PROFILBARU.COM

צבי הסלעים
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	צבאיים
שבט:	אנטילופות סבך
סוג:	Oreotragus
מין:	צבי הסלעים
שם מדעי
	Oreotragus oreotragus; ‏צימרמן, 1783
תחום תפוצה

צבי הסלעים (שם מדעי: Oreotragus oreotragus; קרוי גם אנטילופת הסלעים, ומכונה באנגלית קליפס-פרינגראס), הוא סוג של אנטילופה קטנה בשבט Neotragimi מתת-משפחת הצבאיים, החי בדרום ומזרח אפריקה ומהווה מין יחיד בסוגו. סוג זה תואר בשנת 1783. המינים הקרובים ביותר מבחינה גנטית לצבי הסלעים הם אנטילופות מהסוג "Neotragus" כגון דלקרן המושק ואנטילופה מלכותית.

שמו המדעי נגזר כדלהלן: "Oreo" = הרים "tragus" = תיש, ופירושו עז החי בהרים; הכפל של השם המדעי מורה על כך שזהו סוג בעל מין יחיד. הכינוי הנפוץ "קליפס-פרינגראס" שמקורו בהולנדית ובאפריקאנס פירושו "קפצן סלעים", ומתייחס לריצתו הקופצנית של צבי הסלעים בבית גידולו ההררי.

אנטומיה ומראה

כסות ומאפיינים פיזיים

צבי הסלעים שייך לשבט אנטילופות הסבך הכולל את האנטילופות הקטנות והבינוניות של תת-משפחת הצבאיים, והוא חולק עמם מאפיינים רבים. יש לו מבנה גוף מקושת ושפוף, ראש קצר וצוואר ארוך. רגליו קצרות ודקות, והאחוריות ארוכות יותר מהקדמיות ומסייעות לו בניתוריו בסלעים. בניגוד למיני הצביים ה"אמיתיים", אוזניו של צבי הסלעים עגלגלות ורחבות, כשצידם הפנימי מורכב משערות רכות המפוספסות בצבעי שחור ולבן בולטים. עיניו וחוטמו גדולים ושחורים, ובצידי עיניו יש בלוטות ריח גדולות המוקפות בעיגולים שחורים בולטים. ממדיו של צבי הסלעים כשל עז קטנה: גובהו בכתפיים: 60-45 ס"מ, אורך ראשו וגופו: 115-75 ס"מ, אורך זנבו: 13-7 ס"מ, ומשקלו: 18-10 ק"ג.

הפרווה של צבי הסלעים גסה וצפופה, ומורכבת משערות זיפיות חלולות המשמיעות קול רשרוש כאשר הצבי מתחכך אתם. הפרווה מספקת לו בידוד מטמפרטורות קיצוניות של חום (באזורים נמוכים) וקור (באזורים גבוהים). בזמנים שצבי הסלעים חולה או פצוע - שערותיו סומרות וגורמות לו להראות גדול יותר מהרגיל. הפרווה המחוספסת שלו מורכבת משילוב של צבעי צהבהב, כתמתם, אפרפר, שחרחר, לבנבן, חום וירוק-זית, ומתמזגת היטב על רקע סלעים ואבנים. בחלקים העליונים כגון הצוואר, הגב והמותניים, שולטים בעיקר צבעי החום, צהבהב, כתמתם וזית, בעוד שברגליים, בזנב ובגרון נראים בעיקר צבעי הלבן אפרפר. במצח שולט צבע חום-אדמדם, הלחיים צהבהבות, ובין העיניים ומעל הפרסות יהיו בדרך כלל כתמים שחורים. צבעי השערות עלולים להשתנות מפרט לפרט, וניתן לראות צביי סלעים אפרפרים או צהבהבים לגמרי. הבטן, הסנטר, סביב העיניים והשפתיים וצידם הפנימי של הרגליים והזנב יהיו לרוב לבנים לגמרי.

אין הסכמה לגבי תת-המינים של צבי הסלעים שלפי מספר חוקרים מגיעים ל-11. תת-המין היחיד שמוסכם הוא צבי סלעים מערבי (O.o.porteousi) המצוי בניגריה וברפובליקה המרכז אפריקנית ומצב שימורו הוא סכנת הכחדה (EN).

