הנסיבות שנכפו על גרמניה בשנות ה-20, כתוצאה מחוזה ורסאי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה ואסר עליה להחזיק ולייצר טנקים, הוליכו לשיתוף פעולה חשאי בין ממשלות גרמניה וברית המועצות בתחום הצבאי. ב-1928, הוקם ליד קאזאן על גדות הוולגהמרכז אימון סודי משותף, אשר יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים ולנסות דגמי טנקים שונים. מספר דגמי אב-טיפוס של טנקים גרמנים הובאו לשם מפורקים והורכבו מחדש. אמנם, אף אחד מהטנקים שנוסו בקאזאן לא היו מוצלחים דיים ולא עברו לשלב הייצור, אך הם סייעו רבות לתכנון הטכני והטקטי לשנים הבאות.
ב-1933 התוו אוסוולד לוץ, המפקח על גיסות התובלה, וראש מטהו היינץ גודריאן, ממקימי חיל השריון בצבא הגרמני בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, את הדרישות לציודן של עוצבות הפאנצר (שריון) הגרמניות לשנים הבאות. בהתבססם במידה מסוימת על המחקר שנערך במתחם הניסוי בקאזאן, החליטו שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים, תחת השמות המוסווים "ZW" ו-"BW". ה-ZW, או Zugführerwagen (מגרמנית: רכב מפקד מחלקה) אמור היה להיות טנק קל חמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ ושני מקלעים, ויועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצר. ה-BW, או BattalionFührerwagen (רכב מפקד גדוד) היה אמור להיות טנק סיוע בינוני לצד ה-ZW, חמוש בתותח בעל קליבר גדול ומותאם לירי פגזים נפיצים על כוחות חי"ר ונ"ט ועמדות מבוצרות של האויב[1]. גודריאן תכנן ששני סוגי הטנקים יכללו חמישה אנשי צוות: תותחן, טען ומפקד בצריח הטנק (המפקד ימוקם מעל התותחן ולו יהיה צריחון בעל שדה ראייה היקפי), ונהג וקשר בתובה. כל טנק יצויד במערכת קשר פנימית המאפשרת תקשורת בין חברי הצוות, ומערכת קשר חיצונית שתאפשר למפקד כוח השריון לתקשר עם הטנקים שבפיקודו[2].
פיתוח
כפי שנקבע בדיוני הוועדה שנערכו ב-11 בינואר1934 במשרד החימוש הגרמני בנוגע להקצאת כלי רכב משוריינים ליחידות הפאנצר במסגרת הרייכסווהר, שתוכנן להתרחב ולכלול 63 דיוויזיות, כל גדוד פאנצר יורכב מארבע פלוגות; שלוש מתוכן מצוידות בטנקי ה-ZW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 3) החמושים בתותח 37 מילימטר, ואילו הרביעית תפעל כפלוגה מסייעת המצוידת בטנקי ה-BW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 4). עוד הוסכם בוועדה על מפרט סופי ל-ZW, לפיו נדרש טנק שמשקלו המקסימלי 15 טון ומהירותו המקסימלית 40 קמ"ש. ה-ZW נועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות השריון הגרמניות, בעל יכולת להשמיד טנקי אויב.
ארבע חברות ניגשו למכרז לפיתוח הטנק: דיימלר-בנץ, קרופ, מאן וריינמטאל (Rheinmetall).
דיימלר בנץ ומאן פיתחו את השלדה וחטיבת הכוח, וריינמטל וקרופ את הצריח והחימוש הראשי. בחינת אבות הטיפוס של החברות השונות נמשכה בין השנים 1936–1937, ובאותה שנה נבחרה השלדה של חברת דיימלר-בנץ והצריח של קרופ. הטנק הראשון, פאנצר III מסדרה A ירד מפס הייצור במאי 1937. באותה שנה יוצרו עשרה טנקים כאלה, מתוכם שניים לא חמושים.
