יליד לונדון, בנו של השופט אדוארד פריי, הוא גדל במשפחת קווייקרים עשירה בהייגייט. בין אחיו נמנים ג'ואן מרי פריי ומרג'רי פריי, שהפכה למנהלת מכללת סומרוויל באוקספורד. פריי התחנך בקליפטון קולג' ובקינג'ס קולג', קיימברידג'. לאחר שנכנס למדעי הטבע בקיימברידג', נסע לפריז ולאיטליה ללמוד אמנות. בסופו של דבר התמחה בציור נוף.[2]
בשנת 1896 התחתן עם האמנית הלן קומבה, ולאחר מכן נולדו להם שני ילדים, פמלה וג'וליאן. הלן חלתה במחלת נפש קשה, ובשנת 1910 אושפזה במוסד לחולי נפש, שם היא נשארה למשך שארית חייה. פריי השתלט על הטיפול בילדיהם בעזרת אחותו ג'ואן פריי. באותה שנה פגש פריי את האמנים ואנסה בל ובעלה קלייב בל, ובאמצעותם הוא הכיר את קבוצת בלומסברי. אחותה של ואנסה, הסופרת וירג'יניה וולף, כתבה מאוחר יותר בביוגרפיה שלה על פריי כי "היה לו ידע וניסיון יותר מכולנו ביחד".
בשנת 1911, פריי החל רומן עם ואנסה בל, שהחלימה מהפלה. פריי הציע לה את הרוך והטיפול שחשה שהיה חסר לה מבעלה. הם נותרו חברים קרובים לכל החיים, אף על פי שליבו של פריי נשבר בשנת 1913 כשואנסה התאהבה בדאנקן גרנט והחליטה לחיות איתו לצמיתות.
אחרי קשרים קצרים עם האמניות נינה המנט וג'וזט קואטמלק, פריי מצא את אושרו עם הלן מייטלנד אנרפ. היא הפכה לעוגן הרגשי שלו למשך שארית חייו, אף על פי שהם מעולם לא נישאו (גם לה היו נישואים ראשונים אומללים, לאמן בוריס אנרפ).
פריי נפטר במפתיע לאחר נפילה בביתו בלונדון ב־1934. מותו גרם לצער רב בקרב חברי קבוצת בלומסברי, שאהבו אותו על נדיבותו וחמימותו. ואנסה בל קישטה את הארון שלו לפני שאפרו הונח בקפלת קינגס קולג' בקיימברידג'. וירג'יניה וולף הופקדה על כתיבת הביוגרפיה שלו, שפורסמה בשנת 1940.
סגנון אמנותי
פריי היה צייר ניסיוני (עבודתו כללה גם כמה ציורים מופשטים), אך התמונות הטובות ביותר שלו היו דיוקנאות נטורליסטיות פשוטות, אם כי הוא לא העמיד פנים שהוא צייר פורטרטים מקצועי. באומנותו הוא חקר את תחושותיו שלו ובהדרגה את חזונותיו ועמדותיו האישיות. פריי לא ראה את עצמו כאמן גדול, "רק אמן רציני עם רגישות וטעם מסוים". הוא החשיב את "פארק קאודריי" לציור הטוב ביותר שלו.
קריירה
מודעת פרסום לתערוכה ״מאנה והפוסט אימפרסיוניסטים״, 1910
בשנות העשרים של המאה העשרים, פריי החל ללמד היסטוריה של אמנות בבית הספר סלייד לאמנות, ביוניברסיטי קולג' בלונדון.
בשנת 1903 היה פריי מעורב בהקמת מגזין "ברלינגטון", כתב העת המקצועי הראשון שהוקדש לתולדות האמנות בבריטניה. פריי היה העורך השותף שלו בין השנים 1909–1919, אך השפעתו על כתב העת נמשכה עד מותו: פריי היה בוועדה המייעצת של "ברלינגטון" מאז ראשיתו. הוא עזב את העריכה, בעקבות סכסוך בנוגע למדיניות ביחס לאמנות המודרנית. הוא הצליח להשתמש בהשפעתו כדי שיבחר היורש שנראה לו מתאים. פריי כתב ל"ברלינגטון" משנת 1903 ועד מותו: הוא פרסם למעלה ממאתיים מאמרים בנושאים אקלקטיים - מציורי ילדים ועד אמנות בושמנית. מדפי הברלינגטון ניתן גם לעקוב אחר התעניינותו הגוברת של פריי בפוסט-אימפרסיוניזם.[3]
המוניטין המאוחר של פריי כמבקר נשען על מאמרים שכתב על ציירים פוסט-אימפרסיוניסטים,[4] וההצהרה התאורטית החשובה שלו נחשבת לחיבור קלסי באסתטיקה. שם טען רוג׳ר פריי שהתגובה הרגשית מהתבוננות ביצירת אמנות מגיעה מצורת היצירה, כלומר, השימוש בקו, במסה, בצבע ובקומפוזיציה שמעוררים את התגובה הרגשית.
בשנת 1906 מונה פריי לאוצר הציורים במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. זו הייתה גם השנה בה הוא "גילה" את גדולתו של פול סזאן, השנה בה נפטר האמן. רוג'ר פריי החל בכך את המעבר מתחומי העניין שלו מהמאסטרים הקלסיים מאיטליה לעבר האמנות הצרפתית המודרנית.
בנובמבר 1910 ארגן פריי את התערוכה "מאנה והפוסט-אימפרסיוניסטים" (מונח אותו המציא) בגלריית גרפטון, לונדון. תערוכה זו הייתה הראשונה שהציגה באנגליה את גוגן, מאנה[דרושה הבהרה], מאטיס וואן גוך והביאה את אמנותם לציבור. אף שבסופו של דבר התערוכה הייתה חשובה, התחושות באותה תקופה היו הרבה פחות נלהבות. הדבר נבע מכך שהציבור לא היה רגיל אל יצירות כאלה באותה תקופה.[5]
פריי לא היה חסין מפני התגובה הציבורית העוינת, ויש שכינו אותו "מטורף", בכך שהציג יצירות כאלה והדבר פגע במוניטין שלו כמבקר אמנות. עם זאת, הזרות של "פוסט-אימפרסיוניזם" תיעלם במהלך השנים, ובסופו של דבר התערוכה תיחשב כרגע קריטי בהיסטוריה של האמנות והתרבות בבריטניה.
בשנת 1913 הקים פריי את סדנת "האומגה", שהייתה סדנת עיצוב שבסיסה בכיכר פיצרוי בלונדון, שבין חבריה היו ואנסה בל ודאנקן גרנט. בשנת 1933 הוא מונה לפרופסור בקיימברידג', תפקיד אותו רצה מאוד.
בין השנים 1929–1934 פרסם ה-BBC סדרה של שנים עשר שידורים שבהם פריי מעביר את רעיונותיו בנושא אמנות, והדגיש שאמנות צריכה להתחיל ברגישות, זאת לעומת הנטייה לשבח את האמנות הגבוהה. פריי טען גם שפסל אפריקאי או אגרטל סיני ראויים למחקר בדיוק כמו פסל יווני.
