שארל ריסט
Charles Rist |
| שארל ריסט ושארל סרז'ן, מומחים פיננסיים במהלך משבר השרים של 1926. |
|
לידה |
1 בינואר 1874
לוזאן, שווייץ  |
|---|
|
פטירה |
10 בינואר 1955 (בגיל 81)
ורסאי, צרפת |
|---|
|
שם לידה |
Charles Rist |
|---|
|
מדינה |
צרפת |
|---|
|
מקום קבורה |
בית הקברות דה גונר |
|---|
|
השכלה |
אוניברסיטת מונפלייה |
|---|
|
מעסיק |
המכון למדע המדינה פריז, אוניברסיטת מונפלייה, הפקולטה למשפטים בפריז |
|---|
|
תפקיד |
- deputy governor of the Banque de France (1926–1929)
- מנהיג (1951–1955)
|
|---|
|
פרסים והוקרה |
קצין בלגיון הכבוד |
|---|
  |
שַׁארְל רִיסְט (בצרפתית: Charles Rist; 1 בינואר 1874 – 10 בינואר 1955) היה כלכלן צרפתי. הוא אחד הכלכלנים הצרפתים הגדולים בתקופתו, יחד עם פרנסואה סימיאן (אנ'), אלבר אפטליון (אנ'), גאטן פירו (צר') וברטרן נוגרו (אנ'). הוא היה גם מורה וגם מומחה לעניינים כספיים. הוא אחד מהוגי הדעות של פרנק פואנקרה (אנ') וביצע משימות ייעוץ לממשלות במזרח אירופה, במיוחד ברומניה. הוא גם היה הראשון שהקים מרכז מחקר כלכלי (IRES) בשנים 1934–1935 שכלל את רובר מרז'ולן (אנ') בין חבריו. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא היה אחד התומכים האחרונים בתקן הזהב בקהילה הכלכלית.
קורות חיים
משפחתו וראשית חייו
ריסט היה אחיו של פרופסור אדואר ריסט (אנ'). הוא נישא לז'רמן מונו, בתו של ההיסטוריון גבריאל מונו (אנ') ונכדתו של המהפכן הרוסי אלכסנדר הרצן. הוא אביהם של ז'אן ריסט (צר'), לאונרד ריסט, קלוד ריסט (1902–1950), נואל ריסט (צר') ומריו ריסט (1915–1979), וחמיה של מארי ריסט (צר') (שם נעוריה לקרואה, אשתו של נואל ריסט).
באוניברסיטה, בהשפעת פרופסור ראול ז'ה (Raoul Jay), שהעביר קורס על איגודי עובדים באנגליה, הוא החל להתעניין בבעיות חברתיות שהיו אז נושא פופולרי בפקולטה למשפטים. במהלך שהותו באנגליה כשהיה בן 18, הוא שהה זמן רב בביקור במרכזי צבא הישע. קיבל תואר דוקטור למשפטים בשנת 1898, הוא כתב תזה על החוק האנגלי הראשון הנוגע לאחריות לתאונות ועוד אחת שכותרתה "יום העבודה של העובד הצרפתי". סיים את לימודיו בכלכלה פוליטית בשנת 1899, הוא היה פרופסור לכלכלה פוליטית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מונפלייה (אנ') מ-1899 עד 1913. הוא שיתף פעולה מ-1903 או 1904 עם שארל ז'יד (אנ'), שהיה פרוטסטנטי כמוהו, בכתיבת "היסטוריה של דוקטרינות כלכליות". המהדורה הראשונה שלה הופיעה ב-1909. לעבודה זו הוא הקדיש את רוב זמנו במהלך שתים עשרה השנים שבהן שהה במונפלייה. לאט לאט הוא נהיה מודע לכך שבעיות העובדים "תלויות בפיתוח כלכלי כללי, בפיתוח ההון ובפיתוח הרווח". הוא היה מופתע במיוחד מהעובדה שהשגשוג של עשר השנים הראשונות של המאה ה-20 היה קשור לפיתוח מכרות הזהב של טרנסוואל. גם בשנת 1913 כאשר קיבל משרה בפריז הוא עסק בעיקר בשאלות של מדיניות מוניטרית.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך המלחמה הוא היה חלק מצוות ליכטנברגר שהפגיש מומחים בנושאי גרמניה. מבחינתם מדובר בהסבר נכון ואובייקטיבי לממשלה ולמנהלים על המצב בגרמניה. בצוות זה עסק ריסט באופן ספציפי יותר בשאלות הנוגעות לכספי מלחמה ושער החליפין. הוא הופתע מהתעמולה שנעשתה הן בצרפת והן בגרמניה שמטרתה לקדם את השימוש בהמחאות במקום בשטרות על מנת להקל על הכספים הציבוריים, בעוד שמוריס אנסיו (צר') הראה ב-1912 את הזהות הכלכלית של שני אמצעי התשלום הללו, הרעיון לא עדיין הופץ לציבור הרחב באותה תקופה. הוא דחף שניים מתלמידיו לשעבר, שהיו באותה עת אסירים בגרמניה, לנצל את הזמן הפנוי שלהם ולתרגם את הספר "מה זה כסף?" מאת הארטלי וית'רס (אנ'), המחבר שהפך פופולרי את הביטוי: "אשראים יוצרים פיקדונות".
