שער תל שילה - המקום בו נפטר עלי הכהן. עלי הכהן נחשב לכוהן משיח, מכיוון שנמנה בין הכהנים ששימשו במשכן שילה, לפני שנגנז שמן המשחה.
הדיעה המקובלת היא, שדינו של הכהן גדול נקבע בעיקר לפי הזמן שחטא, ולא לפי הזמן שנודע לו. אבל רבי שמעון סבור שגם שעת ידיעת החטא, הזמן בו נודע לכהן שחטא - הזמן בו חל חיוב הקרבן למעשה, קובע גם הוא, ולכן אם נודע לכהן גדול שחטא עוד לפני שהתמנה, אין לו להביא לא קרבן הדיוט - מכיוון שנודע לו בתור כהן גדול, ולא קרבן הדיוט, כי זמן החטא היה בתור הדיוט[1].
הגמרא מסופקת בסיבת טעמו של רבי שמעון, שהדיוט שנודע לו בתור כהן גדול אינו מביא קרבן הדיוט. האם הסיבה לכך היא בכך שהשתנה דין קרבנו, או שהסיבה לכך היא בכך שהכהן גדול השתנה והפך לאדם אחר, בדומה לדיני שינוי במשפט העברי, ואם כן באשם תלוי שלא השתנה דינו, עליו להביא קרבן.
סוגי החטאים והקרבנות
גדרו ההלכתי של כהן גדול להבאת קרבנות
הכהן גדול הוא אדם ציבורי, מעשיו משפיעים על כל העם, שכן קרבנות העם תלויים בו, מסיבה זו כותבת התורה "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", כאשר הכוהן המשיח חוטא הרי דבר זה גורם אשמה לעם[2].
מסיבה זו, נחשב הכהן גדול כציבור לעניין הבאת הקרבנות. אין הוא מביא על מעשה שנעשה מתוך שגגה, ללא הוראה מוטעית שגרמה למעשה, כנלמד מהפסוק "לאשמת העם"[3], והוא חייב רק אם חטאו נגרם על ידי הוראה מוטעית, שלו או של בית הדין.
כמו כן, הוראתו לעצמו דינה כהוראת בית הדין לעם ישראל לכל דבר, ולכן אם ההוראה לא הייתה כראוי, לפי כל כללי ההוראה[4], שנעשית על פי ה"מופלא" חכם בית הדין שבקי בהלכה יותר מכולם, וכן שההוראה תעשה בשוגג גמור, ושהמעשה יעשה בשוגג ובשעת עשיית המעשה לא ידע שההוראה היא מוטעית.
כמו כן, מכיוון שהוראתו לעצמו דינה כהוראת בית הדין המרכזי של עם ישראל, כמו שבית הדין, כאשר הם הורו הוראה מוטעית והכשילו את הציבור עליהם להביא פר הנקרא קרבן חטאת הקהל, כך גם הכהן גדול מביא לקרבן פר. כך גם, בדומה לבית הדין, אין הוא מחויב להביא קרבן, רק אם ההוראה הייתה הוראה שאינה עוקרת כליל מצווה מהתורה[4][5].
חיובי הבאת הקרבנות
מכיוון שפסקיו שווים בדינם לפסקי הסנהדרין, הוא מצטרף עימם למניין, אם הורו יחד, כך שלפי ההלכה האומרת שקרבן חטאת הקהל מובא רק אם רוב הציבור היהודי חטא, ניתן לצרף במניין גם את הכהן הגדול. חכמי הגמרא הסתפקו מאוד מה הגדר של הוראה משותפת. אחת מהסברות אותן הציע אביי, הייתה שרק אם הורו במקום אחד נחשבת הוראתם למשותפת, אבל אם הורו בשני מקומות נפרדים, נחשבת הוראת הכהן המשיח והוראת בית הדין לשתי הוראות נפרדות, אך רבא דחה את הסברא, וקבע בפשטות שכדי ששתי ההוראות יחשבו כשתי הוראות נפרדות לעניין חיוב הבאת הקרבנות, עליהן להיות בשני נושאים שונים.
כן הסתפקו חכמי הגמרא, אם הוראה בנושאים שונים שעונשם שווה, כמו למשל איסור אכילת חלב שבשני מקומות שונים בגוף, שמקור האיסור בפסוק של שתי חתיכות החלב שמשני המקומות - שונה, האם דינם כמו איסור אכילת חלב ואיסור עבודה זרה, שגם איסורם נלמד משני פסוקים שונים, או שמא דווקא כאשר שתי ההוראות הן בחלב ועבודה זרה, שהקרבנות שיש להביא על חטאים אלו, שונים זה מזה, שהרי על איסור עבודה זרה יש להביא עז לקרבן בניגוד לחלב, שכמו כל איסור לא תעשה שיש להביא כבשה או עיזה[6].
^משנה דף ג' עמוד ב' אומרת דין זה על בית דין והמשנה בדף ז' עמוד א' מזכירה דין זה שנית ומוסיפה אותו על הכהן והגמרא לומדת מהפסוק:" אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם.."(ויקרא, ד, ג) הרי הכהן כעם וצריך לבטל מקצת ולקיים מקצת.
