רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המונח "אתיקה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אתיקה (פירושונים).
הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע.
הגדרת התחום והדיון סביב השם
בהקשרים המערביים ראשית הדיון באתיקה כתחום מוגדר העוסק בהנחיית חיי האדם נעשתה על ידי אריסטו. עבור אריסטו הגדרת התחום כללה במיוחד שאלות כלליות אודות איזה אורח חיים רצוי לנהל, אילו מידות נדרשות מאופי טוב וכיצד נראות חברויות התורמת לשגשוגו של האדם. אריסטו קרא לחקירה זו בשם "אתיקה" (ἠθικός), כלומר, התחום הנוגע לאופי האדם. כאשר הרומים ירשו את הפילוסופיה היוונית הם תרגמו ἠθικός ל-moralis, דבר ששינה במעט את אופן השימוש במונח.
לפי הפילוסוףברנארד ויליאמס אתיקה הוא שם רחב ואמורפי יותר הכולל יותר נושאי דיון הסובבים את האופי האנושי, בעוד שמוסריות בא לציין שאלות הקשורות יותר לציפיות חברתיות. לטענת ויליאמס, בעת המודרנית שאלות סביב "מוסר" מציינות יותר דיונים סביב מושגים הקשורים למחויבויות, בעוד שתחום הדיון של האתיקה הוא רחב יותר.[1]
אבחנה זו של ויליאמס מגובה בין השאר גם במאמרה של הפילוסופית ג.א.מ. אנסקום במאמרה המהפכני "פילוסופיה מודרנית של המוסר" (1958). לטענת אנסקום, מוסריות באה לציין במאה ה-20 עיסוק בשאלות העולות מדילמות מוסריות ספציפיות ולרוב נדירות, בעוד שאתיקה גם כן מציינת תחום דיון רחב יותר, בעיקר כזה שמקבל את תימוכו מתוך עיסוק באופי האנושי המבוקש. לטענתה, העיסוק במוסר גם כן קשור במושגים מיוחדים של מחויבות, ספציפית מושגים שמקורם בדיונים סביב המחויבות האנושית לחוק האלוהי הנוצרי. לטענתה, משעה שהדיונים הללו התנתקו מהקשר זה הם איבדו את פשרם. לעומת הדיונים הללו, הדיונים האתיים (במובן האריסטוטלי) מניחים פחות הרמזים למושגי חוק מחייבים ולכן יכולים לספק אלטרנטיבה נטורליסטית מסוימת לתחום הדיון המוסרי.
מאמרה של אנסקום הוביל להבחנה בין מוסריות, האמורה לעסוק בחוק המוסרי לעומת האתיקה, האמורה לעסוק באופי האדם. עם זאת, ספק אם קריאה שכזו של המאמר של אנסקום נכונה וכפי שהעיר הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר, אין ספק שהדיון האריסטוטלי כולל גם דיונים בטבע החוק ובמחויבויות מיוחדות.[2]
בהקשר האנגלו-סקסי רווח עד היום שימוש באתיקה כדבר הבא לציין עיסוק בתאוריה של המעשיות (בין השאר, כנראה בעקבות החינוך האנגלי ומאפייניו הקלאסיציסטיים במאה ה-19) לעומת מוסריות הנוגעת לשאלות מוסריות קונקרטיות, דבר הבא לידי ביטוי בין השאר באמירתו של הפילוסוף ברנרד בלאנשרד בתארו את חברו ג. א. מור כך: "אנחנו מדברים לעיתים תכופות אודות אתיקה, אבל לעיתים נדירות על עניינים של המוסר... הוא היה מאסטר של תאוריה אתית, אבל הוא לא החשיב את עצמו כמומחה מספיק כדי לחוות דעה בנושאים חברתיים או פוליטיים."[3]
מוסר ואתיקה
מוסר הוא אוסף כללי ההתנהגות המקובלים בחברה ובתרבות. אתיקה היא תחום הידע שמציע ביקורת על המוסר, ומציג אוסף של כללי התנהגות שבחלקם הם חלופות לכללי ההתנהגות של המוסר.
הוגה מרכזי מהעת העתיקה אשר דבריו בנושא זה נשמרו איתנו, אריסטו, עורך הבחנה בין תחום האתיקה: תחום החוקר את השאלה "מיהו האדם הטוב?", לבין הפוליטיקה, תורת המדינה, תחום החוקר את השאלה "מהי המדינה הטובה?", כלומר "מהו המשטר הראוי?".
