קורבן חטאת

כבשה, כשירה לקרבן חטאת

קורבן חַטָּאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים. החטאת היא קורבן מסוג "קדשי קדשים". ייחודו הוא במקום בו ניתן דם הקורבן: בקרנות שבראש המזבח, ובסוגי חטאות מסוימים הדם ניתן בקדש הקדשים ובמקומות נוספים בהיכל.

סוגי החטאות

ניתן לחלק את מיני החטאות על פי שלוש קטגוריות שונות:

חטאת פנימית או חיצונית

החלוקה העיקרית היא על פי מקום נתינת דם הקורבן, המייצג את נפש הבהמה ("כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם", ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"א), ולפיה יש להבדיל בין חטאת חיצונית לבין חטאת פנימית. בחטאת חיצונית דם הקורבן ניתן על קרנות המזבח החיצון, העומד בחצר המקדש. בחטאת פנימית דם הקורבן ניתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים - אף בקדש הקדשים. מתן הדם בתוך ההיכל מבטא קדושה רבה יותר של הקורבן, וכפרה על חטא חמור יותר (של כלל העם, או של הכהן הגדול).

ההבדל בין חטאת חיצונית לחטאת פנימית מתבטא גם ביחס לבשר הקורבן: בעוד בשרה של חטאת חיצונית נאכל על ידי הכהנים במקדש, בשרה של חטאת פנימית נשרף מחוץ לעיר. מכאן נובע שם נוסף לחטאות אלה: פרים ושעירים הנשרפים.

חטאת יחיד או ציבור

חלוקה נוספת בין סוגי החטאות היא על פי בעל הקורבן, ולפיה מבחינים בין חטאת יחיד לחטאת ציבור: חטאת יחיד מובאת על ידי אדם פרטי, ואילו חטאת ציבור מובאת על ידי כל הציבור, בדרך כלל כחלק מקורבן המוסף שקבעה התורה במועדים.

חטאת העוף או בהמה

חלוקה שלישית, על פי סוג בעל החיים, קיימת בין חטאת בהמה לבין חטאת העוף. בקורבנות מסוימים קבעה התורה הבאת חטאת עוף דווקא, אם בתור ברירה אפשרית עבור העני שמתקשה להשיג בהמה, ואם כקורבן קבוע, עבור טמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם. חטאות העוף כלולות בקטגוריה של "חטאת יחיד" ו"חטאת חיצונית", מפני שהציבור אינו מביא עוף, וחטאת העוף ניתנת אך ורק במזבח החיצון.