כבר בתחילת תכנונו של הטנק, נודעו חילוקי דעות לגבי חימושו הראשי. מפקח הכוחות הממוכנים דרש לצייד את הפאנצר 3 בתותח 50 מ"מ, אך לא הצליח לשכנע את גורמי משרד החימוש של הצבא[3], האחראים לרכש, שטענו שמאחר ותותח הנגד-טנקים שהופעל באותו זמן על ידי חיל הרגלים היה בקוטר 37 מ"מ, יש להתאימו גם לפאנצר 3 מטעמים של אחידות וסטנדרטיזציה. עם זאת, מלכתחילה תוכננה טבעת הצריח של הטנק להסבה אפשרית בעתיד לתותח 50 מ"מ שאכן בוצעה בהמשך, ואפשרה להאריך את משך חייו המבצעיים של הטנק[4].
המבנה של הפאנצר 3 תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים הגרמניים ממלחמת העולם השנייה, ונשאר זהה בכל דגמי הטנק. חטיבת הכוח מוקמה בירכתי הטנק, תא לחימה בצריח שהורכב במרכז הטנק, ותא נהיגה בחזית. בפאנצר 3 חמישה אנשי צוות: שלושה מהם בצריח, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. אלו הם המפקד, התותחן והטען. המפקד ישב במרכז הצריח, מתחת לכיפת המפקד, כאשר התותחן משמאל לבית הבליעה של התותח הראשי והטען מימין. בחרטום הטנק ישבו הנהג בצד שמאל, ומפעיל הרדיו/מקלען חרטום מימינו. ביניהם הייתה הממסרת.
דגמים A עד H
סדרת הייצור הראשונה, פאנצר סימן 3 דגם A (Panzer III Ausführung A, סימונו הרשמי של הטנק בידי דיימלר בנץ - "Typ 1/ZW"), יוצרה ב-1937. מזקו"ם הטנק הורכב מחמישה גלגלי מרכוב בינוניים בכל צד, גלגל הינע קדמי ושני גלגלים מחזירים. מערכת המתלים הניסיונית הייתה מסוג קפיצי סליל. מנוע הטנק היה מדגם מייבאך 'HL 108 TR' בעל 12 צילינדרים, מקורר מים שייצר 250 כוחות סוס. מנוע זה איפשר לטנק לנוע במהירות מקסימלית של 35 קמ"ש, ובין 10–12 קמ"ש בתנאי שטח. מלאי הדלק בן 300 הליטר העניק לו טווח תאורטי של 95 עד 165 קילומטרים בהתאם לתנאי השטח.
חימושו העיקרי של דגם A היה תותח 37 מ"מ L/46.5[5] בעל מהירות לוע של 760 מטרים לשנייה[6]. צמד מקלעי MG34 בקוטר 7.92 מ"מ הותקנו במקביל לתותח הראשי, ומקלע נוסף הותקן בחרטום התובה, בימין חזית הטנק ושימש את מפעיל הרדיו. התחמושת המובלת בטנק היא 120 פגזים,
ו-4,500 קליעים למקלעים. מיגון הטנק עמד בסך הכל על 14.5 מ"מ מכל הצדדים, 10 מ"מ בחלקו העליון ו-5 מ"מ בגחון, זאת כדי לשמור על מגבלת המשקל המתוכננת[7].
דגם B נכנס לייצור זמן קצר לאחר מכן. בדגם זה ניסו המהנדסים להתגבר על בעיית המתלים באמצעות החלפתם במערכת קפיצי עלה, עם שמונה גלגלי מרכוב קטנים בכל צד ושלושה גלגלים מחזירים. כיפת המפקד הוחלפה גם היא. מלבד זאת, הדגם היה זהה לקודמו, אך שקל מעט יותר - כ-15.9 טונות. כ-15 שלדות יוצרו, והן גם שימשו לבחינת אב הטיפוס של תותח הסער שטוג סימן 3. דגם C שיוצר במקביל, היה זהה לקודמו, עם שינוי קל במערכת הקפיצים. בינואר 1938 נכנס לייצור דגם D, בו עובה השריון ל-30 מ"מ, והותקנה כיפת מפקד חדשה. שינויים אלה העלו את משקלו של הטנק ל-19.8 טונות, וכדי לפצות על כך, הוצגה תיבת הילוכים חדשה ומשופרת בת שישה הילוכים במקום חמישה, שסייעה לשמור על מהירות הדרך של הטנק. כ-30 יחידות מדגם זה יוצרו, ובמספר טנקים מהדגמים הקודמים עובה השריון ל-30 מ"מ.