במאמר האוטוביוגרפי שהכין לעזור ליורשו במכון לכתוב את נאום ההומאז' שלו, הוא הכריז כי "זעם על ההצהרות של אנשים כמו לואי לושר (אנ') ולואי-לוסיאן קלוץ, שניסו לגרום לציבור הצרפתי ולפרלמנט להאמין שקל להשיג סכומים אסטרונומיים במארקים של זהב". בהקשר זה טען שיש להבין את ספרו של ג'ון מיינרד קיינס "ההשלכות הכלכליות של השלום" שהופיע אז "כגאולה אמיתית למי שיכול לחדור למציאות". הוא חווה קושי אמיתי להעביר את זה דרך העיתונות לשווא ונאלץ להסתפק בפרסום טור על פיצויים בכתב העת Revue d'économique politique.
בין מלחמות העולם
בשנים 1924 ו-1925 קרא שארל ריסט לייצוב הפרנק במאמרים שפרסם ב-Revue d'économique politique. זה זיכה אותו במינוי בשנת 1926, על ידי ראול פרה (אנ'), שר האוצר בקבינט של אריסטיד בריאן, כחבר בוועדת מומחים שבה הוא היה היחיד, עם גסטון ז'ז (אנ'), שלא היה בנקאי או תעשיין. ב-23 ביוני 1926 קיבל ז'וזף קאיו, שר האוצר, את דו"ח המומחים וערך חילופים בהנהלת בנק צרפת (אנ'), הבנק המרכזי של צרפת. הוא מינה את אמיל מורו (אנ') לנגיד ואת ריסט למשנה לנגיד. לאחר שממשלת בריאן הופלה במהירות, דו"ח המומחים ייושם על ידי רמון פואנקרה והוביל ב-1928 לפרנק פואנקרה.
בשנת 1928 הוא נבחר כחבר באקדמיה למדעי האתיקה והפוליטיקה (אנ'). במהלך סיור הביקורים אצל מי שעתידים לבחור בו, הוא נתקל בעוינות מיוחדת של אנשי אקדמיה המתנגדים ל"ייצוב, שלדעתם היא נטישה שערורייתית". בתקופה זו הוא גם ייצג את ועדת הפיצויים בבית הדין לבוררות בהאג שנוצרה על ידי תוכנית דוז ליישוב מחלוקות בין הוועדה לממשלת גרמניה. לאחר שהרומנים ביקשו עזרה מבנק צרפת, הוא השתתף גם בשליחות לרומניה שנועדה לייצב את המטבע הרומני. בסוף 1928 התפטר מבנק צרפת. לאחר שהוחלף על ידי קלמן מורה (צר'), הוא חזר ללמד.
