למחנות השבויים, בה התנאים היו טובים יותר מאשר בממלכת ירדן[24].
רובם הגדול של השבויים היו תושבי ארץ ישראל. המדיניות הישראלית הייתה לעצור את כל הגברים בגילאי לחימה בכפרים שנכבשו וכך נעצרו שבויים רבים, שברובם הגדול היו תושבי ארץ ישראל. מדיניות זאת הייתה מושא לביקורת מצד הקומוניסטים שטענו שהמדינה כלאה ערבים שוחרי שלום שהתנגדו ללחימה[25]. מנגד טענו בישראל שרבים מערביי ישראל נלחמו נגד היהודים ועל כן לא היה מנוס מכליאת הערבים בגילאי לחימה[26], שכן הרבה מהשבויים היו טוענים שהם לא היו בלוחמים.
בין השבויים שנתפסו נמצאו תושבי ארצות שכנות לארץ ישראל שנים קודם לכן, ואלו קוטלגו על ידי ישראל על פי ארצות מוצאם. כן היו בין השבויים תושבי ארצות אחרות שהגיעו לארץ ישראל, או נשארו בה כדי להלחם במלחמת העצמאות. ביניהם היו גם מספר בריטים[27].
שבויים נוספים היו כאלו שהגיעו עם צבאות ערב שפלשו לארץ ישראל ונפלו בשבי במהלך הקרבות.
צה"ל ניהל חמשה מחנות שבויים[28]:
שבויים הוחזקו בעוד לפחות 17 מחנות שבויים קטנים יותר, בין השאר במשטרת נהלל[33], באר שבע[34], ג'וליס, בית דאראס, בית נאבאלה וירושלים[21].
בסוף מרץ 1949 דווח שכל המחנות למעט אחד נסגרו[35].
בצד היהודי הרבו להדגיש את היחס ההוגן כלפי השבויים ואת העדר התלונות של השבויים על יחס גרוע כלפיהם. מפקד של מחנה שבויים טען שהשבויים מקבלים אוכל יותר טוב משהיה להם לפני השבי. השבויים הועסקו בנקיון[36] ובביצורים[37]. עם זאת, הועלו בקרב הערבים טענות על מחסור במזון הניתן לשבויים[38][17]. בישראל פורסמו טענות מצד הערבים על מזון לא מספק ואחזקת ילדים בשבי תחת הכותרת בדיות[39].
בעיתונות של השמאל הושמעה ביקורת נגד האצ"ל על קיום תהלוכות שבויים מדיר יאסין בירושלים[40] ותהלוכת שבויים מיפו ברחוב אלנבי בתל אביב[41][42].
שבויים שוחררו במהלך המלחמה במסגרת חילופי שבויים מקומיים. למשל, ב-23 במאי 1948 הוחלפו שני חיילים ערבים שהיו בידי האצ"ל תמורת שלושה ילדים מפתח תקווה[43]. בתחילת יוני 1948 הוחלפו 60 שבויים פצועים ערבים בשבויים יהודים[44]. בתחילת אוגוסט 1948 שוחררו 214 שבויים נכים[45]. בנובמבר 1948 שוחררו חד צדדית כ-800 שבויים חולים, קטינים וזקנים, ברובם כאלו שנשבו במהלך מבצע חירם זמן קצר קודם השחרור[46].
ב-20 בפברואר 1949 הוחל בשחרור השבויים הארץ ישראליים והעבר ירדניים שהיו בידי ישראל שמספרם היה בין 5,000 ל-6,000, בהתאם להסכם עם ממלכת ירדן. השבויים ששוחררו הועברו לירדן במעבר מנדלבאום. באותו יום שוחררה קבוצה ראשונה של שבויים[47] וקבוצות נוספות שוחררו ב-25 בפברואר 1949[48][49], 4 במרץ 1949[50], 10 במרץ[51], 15 במרץ[52] 18 במרץ[53], 27 במרץ[35], 30 במרץ[54], 3 באפריל[55], 10 באפריל[56], 22 באפריל (השחרור של השבוע הקודם נדחה לבקשת הירדנים)[57], 28 באפריל[58] ו-4 במאי[59]. מכשול לשחרור רבים מהשבויים היה העדפתם להישאר בתחומי ישראל[60]. ב-24 במרץ 1949 שוחררו כמה מאות מהשבויים לתחומי ישראל[61].
בימים 7–9 במרץ 1949 בוצע חילופי השבויים עם מצרים, במסגרתו שוחררו למצרים 1,145 שבויים. ב-7 במרץ שוחררו 29 נכים ופצועים[62], ב-8 במרץ שוחררו 624 שבויים[63] שהובאו ב-15 אוטובוסים ממחנה עתלית[64] וב-9 במרץ הושלמה החלפת השבויים[65].
ב-24 במרץ 1949 שוחררו ללבנון במסגרת החלפת שבויים 35 מתוך 37 שבויים שקוטלגו בישראל כלבנונים. כמחציתם היו בארץ ישראל מספר שנים לפני פרוץ המלחמה[61]. שניים מהשבויים סירבו לחזור ללבנון ונשארו בישראל[66].
בתחילת מאי 1949 הועברו לידי הסורים 14 שבויים במסגרת חילופי שבויים. בתחילה טענו הסורים שחציים אינם סורים, אך לבסוף נאותו לקבלם[67]. ב-21 ביולי 1949 שוחררו לסוריה 57 שבויים נוספים. 22 שבויים נוספים שזוהו על ידי ישראל כסורים בקשו שלא לעבור לסוריה והושארו בישראל[68].
ביולי 1949, בסיום הרמדאן דווח שבמחנה השבויים הישראלי 622 שבויים, רובם המכריע תושבי ישראל[69]. באוגוסט 1949 החליטה הממשלה לשחרר קבוצה גדולה של השבויים אל תוך ישראל[70].