חטאת חיצונית

חייבי חטאת החיצוניות

• חטאת רגילה, המובאת כקורבן יחיד של אדם פרטי, מובאת בידי יהודי אשר חטא בשוגג, בעבירה מסוג לא תעשה שעונשה על עשייה בזדון הוא כרת. קיימים שלושים וששה מיני עבירות מסוג זה, המפורטים במשנה^[1]. חטאת זו נקראת לעיתים חטאת חֵלב, כדוגמה לאיסור אכילת חלב, עליו מביאים חטאת. קורבן החטאת הרגיל הוא כבשה או עז נקבה.
• שעיר נשיא הוא קורבן על חטא זהה, כאשר הוא נעשה על ידי מלך. המלך מביא שעיר זכר, ולא כבשה או שעירה כמו אדם מן השורה.
• חטאת עבודה זרה של יחיד - אדם יחיד שחטא בשגגה בעוון עבודה זרה, קבעה התורה שהקורבן יהיה עז בדווקא, ללא ברירה להבאת כבשה^[2]. בדין זה המלך שווה לכל אדם.
• קורבן עולה ויורד - בשלוש עבירות מסוימות קבעה התורה קורבן שערכו משתנה ("עולה ויורד") לפי מצבו הכלכלי של החוטא: בהמה, שתי ציפורים, או מנחת סולת. עבירות אלו הן: שבועת ביטוי^[3], שבועת העדות^[4], וטומאת מקדש וקדשיו, כלומר, הנכנס למקדש בהיותו טמא, או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
• חטאות מטהרות - חלק מן הטמאים (זב זבה יולדת ומצורע) צריכים להביא קורבן חטאת להשלמת טהרתם: לעיתים חטאת בהמה (מצורע עשיר) ולעיתים חטאת עוף (זב, זבה, יולדת, ומצורע עני). קבוצה זו נקראת "מחוסרי כפרה^[5]".
• חטאת הנזיר - ביום השלמת נזירותו עליו להביא חטאת בהמה. אם נטמא במהלך ימי נזירותו - עליו להיטהר ולאחר מכן להביא חטאת עוף ולהתחיל את נזירותו מחדש. חטאת זו איננה מטהרת, ומותר לנזיר הטמא שנטהר להיכנס למקדש עוד בטרם הביא את חטאת העוף, והיא רק מאפשרת את חידוש הנזירות^[6].
• חטאות ציבור - חטאות אותן מביא הציבור כחלק מקורבן המוסף בראשי חודשים ובחגים הכתובים בתורה (נמנו בספר במדבר פרקים כח-כט). חז"ל אומרים שחטאות אלו נועדו לכפר על טומאות שונות שאירעו במקדש מבלי דעת ("טומאת מקדש וקדשיו")^[7].

תהליך ההקרבה בחטאת חיצונית

הקרבת החטאת כוללת כמה שלבים, שבאופן כללי אינם מיוחדים לה^[8]:

1. סמיכה - בחטאת יחיד, בעל הקרבן מניח את ידיו על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו^[9]. בחטאות ציבור חיצוניות - החטאות הבאות בראשי חודשים ובמועדים - אין סמיכה.

2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה. הכהן עולה בכבש, ופונה לסובב המקיף את המזבח (בניגוד לשאר הקורבנות, שדמם ניתן בחלקו התחתון של המזבח ולפיכך הכהן עומד על רצפת העזרה).

5. נתינת הדם באצבעו של הכהן (ולא באמצעות שפיכה מהכלי, כבכל הקורבנות) על ארבע קרנות המזבח: תחילה על הדרום מזרחית (הסמוכה לכבש, מימינו), ומשם לצפון-מזרחית, צפון-מערבית, ודרום-מערבית.

6. שפיכת שיריים - הכהן יורד בכבש, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח בצידו הדרומי.

7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בשר החטאת נמנה עם עשרים וארבע מתנות הכהונה.

חטאת פנימית

ערך מורחב – חטאת פנימית

חייבי חטאת פנימית

פר לקרבן חטאת פנימית

• פר העלם דבר של ציבור (שם אחר בספרות ההלכה: "פר הבא על כל המצוות") - קורבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. קורבן זה הוא "חטאת פנימית", ודמו ניתן על הפרוכת ומזבח הזהב. קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה מיהו המביא את הקורבן: האם בית הדין עצמו, או כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, או גם בית הדין וגם השבטים. הרמב"ם הכריע להלכה כדעה האמצעית.
• פר ושעיר עבודה זרה - כאשר הסנהדרין הורו הלכה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה. הציבור מביא, במקום הפר המובא בעבירה רגילה שיש עליה כרת, כמתואר לעיל, שעיר לחטאת ויחד עמו פר לקרבן עולה.
• פר הכהן המשיח - קורבן כפרה על הכהן הגדול, במקרה שהוא טעה בהוראת הלכה שלא כדין, ובעקבותיה הוא עצמו נכשל באיסור כרת. קורבן זה מבטא את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בהוראת התורה.
• פר ושעיר של יום הכיפורים - פעם בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול מקריב פר לכפר על חטאיו, ושעיר עיזים של כלל הציבור לכפר על חטאי הציבור. דמם של קורבנות אלו מובא, בנוסף להזאות על הפרוכת ומזבח הזהב כשאר החטאות הפנימיות, גם לתוך קודש הקודשים, המקום בו היה ארון הברית ובתוכו לוחות הברית.