פרסות

המאפיין הבולט ביותר אצל צביי הסלעים הוא פרסותיהם הייחודיות שאינן מצויות אצל אף פרסתן אחר. מבנה הפרסה הוא אנכי ומעוגל בתחילתו, מה שנותן אשליה כאילו הצבי עומד על קצות הפרסות. מבנה פרסה זה מסייע לצבי הסלעים לטפס על קירות כמעט ישרים. בתחתית הפרסות יש כריות גומי הבולמות זעזועים בעת הקפיצה ומסייעות לצבי להיתפס על זיזים ובליטות קטנות וכן לטפס בזריזות על סלעים אנכיים. מאפיינים אלה ואחרים הופכים את צבי הסלעים למותאם ביותר לסביבה הררית וסלעית, ומסיבה זאת הוא כמעט ואינו עוזב את האזורים האלה.

קרניים

סמוך למצחו של הזכר, ישנן זוג קרניים קצרות ודקות בצבע שחור-אפרפר, שאורכן המרבי הוא 15 ס"מ. הקרניים אנכיות וחדות ומזכירות קוצים, ועל פי רוב חציים התחתון מורכב מטבעות מחורצות וחציים העליון חלק. ברוב האזורים הזכרים הם היחידים שמצמיחים קרניים, וזהו ההבדל היחיד בינם לבין הנקבות שזהות להם במידות גוף וצבעי הפרווה; עם זאת, באתיופיה, אוגנדה וטנזניה ישנן אוכלוסיות של צביי סלעים שבהם אף לנקבות יש קרניים. בחלק מהאזורים הנקבות עלולות להיות גדולות במעט מהזכרים.

תפוצה ובית גידול

צבי הסלעים נפוץ במזרח, מרכז, ודרום אפריקה. תפוצתו מתחילה מקו החוף של מזרח סודאן (סמוך לפורט סודאן) וצפון אריתריאה (עד אסמרה), עם אוכלוסייה מבודדת במרכז ג'יבוטי, עוברת למרבית האזורים ההרריים של אתיופיה ומתפצלת משם לשנים: חלק אחד ממשיך מזרחה לאורך הרמה האתיופית עד סוף קרן אפריקה שבצפון סומליה; החלק השני ממשיך הלאה דרך מזרח דרום סודאן, מרכז ומערב קניה, מרבית שטחה של טנזניה, אוגנדה, רואנדה, (ובעבר אף בבורונדי), מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מרבית שטחה של זמביה, מלאווי וזימבבואה, מזרח בוצוואנה, צפון, מרכז ומערב מוזמביק, מרבית שטחה של דרום אפריקה דרך סווזילנד עד לסוטו. באזור כף התקווה הטובה התפוצה ממשיכה צפונה מערבה דרך מרבית שטחה של נמיביה ודרום מערב אנגולה. כמו כן ישנן 4 אוכלוסיות מבודדות במרכז אפריקה: שתיים בניגריה עם גלישה קטנה לקמרון, ושתיים נוספות ברפובליקה המרכז-אפריקנית.
המדינה היחידה שבה כנראה נכחד צבי הסלעים היא בורונדי.

בית גידולו של צבי הסלעים הוא בעיקר אזורים הררים עד גבהים של 4,500 מטר הכוללים סלעים, אדמה טרשית, ושיחים דוקרניים, וכן סאהל, סוואנות הרריות, וחורשים מיוערים בדלילות. הטמפרטורות באזורי תפוצתו הם 10–40 מעלות צלזיוס, וכמות המשקעים הממוצעת בהם היא 2,000-100 מ"מ בשנה. בין ההרים שבהם הוא מצוי ניתן למנות את הרי סיימאן, הרי באלה, (אתיופיה) הר קילימנג'רו, (טנזניה וקניה) הר מרו, (קניה) הר השולחן, (דרום אפריקה) ורבים אחרים.

אקולוגיה והתנהגות

צבי הסלעים פעיל בעיקר בזוגות בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הצהריים והערב המאוחרות. כשאר יונקים אפריקנים הוא מבלה את השעות החמות של היום בהעלאת גרה במקומות מוצלים כדוגמת בין הסלעים או מתחת לשיחים. לעיתים ניתן לראות קבוצות של 8 פרטים ויותר, המתפזרים במהירות כאשר הם מופרעים.
בזמני הפעילות הם אוכלים צמחים שונים כגון: עשבים, עשבי תיבול, עלים, זרעים, ניצנים, פרחים, פירות, קליפות, חזזיות וכדומה. הם שותים לעיתים רחוקות, ואת המים הזקוקים לקיומם הם מקבלים מצמחים בשרניים.

