נינה המנט (באנגלית: Nina Hamnett; 14 בפברואר1890 – 16 בדצמבר1956) הייתה אמנית וסופרת וולשית, ומומחית לשירי מלחים, ונודעה כמלכת הבוהמיה.
ביוגרפיה
ראשית חייה
המנט נולדה בעיירת החוף הקטנה טנבי, פמברוקשייר, ויילס.[1] אביה ג'ורג' המנט היה קצין צבא, יליד צ'נאי (לשעבר מדרס), הודו. אמה מרי נולדה בסנט ג'ון, ניופאונדלנד, לברדור. נינה נשלחה לפנימייה פרטית בווסטגייט און סי לפני שעברה בגיל 12 לבית הספר המלכותי לבנות קצינים בצבא בבאת', סומרסט בין השנים 1902–1905.[2]
אביה שוחרר מהצבא והתחיל לעבוד כנהג מונית. את השכלתה היא הייתה צריך לממן על ידי דודותיה ועל ידי הלוואה כנגד הכנסה עתידית. בין 1906 ל-1907 למדה בבית הספר לאמנות בפלהם ולאחר מכן בבית הספר לאמנות בלונדון עד שנת 1910. בשנת 1914 נסעה ללמוד בפריז.
במהלך הלימודים בלונדון היא נפגשה ודגמנה בפני הנרי גאודייה-ברז'סקה, שייצר סדרת פסלי עירום. בתקופה זו היא התיידדה עם אוליביה שייקספיר ועזרא פאונד. היא המשיכה לנהל רומן עם ברז'סקה, ואחר כך עם מודיליאני ורוג'ר פריי.
בלילה הראשון שלה בקהילה הבוהמנית בפריס, היא נסעה לבית הקפה לה רוטונד, שם האיש ליד השולחן הסמוך הציג את עצמו כ"מודיליאני, צייר ויהודי". בנוסף להתיידדות קרובה עם אמדאו מודיליאני, פבלו פיקאסו, וז'אן קוקטו, היא שהתה זמן מה בלה-רוש, שם התגוררו באותה תקופה רבים מבכירי האוונגרד.
במונפרנאס בשנת 1914 היא פגשה גם את בעלה לעתיד, האמן הנורווגי, אדגר דה ברגן, שלימים שינה את שמו לרואלד כריסטיאן כדי להישמע פחות גרמני. היא נשארה נשואה ארבעים שנה אך מערכת היחסים שלה עם בעלה נמשכה שלוש שנים בלבד. בשנת 1916 גורש בעלה כתושב לא רשום.[3]
עבודתה זכתה להערכה טובה על ידי וולטר סיקרט, שניסה לייעץ לה לגבי ציוריה, אך היא לא קיבלה את עצותיו. סיקרט השתמש בה כמודל וגם צייר אותה עם בעלה בשנים 1915–1916 ב"מסיבת התה הקטנה": נינה המנט ורואלד כריסטיאן.[4]
המנט, עם רקע לא שגרתי ואשה ביסקסואלית, רקדה בעירום על שולחן בית קפה במונפרנאס רק בשביל הכיף. היא נהגה לשתות הרבה אלכוהול, הייתה מופקרת מינית ושמרה על מחזרים רבים משני המינים בקהילה האמנותית. היא הפכה לאישיות בוהמית ידועה ברחבי פריז ודגמנה עבור אמנים רבים. המוניטין שלה הגיע במהרה ללונדון, שם היא שהתה זמן מה כדי לייצור או לקשט בדים, בגדים, ציורי קיר, רהיטים ושטיחים בסדנת אומגה, שאורגנו על ידי רוג'ר פריי, ואנסה בל ודאנקן גרנט.[5]
יצירותיה האמנותיות הוצגו באופן נרחב במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל באקדמיה המלכותית בלונדון, כמו גם בסלון ד'אוטון בפריז. אחרי החזרה לאנגליה, לימדה במכון הטכני בווסטמינסטר בין השנים 1917–1918. לאחר שבעלה כריסטיאן עזב, היא חייה עם המלחין א' ג'יי מורן.
מאמצע שנות העשרים ועד סוף מלחמת העולם השנייה, האזור המכונה פיצרוביה היה המרכז האמנותי המרכזי של הבוהמיה בלונדון. המקום קיבל את שמו מטברנת פיצרוי הפופולרית שהיוותה את מרכז האזור. בית הקפה בפיצרוביה היה מקום הבילוי האהוב ביותר של המנט, כמו גם של חברה מעיר הולדתה, אוגוסטוס ג'ון, ואחר כך וולשי אחר, המשורר דילן תומאס.
חייה המאוחרים יותר
בשנת 1932 פרסמה המנט את סיפור חייה הבוהמיים, שהפך לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית.[6] איש הבוהמה הידוע לשמצה אליסטר קראולי תבע אותה ואת המו"ל ללא הצלחה בגין הוצאת דיבה בספרה. אף שזכתה בתיק, המצב השפיע עליה עמוקות למשך שארית חייה. האלכוהוליזם פגע עד מהרה בכישרונותיה הרבים ו"מלכת הפיצרוי" הטרגית בילתה חלק ניכר מהעשורים האחרונים לחייה בבר (בדרך כלל זו של בית המרזח פיצרוי), וסיפרה אנקדוטות תמורת משקאות.
עשרים ושלוש שנים לאחר שיצא לאור ספרה הראשון "טורסו הצוחק", הוציאה המנט, במצב בריאותי לקוי, ספר המשך שכותרתו: "האם היא גברת?".[7]
המנט נפטרה בשנת 1956 מסיבוכים לאחר שנפלה מחלון דירתה. הוויכוח הגדול היה האם זה היה ניסיון התאבדות או סתם תאונת שיכורים.
מילותיה האחרונות היו "מדוע הם לא נותנים לי למות?".
בשנת 1986 התפרסם הספר "ביוגרפיה, נינה המנט: מלכת בוהמיה", מאת דניס הוקר.
בשנת 2011 הייתה המנט נושא לסרט קצר של הסופר/במאי כריס וורד, "מה נעשה עם המלח השיכור", בכיכובו של סיוהבאן פיי.
בנובמבר 2019 נערכה בקפלה של פיצרוביה תערוכה לזכרה של נינה המנט.