ב-1931 הוא השתתף בשליחות פייר לאוואל לוושינגטון די. סי.. בעוד מזכיר האוצר האמריקני אנדרו ויליאם מלון היה מעוניין לשמור על תקן הזהב, זה לא היה המקרה של לאוואל, שאמר לריסט: "אתה יודע, לא אכפת לי מתקן הזהב. אתה יכול לשים מה שאתה רוצה בהודעה לעיתונות". הוא ייצג את צרפת בוועידת לוזאן של 1932 (אנ'). באפריל 1933, הוא ליווה את אדואר אריו (אנ') לארצות הברית, שם פגש את פרנקלין דלאנו רוזוולט. ביוני 1933, הוא היה הנציג של צרפת לוועידה הכלכלית העולמית בלונדון, שם הוא "הגן במרץ על השמירה על תקן הזהב למרות הנטישה המוחלטת של תקן זה על ידי הנשיא רוזוולט". הוא לקח חלק פעיל בהחלטה של צרפת, הולנד ושווייץ לשמור על תקן זה. דיונים עם נציגי מדינות דוברות אנגלית הם במקור ספרו "היסטוריה של דוקטרינות מוניטריות".
בשנת 1934, בתמיכת קרן רוקפלר, הוא ייסד את המכון למחקר כלכלי וחברתי (IRES). ליונל רובינס נשא נאום במסגרת כנס ב-1934 על שיטה במחקר כלכלי. רובר מרז'ולן (אנ'), שעבד איתו, מציין שאף על פי שהוא היה אמור לגלם קפיטליזם לאומי ובינלאומי, "האינסטינקט שלו לקח אותו לרוב שמאלה".
ב-1936, הוא הפך, לבקשותיהם של לאוואל, אחר כך פול באסטי (אנ') ולבסוף ז'ורז' בונה (אנ'), לנשיא הוועדה לתיקון המכס, שם נתקל בהתנגדות עזה מצד תעשיינים, ומשרדי המכס והחקלאות. המלחמה שמה קץ לעבודת הוועדה וחיזקה את הפרוטקציוניזם.
הוא הפך לנשיא ועדת פריז של הבנק העות'מאני ב-1937, תפקיד שמילא עד 1954. הוא היה גם סגן נשיא לנדרבנק (אנ') האוסטרי, מנהל חברת תעלת סואץ (צר') ובנק פאריבה (אנ'), וכן חבר בוועדת הפיקוח של הבנק האוסטרי קרדיט אנשטאלט (אנ').
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
עם תחילת המלחמה הקים, לבקשת שר ההסגר, ועדה מייעצת האחראית לבחינת ההסגר. הוא הבין מהר מאוד שזה יצטרך לכסות מספר קטן של מוצרים, כולל מתכות לא ברזליות כמו מוליבדן. בתיאור הביוגרפי שלו הוא מציין שלמנהיגים היו אשליות רבות לגבי יעילות ההסגר. בכל מקרה, במסגרת הארגון הצרפתי-אנגלי של ההסגר הוא נשלח לארצות הברית, שם התקבל על ידי מזכיר המדינה קורדל הול] והנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא חזר לצרפת כדי לחזות בתבוסה הצרפתית. במהלך המלחמה כתב את ספרו Précis des Mécanismes nationalaux ("סיכום מנגנונים לאומיים"), שהתפרש כשיצא לאור לאחר המלחמה "כווידוי דחוי על ליברליזם שאבד עליו הכלח". הוא גם פרסם מהדורה חדשה של ההיסטוריה של הדוקטרינות הכלכליות שבה ביקר את התפיסה הקיינסיאנית של חיסכון.
בתקופה שלאחר המלחמה הוא מתח ביקורת על קרן המטבע הבין-לאומית, שלדעתו לא מכוונת ל"הקמה בין-לאומית מחדש של מטבעות" אלא להקמת "שותפות מוניטרית אנגלו-אמריקאית". הוא גם נלחם במדיניות הכלכלית של ז'אן מונה, שאותו האשים בהטלת הגבלות גדולות מדי על צריכה והוצאות תקציביות גדולות מדי "בתירוץ של השקעה". הוא סבר שהמדיניות שננקטה תוביל לתקציב בחוסר איזון מתמיד ול"נפילה שיטתית של הפרנק".
כאשר נפטר ב-1955, הקדיש לו ה-Revue d'Economie Politique גיליון מיוחד. אז הוא נחשב, במילותיו שלו, כ"נציג של מה שאנו מכנים אורתודוקסיה בכלכלה פוליטית".
