הפומה היא החתול החמישי בגודלו לאחר הטיגריס, האריה, היגואר והנמר. בעולם החדש היא שנייה בגודלה לאחר היגואר. אורך גופה נע בין 2.2 ל-2.6 מטרים, שמתוכם תופס הזנב כ-70 סנטימטרים. משקלה נע בין 50 ל-90 קילוגרמים, ומהירותה המרבית לפי ה"נשיונל ג'אוגרפיק ויילד" היא כ-100 קילומטרים בשעה.
הפומה ידועה בתוקפנותה, ומעזה להתעמת עם בני אדם. מטיילים בפטגוניה נוהגים לקחת עמם נשק כהגנה. הפומה ידועה כחיה מאוד טריטוריאלית, ותתקוף כל חיה הנכנסת לשטחה, כולל דובים.
אנטומיה ומראה
גופה של הפומה ארוך וגמיש ומכוסה פרווה קצרה ורכה בצבע חום-צהבהב, או אפור-אדמדם. בצד הגחון הצבעים בהירים מאלה שבצד הגוף העליון, וכן יש גוון לבנבן באוזניה, בשפתה העליונה ובסנטר. זנבה ארוך, גלילי ושעיר וקצהו שחור. הראש קטן יחסית ורחב, והאוזניים גדולות ומעוגלות. הלשון מכוסה בזיזים חדים המשמשים להסרת הבשר מעצמות הטרף, והשיניים מותאמות לשיסוע ולחיתוך הטרף. הרגליים חזקות ושריריות. ברגליה הקדמיות חמש אצבעות וברגליה האחוריות הארוכות יותר יש ארבע אצבעות. בקצות האצבעות ישנם טפרים חדים, הנשלפים בעת הצייד, ואורכם הכולל 9.5-8.1 ס"מ. לפומה ניבים ארוכים, שאורכם 2.5-4.6 ס"מ. קוטר עיניה 12-8 מ"מ. קוטר הגוף בחלק העבה ביותר (לא כולל הרגליים) 97-85 ס"מ.
צפונה ממקסיקו נמצאו פומות במשקל ממוצע של 90 ק"ג, בעוד בפטגוניה משקלן הממוצע של פומות 65 ק"ג. אורכה של הפומה הגדולה ביותר שתועדה בעולם היה 300 ס"מ, אורך זנבה 78 ס"מ, גובה כתפיה 89 ס"מ ומשקלה העצום הגיע ל-140 ק"ג. היא נלכדה בצפון אריזונה.
הפומה צדה בין הערביים וחיה ביחידות. היא נודדת אחר טרפה, אך עם זאת מסמנת לעצמה גם נחלה באמצעות ריח הפרשותיה וגירוד טפריה על עצמים שונים. שיטת הציד היא מארב לטרף בסבך, ואז זינוק וריצה אחר הטרף. בריצה זו מסוגלת פומה להגיע למהירות של כ-50 קמ"ש. באורבה לקופים היא ממתינה על ענף גבוה ואז צדה אותם בזנקה עליהם. הפומה מסוגלת לזנק למרחק של כעשרה מטרים. לאחר שהשיגה את טרפה, הפומה מתמקדת באזור הרגיש ביותר בגופו: הצוואר. החתול הגדול נושך את טרפו נשיכה חזקה באמצעות ניביו החדים. נשיכה זו לרוב ממיתה את הטרף. פומה ממוצעת זקוקה לכ-1.5 ק"ג מזון ביום. במקרה שהיא לא סיימה לאכול את טרפה, תסתיר הפומה את הטרף בשטיח עבה של עלים.
הפומה היא הצייד המוצלח ביותר מכל בני משפחת החתוליים וסדרת הטורפים: צייד מוצלח מתבצע ב-80% מן המקרים. במקרה שהפומה הצליחה בציד טרף גדול, כמו אייל הצפון, אליגטור או דוב צעיר, היא תאכל מבשרו במשך כ-5 ימים ותצא לציד כעבור 3 ימים נוספים. רוב שעות צידה של הפומה הן בין שעות הערביים, אך תועדו מקרים בהם פומות צדו בלילה, עם שחר או אחה"צ. נמצא כי בדומה ליגואר הפומה נוהגת לצוד טרף קטן. לעיתים נדירות תוקפות הפומות בני אדם. ממוצע התקיפות עומד על 0.5 תקיפות בשנה, אך תקיפותיה של הפומה על האדם מתרבות, בשל כריתת יערות והריסת בתי גידול אחרים של בעל החיים.
רבייה
עונת הרבייה של הפומה מתמשכת מסוף הקיץ דרך הסתיו ועד לתחילת החורף. בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו הזכרים מחזרים אחר הנקבות. לאחר מכן, באמצע הסתיו, מתבצעת הזדווגות: הזכר "יושב" על הנקבה ומנסה לנשוך נשיכות עדינות. בסוף הסתיו תמליט הנקבה 6-3 גורים קטנים. משקלם בעת הלידה 300 גרם. השגר בעל מספר הגורים הגדול ביותר היה בן 9 גורים. ההמלטה מתבצעת 180-130 ימים לאחר הפריית הביציות. הגורים עיוורים וחסרי אונים. הם פוקחים עיניהם כעבור 10 ימים. פרוותם מנומרת בכתמים כהים, הנעלמים רק כעבור 3 חודשים.
לאחר שהזכרים הזדווגו עם הנקבות, הם אינם לוקחים שום חלק מחיי המשפחה. הנקבה משוטטת עם הגורים במשך כשנה וחצי, ובזמן זה הם לומדים את כל מה שעליהם ללמוד: היכן נמצא מזון, איפה טמונה להם סכנה, איך לצוד וכדומה. הנקבה מניקה את הגורים במשך 100-80 ימים, אך גורים אלו מתחילים לאכול בשר ציד כבר בגיל 60-30 ימים. לאחר שאמם הדגימה להם במשך 8-7 חודשים איך צדים, בגיל 15-10 חודשים, הנקבה מביאה לגורים טרף קטן יחסית, כגון ארנבת, ומשימתו של הגור הרעב ביותר תהיה להרוג את הארנבת. לאחר מכן, המשפחה תאכל את הטרף. בגיל 17-16 חודשים הגורים כבר יודעים לצוד לבדם, אך עושים זאת בהשגחת אימם בלבד, כדי שלא יפצעו.
בגיל שנה וחצי (18 חודשים) הגורים עוזבים את אימם ומתחילים בחיי הבדידות האופייניים להם. בתקופה זו הם זקוקים למציאת נחלה שגודלה 45-25 קמ"ר אצל הזכרים ו-40-20 קמ"ר אצל הנקבות.
אוכלוסייתה הפראית של הפומה מוערכת ב-50,000 פרטים. בית גידולה של הפומה מגוון, והוא כולל יערות עבותים, יערות דלילים בעלי עצים סבוכים, יערות טרופייםוסוב-טרופיים, הרים עד גובה 2,900 מ', ערבות יבשות כדוגמת הפמפס, אזורים ביצתיים ומסולעים, מדבריות וערבות לחות. הפומות נפוצות בהרי האנדים ואף יותר מכך בהרי הרוקי.
רוב הפומות חיות בפטגוניה (ארגנטינה), דרום-מערב קנדה והחוף המערבי של ארצות הברית, והן שוכנות בדרך כלל בגובה 4,000 מטר.
תת-מינים
עד שנות ה-90 המאוחרות היו ידועים 32 תת-מינים של הפומה. בעקבות מחקר מדעי וגנטי מקיף קוטלגו מחדש הפומות ל-6 תת-מינים בלבד:
.jpg)
