בוגר הטכניון בחיפה ובעל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית. תחום מחקרו הוא התנהגות של גזים מחושמלים ("פלזמה") וטכנולוגיה של מתח גבוה. זכה בפרס הרמטכ"ל למפעל חיים לתחום הטכנולוגיה לשנת תשס"א (בעיקר על הקמת תוכנית "תלפיות").
קורות חייו
ילדותו
פליקס דותן נולד בשנת 1924 בזאגרב שבקרואטיה[1], בן בכור לשנדור דויטש, סוחר חומרי בניין, וללילי, בתו של מרכוס שטיינר. הוא גדל בסביבה דו-לשונית, סרבו-קרואטית וגרמנית. עד קיץ 1942 הייתה משפחת דויטש מוגנת מרדיפת יהודים בידי שותפיה לעסק, שהיו להם קשרים משפחתיים עם ראשי השלטון. באוגוסט 1942 בוטלו כל ההגנות, ושארית יהודי זאגרב, ובהם המשפחה, נעצרו. תוך ימים אחדים ארגנו הנאצים הקרואטים, "האוסטשה", משלוח לאושוויץ. למזלו הציל אותו קרואטי, ובמקום לקרונות, הוכנס לשלושה שבועות לבית מעצר, ואחר כך שוחרר. בהמשך, עד לשחרור קרואטיה במאי 1945, אירע לפעמים "ציד יהודים", אבל דותן הצליח להסתתר אצל לא-יהודים.
לימודים גבוהים
בתום המלחמה, אחרי ארבע שנים שבהן לא הורשה ללמוד, אישר משרד החינוך היוגוסלבי לדויטש לסיים את לימודי התיכון ואת בחינות הבגרות, בהן עמד בהצטיינות יתרה. באותה שנה התחיל בלימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת זאגרב, שם למד שלוש שנים. בשנה הרביעית, בדצמבר 1948, עלה לישראל.
בישראל עבד כחצי שנה כפועל וכדייג. בקיץ 1949, עם התחדשות הלימודים בטכניון לאחר מלחמת העצמאות, דויטש התקבל ללימודים בשנה השלישית של הפקולטה לחשמל. הוא סיים את הלימודים בטכניון בתחילת 1951, תוך שהתגבר על אי-ידיעת השפה העברית, וזכה בתואר מהנדס.
עבודה מדעית
בפברואר 1951 התחיל לעבוד כמתכנן מכשור מדעי בחמ"ד (אחר כך רפא"ל) בירושלים. בין היתר תכנן מתקן לייצור נסיוני של אתר, צנטריפוגה להפרדת מים כבדים ומשאבות ריק. ביולי 1954 נסגר המכון של חמ"ד בירושלים ודויטש עבר לעבוד באוניברסיטה העברית, גם שם כמתכנן מכשור מדעי. ביולי 1951 נישא לאולגה לבית בלוג. לזוג נולדו שני ילדים, יואב, הוא רב אמן בשחמט בהתכתבות, שהיה גם אלוף ישראל בתחום ורות, רופאת משפחה.
באביב 1957 יצא עם משפחתו לשווייץ. שם עבד במשך כשנתיים וחצי כמהנדס מחקר במעבדה למתח גבוה. בין היתר חקר את התכונות של גזים אלקטרו-שליליים, בנה מכשור מדידה חדשני ("גשר דויטש") למדידת משרנים גדולים, וחישב בשיטות מתמטיות מתקדמות את עוצמות השדה החשמלי של מבנים מסובכים.
בתחילת 1960 חזר לאוניברסיטה העברית, הפעם למעבדה חדשה לפיזיקה של גזים מחושמלים (פלזמה) כמומחה למתח גבוה. אז התחיל בלימודי דוקטורט, שסיים ב-1965[2], במהלכם רשם מספר פטנטים.
ב-1968 מונה למרצה בכיר במכון רקח לפיזיקה; ב-1980 מונה לפרופסור מן המניין. בשנת 1968 שינה את שם משפחתו מ"דויטש" ל"דותן".