ריסט כמרצה באקדמיה
לדברי ז'אן-מרסל ז'אננה (אנ'), שריסט היה הפרופסור לדוקטורט שלו, "ייעודו היה ללמד, לא מתוך טעם לכפות את מחשבותיו שלו - אף אחד לא היה ליברלי יותר מהמוח הגדול הזה, הניזון מהקלאסיקה והפילוסופים של המאה ה-18 - אלא משום שהוא האמין בכוחם של רעיונות". קורס הפקולטה הראשון שלו שנתן בשנים 1899–1900 היה על "חלוקת העושר". לאחר מלחמת העולם הראשונה, שגרמה לשיבושים מוניטריים רבים, הקורסים שלו התמקדו בעיקר במטבע וביחסים הכלכליים הבינלאומיים. נושאי הקורסים שלו היו אז: 1919–1920 בנקים להלוואות ופיקדונות גדולים; 1921–1922 המהפכה המוניטרית העולמית וחלוקת העושר; 1922–1923 החיים הכלכליים הבינלאומיים; 1923–1924 המסחר הבינלאומי; 1924–1925 רפורמות מוניטריות מאז סוף המלחמה; 1925–1926 יחסי סחר בינלאומיים. בשנת 1933, הוא עזב את הפקולטה למשפטים בפריז כדי להתמסר למכון המחקר שלו, ISRES (המכון המדעי למחקר כלכלי וחברתי), אך המשיך להרצות ב-École libre des sciences politiques (בית הספר החופשי למדע המדינה, הגלגול הקודם של המכון למדע המדינה פריז).
ריסט התאורטיקן וההיסטוריון של דוקטרינות כלכליות
מתודולוגיה
שארל ריסט רצה להיות ריאליסט. הוא לעג לכלכלנים שעושים "טיולים לסטרטוספירה".
התאורטיקן של המימון הציבורי
לדברי אנרי לאופנבורגר (צר'), ריסט ניגש לשאלות תקציביות החל מהתאוריה המוניטרית. אכן, מלחמת העולם הראשונה השפיעה, על ידי גרימת גירעונות גדולים, של העמדת כסף לשירות המדינה, מה שגרם, אם לא לחיסול, לפחות להפחתה משמעותית בתפקוד השלישי של מטבע, מאגר של ערך. ריסט התייחס ל"ההשלכות התקציביות של כסף פיאט תחת שני משטרים: זה של התרחבות וזה של התכווצות".
הוא מתייחס לנושא של השפעות ההתכווצות בספר שלאופנבורגר מחשיב כאחד הטובים של ריסט: La déflation en pratique ("דפלציה הלכה ומעשה", 1924). הוא סבור שבמקרה זה הדבר החשוב אינו "צמצום הכלים המוניטריים של המחזור", אלא צמצום הגירעון הציבורי. אבל בהתמודדות עם האופן שבו אנגליה ניהלה את הדפלציה שלה, הוא סבור שלמדיניות זו, שמטרתה מעל הכל להחזיר את היוקרה של הלירה שטרלינג, היו חסרונות רציניים.
לגבי ההתרחבות, במהלך הניסיון של החזית העממית, הוא גילה "התלהבות מועטה מהמושג של גירעון שיטתי", אך הוא הסכים להבדיל בין הוצאה תפעולית ציבורית לבין הוצאה להשקעה. בשחרור צרפת הוא הסכין למימון ציבורי של השקעות בתנאי שנעשה שימוש בחסכונות. בין שני סוגי החיסכון האפשריים, חיסכון כפוי (מיסים) וחיסכון מרצון, הוא מעדיף בבירור את השני והוא אחד התומכים הנלהבים של החזרה לריבית גמישה, שלדעתו תקדם את החיסכון מרצון.
בין שארל ריסט, כלכלן פיננסי, לגסטון ז'ז, עורך דין פיננסי, שתי דמויות בולטות בפקולטה למשפטים בפריז של אותה תקופה, הייתה הערכה הדדית רבה, לא רק משום שהניתוחים שלהם של בעיות מוניטריות, פיננסיות ואמצעים תקציביים חפפו, אלא בשל האיכות משותפת שלהם של עצמאות ואומץ.