צביי הסלעים סורקים תדיר את סביבתם כדי לוודא שלא נשקפת להם סכנה; כאשר יש זוג צביים, בדרך כלל אחד יאכל או ינוח בעוד שהשני ישמש כזקיף ויעמוד על מקום גבוה כדי לסרוק את האזור. בשעת סכנה הזקיף ישמיע קול של שריקה צורמנית שמזהיר גם את שאר בעלי החיים שבאזור. צביי הסלעים נמלטים בזריזות גדולה בסלעים בסיוע פרסותיהם, ומסוגלים לקפוץ על ארבע רגליהם בבת אחת לגובה של מטר ויותר בזכות רגליהם האחוריות הארוכות. על פי רוב הם ירוצו למרחקים קצרים ואז יסתתרו בשיחים או יעצרו ויבדקו אם עדיין נשקפת להם סכנה, מה שהופך אותם לטרף קל לציידים. פרוותם מספקת להם הסוואה מצוינת בסביבתם הסלעית, אולם זה נחוץ להם פחות מאשר לאנטילופות אחרות בשל ההגנה שהסלעים מספקים להם.

אויביהם העיקריים של צביי הסלעים הם: נמרים, צבועים, תנים, קרקלים, סרוואלים, ונחשים גדולים, ובאזורי הסלעים הגבוהים הם עלולים להיטרף על ידי דורסי יום גדולים.

צבי הסלעים הוא בעל חיים מונוגמי שכמעט תמיד נצפה בזוגות ולפעמים עם צאצאיהם. הקשר בין הזכר לנקבה הוא חזק, ורוב הזמן הם נמצאים במרחק מטרים בודדים אחד מהשני. שני המינים מגנים בעוז על הטריטוריה שלהם שגודלה הוא בדרך כלל 8–49 דונם, ויעזבו אותה רק לעיתים נדירות; הזכר והנקבה מסמנים את שטחם בעזרת בלוטות ריח גדולות שמפרישות ריח חזק, וכן בעזרת שתן וגללים. הסימון יכול להיות על ידי שפשוף הקרניים בעצים או של בלוטות הריח בשיחים, ועל ידי לעיסת עשבים. הזכר והנקבה יישארו אחד עם השני לאורך חייהם, ויחפשו בן זוג אחר רק כאשר אחד מהם ימות.

עונת הרבייה נמשכת מספטמבר ועד ינואר. ההריון נמשך כשבעה חודשים, לאחריהם נולד ולד אחד במשקל ק"ג אחד הנשאר חבוי בסלעים ונקיקים 2–3 חודשים ואמו מגיעה עד ארבע פעמים ביום להניקו. הולד נגמל לאחר 4–5 חודשים ומגיע לבגרות בסביבות גיל שנה.

תוחלת חייו של צבי הסלעים בטבע עד 15 שנים.

איומים ושימור

צבי הסלעים מסווג על ידי IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), בשל תפוצה רחבה באזורים מוגנים, מגמת אוכלוסייה יציבה, וכי מרבית האזורים שבהם הוא נפוץ אינם נגישים כלל לבני אדם. גם מחוץ לאזורים מוגנים לחץ הציד אינו גדול בשל בית הגידול ההררי המקשה על ציידים. ההסתגלות של צבי הסלעים לגבעות וצוקים בלתי נגישים מאפשרת לו להימנע מתחרות על מקורות המזון עם עדרי צאן. אוכלוסיות מבודדות באזורים נמוכים שבהם אין שטחים גדולים של סלעים, חשופות יותר לציד ותחרות מצד עזים, והן מצטמקות מאוד באזורים מיושבים. מהאיומים הנזכרים סובל בעיקר תת-המין המערבי שמסווג משום כך על ידי IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), ומספרו הולך ופוחת בניגריה.

רבע מהאוכלוסייה של צבי הסלעים מצויה כיום באזורים מוגנים, ביניהם: הפארק הלאומי הרי סימן והפארק הלאומי הרי באלה באתיופיה, הפארק הלאומי סרנגטי שבטנזניה ושמורות מסאי מארה וצאבו שבקניה, שמורת לואנגוואה (זמביה), נאיקה-פלאטאוו (מלאווי), ה"פארק הלאומי נמיב-נאווקלופט" (נמיביה), ה"פארק הלאומי מאטובו" (זימבבואה), "הפארק הלאומי הרי הזברה" והפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה ועוד. כמו כן יש מספרים גדולים מאוד שחיים בתוך שטחים חקלאים בנמיביה ודרום אפריקה.

האוכלוסייה העולמית של צבי הסלעים נאמדת בכ-42,000 פרטים.