תהליך ההקרבה בחטאת פנימית

הקרבתה של חטאת פנימית שונה בכמה פרטים מזו של חטאת חיצונית:

1. סמיכה - סמיכה נוהגת בחטאת פנימית של יחיד, בפר של כהן גדול ביום הכיפורים. כמו כן יש סמיכה בפר העלם דבר של ציבור, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקורבנות הציבור (פרט לקורבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).

2. שחיטה וקבלת הדם - כמו בחטאת חיצונית.

3. הולכת הדם נעשית אל ההיכל, ולא למזבח החיצון.

4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד, ולבסוף שפיכת שארית הדם על מזבח הנחושת ביסוד המערבי שכנגד פתח אוהל מועד.

בפר ובשעיר של יום הכיפורים סדר נתינת הדם שונה: תחילה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ומזה שמונה פעמים מדם הפר על הכפורת המשמשת כמכסה לארון הברית (ההזאה הראשונה - כלפי מעלה, ושבע האחרונות - כלפי מטה). לאחר מכן הוא יוצא להיכל ומזה שמונה פעמים על הפרוכת. שוב נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומזה מדם השעיר כפי שהיזה מדם הפר, ויוצא ומזה שוב על הפרוכת באותה צורה. לאחר מכן הכהן הגדול מערבב את דם הפר עם דם השעיר, ונותן מן הדם המעורב על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, ועוד שבע פעמים על גגו (סך הכל ארבעים ושלוש הזאות: שש עשרה מהפר, שש עשרה מהשעיר, ואחת עשרה ביחד).

5. שפיכת שיריים - הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל, ולא בצידו הדרומי כמו בשיירי דם חטאת חיצונית.

6. הקטרת אימורים - הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.

7. שריפת הבשר - מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית: בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שרפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו, ולכן אינה נחשבת כעבודה ולא צריכה דווקא כהן. שרפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השרפה מתבצעת בבית הדשן מקום מחוץ לירושלים בו מרכזים הכוהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.

התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשרפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששרפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.

חטאת העוף

ערך מורחב – חטאת העוף

חטאת העוף - שני יונים צעירים

מקור המצווה

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַ-ה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. ח וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. ט וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. י וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ

— ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ו'

הסיבה לחיובה

חטאת העוף מובאת על ידי הטמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם ("מחוסר כיפורים"), והם: זב, זבה יולדת ומצורע (אם הוא עני, ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת).

גם נזיר שנטמא צריך להביא קורבן חטאת העוף לאחר שנטהר והוא מתחיל לספור את ימי נזירותו מחדש.

כמו כן, מי שחייב קורבן עולה ויורד (ראו לעיל: פירוט החטאות החיצוניות) ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת - יביא תחתיה עוף.

בכל המקרים הללו חטאת העוף באה בנוסף לעולה, לרוב - אף היא מן העוף (פרט ליולדת עשירה, המביאה בהמה לעולה ועוף לחטאת).

תהליך ההקרבה בחטאת העוף

הקרבתה של חטאת העוף שונה בכמה פרטים מחטאת בהמה.

1. מליקה - נעשית בקרן הדרומית מערבית, כאשר הכהן חותך בעזרת ציפורנו לפחות רוב אחד של הסימנים, ולא מנתק את הראש מהגוף, בניגוד לעולת העוף שחייב לנתק.
2. הזאת הדם - הכהן מתיז את הדם לקרן דרומית מערבית שבמזבח, וכל הדם שנשאר בעוף מתמצה אל היסוד.
3. אכילה - כל בשרה נאכל לכוהנים זכרים כמו בשר חטאות הנאכלות, אך ללא ניתנת שום דבר למזבח חוץ מהדם.