ריסט, כסף ותקן הזהב
ריסט התחיל להתעניין באמת בכסף אחרי מלחמת העולם הראשונה. עבודתו הראשונה בנושא התפרסמה בשנת 1924 תחת הכותרת "דפלציה הלכה ומעשה", ואחריה בשנת 1933 ספר שכותרתו Essais sur quelques problèmes économiques et monétaires, puis Histoire des doctrines relatives au crédit et à la monnaie depuis John Law jusqu'à nos jours. (מסות על כמה בעיות כלכליות ומוניטריות, ולאחר מכן תולדות הדוקטרינות הקשורות לאשראי וכסף מג'ון לו ועד לימינו"). לאחר המלחמה, כשהיה עם ז'אק רואף (אנ') אחד התומכים האחרונים בתקן הזהב, הוא כתב את Précis des mécanismes économiques élémentaires ("סיכום המנגנונים הכלכליים היסודיים") ובשנת 1953 את Défense de l'or ("ההגנה על הזהב").
כסף
בכתביו ריסט אינו מחפש את המהות של כסף, אלא מגדיר אותו לפי תפקידיו: מכשיר מדידה, מכשיר חליפין ומאגר ערך. לדבריו, כסף נייר ממלא רק את הפונקציה של מאגר ערך "בצורה גרועה מאוד" והוא מתנגד לנומינליסטים (אלבר אפטליון (אנ'), וברטרן נוגרו (אנ')) שמדגישים בעיקר את שני התפקידים הראשונים של הכסף וגם מתנגד לניתוח של פרידריך פון ויזר שערך הכסף תואם את התועלת של הטובין האחרון שהוא יכול לקנות. אז כסף דומה קצת לאופן שבו פרנסואה סימיאן תופס אותו: מציאות חברתית.
ריסט קיבל את תורת הכמות של הכסף שמציינת את קיומו של קשר בין כמות כסף לעליית מחירים. הוא ראה בגירעון התקציבי לאחר מלחמת העולם הראשונה את הסיבה לאינפלציה וחוסר היציבות של שערי החליפין. הוא חשש משליטה של המדינה על המטבע באמצעות הנפקת איגרות חוב ממשלתיות.
הבכירות של הזהב
לדבריו, גם אם זהב אינו כסף מושלם, הוא הכי פחות גרוע. קודם כל כי זהב נהנה מהילה חזקה בשל יופיו, נדירותו ועמידותו, בקיצור, במילותיו של פרנסואה סימיאן (אנ'), מציאות חברתית שניתן להתייחס אליה כבעלת קיום משלה לפחות בחלקה מחוץ לפעולה ממשלתית. יתר על כן, על ידי הצמדת הנושא המוניטרי לזהב, נמנע מהממשלה להשתמש בכסף למטרותיה. לואי בודן מציין כי "ריסט מתעקש על העובדה שהמתכת מעכבת את השיטות של מנהיגים המעוניינים להשתמש בכסף כמנוף לשלוט בכלכלה".
לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא התנגד להסכם ברטון-וודס. ואכן, הוא טוען שעדיף היה לבסס את המערכת על זהב ולא על הדולר הניתן להמרה לזהב. יש לכך שתי סיבות: לא ניתן לראות בדולר שווה ערך לזהב מכיוון שמצד אחד הוא נתון לחסדי מדיניות ארצות הברית, ומצד שני מחיר הזהב בשוק החופשי אולי שונה מהמחיר הרשמי. יתרה מכך, מבחינתו, על ידי שמירה על מחיר רשמי נמוך של זהב, אנו מונעים את צמיחת מלאי הזהב ובכך תורמים להגדלת ההפרש בין מחיר השוק החופשי למחיר הרשמי.
עבור שארל ריסט, מערכת מוניטרית בריאה חייבת לאפשר "איזון בין מחירים חיצוניים, מחירים פנימיים, מחזור מוניטרי, איזון תקציבי ומיסים". לדבריו, לא ניתן היה להקים מערכת מוניטרית בריאה בצרפת משלוש סיבות: חוסר האיזון בתקציב, בעיות מאזן התשלומים, גיוס חסכונות.