במשך השנים 1968–1973 חקר לייזרים שונים יחד עם פרופ' שאול יציב ועם פרופ' פנחס אביבי, ויצר לייזר בתוך צינור מתכת במקום בתוך שפופרת זכוכית, דבר שאפשר ייצור לייזרים עמידים יותר[3]. כמו כן חקר את הדינמיקה של עירורים במולקולת פחמן דו-חמצני. ב-1973–1974 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה באירוויין, שם תכנן, בנה וחקר תותח פלזמה ואמצעים לסיבוב מהיר של הפלזמה שנוצרה בתותח.
ייסוד תוכנית תלפיות
בזמן שהותו בקליפורניה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. דותן חרד לגורל ישראל, וחשב על דרך לעזור לה לעמוד בעתיד במצבים דומים. הוא הגה רעיון: להקים יחידה של המוכשרים ביותר בכל מחזור גיוס. צעירים אלה יעסקו תחילה בלימודים אינטנסיביים כדי להגיע לחזית המדע והטכנולוגיה של ימינו, ובהמשך יפעלו להמציא, לתכנן, ולבנות נשק חדש ומתקדם.
כשחזר לישראל כתב, יחד עם עמיתו פרופ' שאול יציב, "הצעה להקמת מכון לפיתוח נשק חדש", שבה מוסברים עיקרי התוכנית. בקיץ 1974 הגיש את ההצעה לשר הביטחון, אך ועדה שמונתה לעניין לא הגיעה לידי החלטה.
ב-1975 התארגנה קבוצת מורים באוניברסיטה העברית, ביוזמת פרופ' שאול פטאי, לעזור לצה"ל על ידי המצאות שונות והצעות לשיפור תהליכים. הקבוצה הציעה ובנתה מספר מתקנים; דותן תרם "תותח לייזר", מתקן לאימון ראשוני של תותחני טנקים.
בסתיו 1978 ביקר ביחד עם פרופ' פטאי אצל הרמטכ"ל רפאל איתן. דותן הציג את הצעתו להקמת יחידת צעירים מוכשרים. איתן פקד לממש את התוכנית, שבינתיים כינה אותה "תוכנית תלפיות". המחזור הראשון גויס באביב 1979, ופעל, כמו שאר המחזורים, כיחידה צבאית במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. החניכים למדו שלוש שנים לימודים מורחבים בתחומי פיזיקה ומתמטיקה, ובזמן חופשות הלימודים השתתפו בקורסים ביחידות שונות של צה"ל. דותן שימש, בהתנדבות, חונך ראשי של "תלפיות" במשך השנים 1979–1994. בוגרי "תלפיות" תרמו רבות לצה"ל; כמה מהם זכו בפרס ביטחון ישראל.
בשנים 1974–1981 עבד בעיקר על חקר הדינמיקה של התפרקות זוהרת. בשנים 1981–1982 היה עמית מחקר באוניברסיטת ייל. ב-1986 וב-1991 היה עמית מחקר ב-CERN בז'נבה. בשנת 1992 יצא לגמלאות. בשנת 1986 זכה באות הנשיא למתנדב "על תרומה חשובה למערכת הביטחון", ובשנת 2001 זכה בפרס הרמטכ"ל על מפעל חיים בתחום הטכנולוגיה.
בשנים האחרונות לחייו פרסם שלושה ספרים במטרה לעודד בקרב הציבור המשכיל, ובמיוחד אצל קוראים צעירים, התעניינות במדע. ביומו האחרון התראיין ל"קול ישראל" בנושאי מדע ומחקר; בסיום דבריו השמיע אזהרה חד-משמעית מהסכנה הנשקפת לישראל מהתחמשותה של איראן בנשק גרעיני. דקות לאחר סיום הריאיון איבד את הכרתו.
ספריו
"אל הכוכבים – מאטומים עד חורים שחורים", הוצאת מאגנס, 2001