דינים מיוחדים בחטאת

בתורה נאמרו לגבי קורבן חטאת הלכות מיוחדות שאינן קיימות בקורבנות אחרים:

1. דם של קורבן חטאת שכבר הוכנס לכלי לצורך זריקתו על המזבח, ובטרם נזרק על המזבח ניתז על בגד כלשהו שראוי לקבל טומאה (לאו דווקא בגד כהונה) - מצווה לכבס את הבגד בתחומי העזרה, כך שהדם יישאר במתחם המקדש ולא יוצא ממנו^[10].

2. דם של חטאת חיצונית הנכנס להיכל שלא כדין (שכן עליו להישאר בעזרה) - נפסל וכעת אי אפשר לזורקו על המזבח החיצון^[11].

3. כלי חרס שבישלו בו הכהנים את בשר החטאת יש לשוברו בעזרה לאחר הבישול. כלי מתכות לעומת זאת טעונים מריקה ושטיפה כלומר מריקה - במים חמים ולאחר מכן שטיפה - במים פושרים. דין זה נאמר בתורה לגבי חטאת: ”כְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.” (ויקרא ו כא). ולומדים ממנו גם לשאר הקורבנות^[12], ובקדשים קלים ניתן לשטוף את הכלי בכל ירושלים^[13] .

מקור המצווה

דיני המצווה מופיעים בתורה בספר ויקרא, פרק ד', תחילת פרק ה' (עד פסוק י"ג) ופרק ו', פסוקים י"ז–כ"ג. פר ושעיר של יום הכיפורים מוזכרים בפרשת אחרי מות.

במשנה מופיעות הלכות הקרבת החטאת ביחד עם הלכות שאר הקרבנות מהבהמה והעוף במסכת זבחים. ההלכות הדנות בשאלה אימתי חייב אדם להביא קורבן חטאת מופיעות במסכת כריתות ובמסכת הוריות. במשנה תורה לרמב"ם מופיעות הלכות אלו בהלכות שגגות שבספר קורבנות.

ראו גם

• דם חטאת

קישורים חיצוניים

• יעקב מילגרום, תפקיד קרבן החטאת, תרביץ מ'.

הערות שוליים

1. משנה, מסכת כריתות, פרק א', משנה א'
2. ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק כ"ז ופירוש רש"י. יש מהראשונים שסברו שחטאת זו על עבודה זרה היא חטאת פנימית, אבל מדברי חז"ל מוכח שלא כן, ראו הלכות מעשה הקורבנות פרק א הלכה טז בהשגת הראב"ד ונושאי הכלים.
3. הנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים.
4. הנשבע לשקר בבית הדין שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו.
5. משנה, מסכת כריתות, פרק ב', משנה א'
6. משנה שם, תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ח', עמוד ב'
7. משנה מסכת שבועות פרק א, ושם דיון על פרטי הדברים והבחנה בין המועדים השונים.
8. סדר ההקרבה מפורט בתורה, ויקרא, ו', י"ז–כ"ג, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה א-ג. הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה מיוחדת לחטאת. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם באשם.
9. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ו, עמוד א'.
10. ויקרא, ו', כ'. משנה מסכת זבחים פרק יא משניות א-ד
11. משנה מסכת זבחים פרק ח משנה יא, על פי ויקרא, ו', כ"ג ושם י', י"ח. רבי אליעזר בן הורקנוס במשנה שם סובר שדין זה נוהג גם בקורבן אשם, ורבי עקיבא מרחיב אותו לכל הקורבנות שאינם אמורים להגיע להיכל, אבל ההלכה נתקבלה כדעת חכמים שהדין מצומצם לחטאת בלבד (רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה יג).
12. רש"י בויקרא, ו', כ"א סבור שכך הדין בכל הקורבנות, וזוהי שיטת הראשונים, והרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק ח הלכה יד.
13. תוספתא זבחים י, ו.