גישות שונות כלפי המוסר
על פי שלום רוזנברג קיימות שלוש גישות עיקריות כלפי המוסר:
הגישה האינטואיטיבסטית רואה את עיקרו של המוסר בעקרונות, הנתפסים באופן אינטואיטיבי. על פי הגישה הדיאונטולוגית, קיימת באדם אינטואיציה של המחויב והאסור. על פי הגישה האקסיולוגית, קיימת אינטואיציה של ערכים.
הגישה האוטיליטריסטית מגדירה את מושג הטוב על פי תוצאות ההתנהגותו של האדם בחברה האנושית ולא על פי ערכם העצמי. גישה זו היא אפוא טלאולוגית באופייה.
הגישה האנתרופולגית עורכת אידיאליזציה של האדם וגורסת שתפקידו של המוסר הוא להביא את האדם לידי ייעודו האישי האחרון. גישה זו אף היא היא אפוא טלאולוגית באופייה, בניגוד לגישה האינטואיטיביסטית.[4]
שיפוט של תכונותיו של האדם בהתאמה לטוב המוחלט לעומת שיפוט של מעשה
הפילוסופיה הקלאסית עוסקת בשאלה מהו הטוב העליון ואיזהו האדם המוסרי. הדיון המתקדם בעניין זה מיוחס לאריסטו (ולא למורהו אפלטון). בתורת המידות שואל אריסטו מהי המידה הטובה, וכיצד יקנה אותה האדם. לעומת הקדמונים, אשר עסקו בשאלת הטוב המוחלט או האדם הטוב, מתמקדים ההוגים המודרניים בשאלה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו, כשהכוונה למעשה יחיד שנעשה בהקשר מסוים.
אתיקה שבה הערך העליון הוא הכוונה המתבטאת ברצון הטוב של הפועל
תורת המוסר של ההוגה עמנואל קאנט, ובעקבותיה תורות אתיקה מודרניות נוספות, בוחנת את הערך של הרצון הטוב ואת כוונותיו של הפועל.
אתיקה שבה הערך העליון הוא אושרם של הרבים, וכלל ההתנהגות הוא לקדם את הערך הזה
תורת האתיקה של ג'ון סטיוארט מיל, התועלתנות, מדגישה כי את המעשה הראוי ניתן לשפוט על פי שיקול הדעת אשר בוחן את התוצאות המקוות לקידום אושרם של הרבים המושפעים מעשיית אותו המעשה. מכאן שהמעשה הראוי יישפט על פי תוצאתו המקווה בלבד.
רלטיביזם מול אבסולוטיזם
הבחנה נוספת הנהוגה בין מוסר (היחסי לחברה ולתרבות) לבין אתיקה (אשר מטרתה לבקר את המוסר), באה לידי ביטוי בתשובות השונות לשאלה הבאה: האם כללי ההתנהגות הראויים חייבים להיות אחידים עבור כלל בני האדם באשר הם (אבסולוטיזם), או שמא ראוי שחלק מכללי ההתנהגות ישתנו בין תרבויות ובין חברות (רלטיביזם), או שמא ראוי שלכל פרט יהיו כללי התנהגות משלו (סובייקטיביזם)?
פרוטגוראס היה הסובייקטיביסט הראשון, וטען שהאדם הוא קנה המידה למה שהוא טוב כשהוא טוב ולמה שהוא רע כשהוא רע.
הרלטיביסטים הם רבים, וכבר הרודוטוס ערך דיון על השונה והשווה בין תרבויות באשר לתפיסתן את הטוב המוחלט. הרלטיביסטים בתקופתנו (המיוצגים בימינו בעיקר על ידי הפוסט מודרניסטים) טוענים כנגד האבסולוטיסטים כי אין ביכולתם של האחרונים להציג אמות מידה אוניברסליות להתנהגות אתית באופן מניח את הדעת – אין בנמצא קריטריון חיצוני לחברה היכול לשמש כשיפוט מוסרי.
האבסולוטיסטים, מצידם, טוענים שרלטיביזם מוביל למשבר שכן אמות המידה הראויות או המוסר של חברה מסוימת, ניתן לצמצום למוסר של תת-חברות קטנות יותר ויותר, עד שמגיעים לרמת האדם הבודד – ומוסר אינו יכול להיות רלוונטי לאדם אחד בלבד.
אלעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר, מהדורה ראשונה, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1980, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2008 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד בשלושה ספרים)