יציבות מוניטרית
מבחינתו, הדבר החשוב הוא בראש ובראשונה יציבות שער החליפין כי חוסר היציבות מרתיע את החוסכים שמתנגדים לחיסכון לטווח הארוך ומכניס את היצרנים לתנודות חזקות המערערים אותם. מצד שני, ייצוב המחירים נראה לו אוטופי גם אם הוא נגד אינפלציה. אם המחירים עלו יותר מדי ביחס לזהב, יש צורך לייצב, כלומר לשים לב למציאות המחירים ולקבוע את מחיר המטבע ביחס לזהב לפי שער שיווי המשקל הריאלי, כפי שנעשה בצרפת בחלקו תחת עצתו במהלך הקמתו של פרנק פואנקרה ב-1928.
לאחר תקופה של אינפלציה גבוהה, למדינות יש לעיתים קרובות את הבחירה בין פיחות מטבע לדפלציה. ריסט מעדיף פיחות במקרה זה מכיוון שהוא מאמין שדפלציה קשה מאוד בגלל התנגדות של אנשים להורדת שכרם או רווחיהם. הוא כותב בסיכום המנגנונים הכלכליים שלו בעמוד 234 "ירידת המחירים מיטיבה עם מי שחי מהכנסה קבועה, אבל יוצרת קשיים לכל היצרנים... והם מהווים את עמוד השדרה הכלכלי של המדינה".
הערכת השפעתו
אלפרד סובי (אנ') פסק שהמכון למחקר כלכלי וחברתי הגיע מאוחר מדי וכי בהיותו צנוע מדי, הוא לא ממש השפיע על ההחלטות הגדולות. במיוחד, הוא מבקר את ריסט וכלכלן מפורסם אחר באותה תקופה, גאטן פירו (צר'), על כך שלא דחפו מספיק חזק, כפי שהציע וולטר ליפמן, כדי שהממשלה תבצע הפחת מטבע בשנים 1934–1935.
עבור רוז'ה דאם, ריסט מספק את "המפתח להבנת העמדה הצרפתית בעניינים מוניטריים בהתנגדותה לחזון הטיפוסי של האנגלו-אמריקאים במהלך שישים השנים האחרונות". זו גם אולי אחת הסיבות לגישה שסובי ביקר אותו בגינה.
עיטורים
מבחר מכתביו
- Histoire des doctrines économiques (1909). Avec Charles Gide. Nouvelle édition présentée par Annie L. Cot et Jérôme Lallement, Dalloz, 2000.
- Les finances de guerre de l'Allemagne (1921).
- La Déflation en pratique : Angleterre, États-Unis, France, Tchéco-Slovaquie (1924).
- The international consequence of the present distribution of gold holding (1931)
- Questions monétaires de l'heure présente : or, étalon-or (1932)
- Économie politique : Principales interprétations de la crise économique de 1930 (1932/1933).
- Essais sur quelques problèmes économiques et monétaires (1933)
- L'évolution de l'économie française 1910-1937 (1937)
- Histoire des doctrines relatives au crédit et à la monnaie de John Law à nos jours (1938). Nouvelle édition présentée par Christian de Boissieu, Dalloz, 2002.
- Essai sur la conjoncture et la prévision économique (Avec Alfred Sauvy), 1939
- De la France d'avant-guerre à a France d'aujourd'hui (avec Gaëtan Pirou), 1939.
- Précis des mécanismes économiques élémentaires (1945)
- La Vie et la pensée de Gaëtan Pirou (1948)
- Défense de l'or (1953)
- Une saison gâtée : journal de la guerre et de l'occupation (1939-1945), édition établie par Jean-Noël Jeanneney, Fayard, 1983.
לקריאה נוספת
- IRES, Cinq conférences sur la Méthode dans les recherches économiques (Lionel Robbins (Angleterre), E.F.Wagemann (Allemagne), Léon Dupriez (Belgique), José Vandellos (Espagne), Veeijn Stuart (Pays-Bas), Librairie du recueil Sirey, 1938.
- Alfred Sauvy, Histoire économique de la France entre les deux guerres, vol 1, 1965. Economica, 1984.
- Robert Marjolin, Le Travail d’une vie, Robert Laffont, 1986.
- Roger Dehem, Rist, Charles, The New Palgrave, 1987.
- Lucien Blanc, « Questions sur la nature de la monnaie : Charles Rist et Bertrand Nogaro, 1904-1951 » (document de travail), 2000
קישורים חיצוניים
.png)