בשלהי 1938 הוחל בייצור דגם E, שפתר את בעיית המתלים של הטנק. בדגם זה שולב הפיתוח החדשני של מתלים מסוג מוט פיתול (Torsion Bar), שהיו עמידים יותר והעניקו לטנק את היתרון הכרוך בכך שרק חלק קטן ממערכת המתלים הייתה חשופה לאש אויב. הפאנצר 3, כמו מקבילו הסובייטי, הטנק הכבד KV, היה מן הטנקים הראשונים שעשו שימוש במוטות פיתול. חטיבת הכח הוחלפה גם היא; מנוע בהספק של בין 265 ל-300 כוחות סוס ותיבת הילוכים חדשה הותקנו. קרוב ל-100 יחידות מדגם E יוצרו. ייצור המוני של הטנק החל מדגם F, בספטמבר 1939; דגם זה היה כמעט זהה לקודמו.
דגם G שהוכנס לייצור באפריל 1940, כלל מעט שינויים תחילה. השריון בחלקו האחורי של התובה עובה מ-21 מ"מ ל-30 מ"מ, וכיפת המפקד הוחלפה. בסיומה של המערכה על צרפת ביוני 1940, עלתה הבעיה של עוצמת אש בלתי מספיקה של הטנקים הגרמניים. תותח ה-37 מ"מ של הסימן 3 היה נחות בביצועיו למרבית תותחי הטנקים הצרפתים והבריטים, ובעוד שטנקים אלו לא התקשו לחדור את הסימן 3, תותח ה-37 מ"מ שלו הוכח כלא אפקטיבי נגד שריונם העבה של טנקים דוגמת המטילדה סימן 2 הבריטי ושאר B1 הצרפתי. לקחים אלו זירזו את התוכניות הקיימות לשדרוג כוח האש של הטנק לתותח 50 מ"מ KwK 38[8] L-42 קצר קנה, בעל מהירות לוע נמוכה יחסית של 685 מטר לשנייה עם פגז חודר שריון. סוגיה זו של חימושם מחדש של הטנקים הגרמניים הובאה בפני היטלר, שהתעניינותו והבנתו בנושאים טכניים הייתה רבה. הוא הורה שתותח ה-37 מ"מ יוחלף לא בתותח 50 מ"מ L-42 הקצר, אלא בתותח 50 מ"מ L-60 לו קנה ארוך יותר, מהירות לוע גבוהה יותר של 835 מטר לשנייה וכושר חדירת שריון עדיפה. עם זאת, קציני המטה האחראים לנושא מצד משרד החימוש לא ביצעו פקודה זאת, ובחרו להתקין את תותח 50 מ"מ קצר הקנה L-42, מאחר שכבר היה בייצור[9]. כ-50 דגמי G הראשונים צוידו בתותח 37 מ"מ, ואז הוסב הייצור לתותח 50 מ"מ[10]. בהמשך הוחזרו דגמי E ו-F רבים למפעלים להחלפת התותח. מדגם G ואילך היה רק מקלע אחד מקביל לתותח ואחד בתובה.
הדגם הבא של הטנק, דגם H, הכיל מספר שינויים מהותיים. צריח חדש תוכנן לנשיאת תותח ה-50 מ"מ, אשר לראשונה כלל רצפת צריח מסתובבת. 99 פגזים הובלו בטנק. המערכות ב-1940/1939 הוכיחו כי מיגון הפאנצר 3 אינו תואם לשדה הקרב המודרני, ואינו מספק הגנה כנגד תותחי הנ"ט ותותחי הטנקים הקיימים. לקחים אלו הובילו לפתרון ביניים בדמות הוספת לוחות שריון בעובי 30 מ"מ שהוברגו לחזית ולעורף התובה (שעוביים הבסיסי עמד על 30 מ"מ), שהעלו את משקלו של הטנק לכמעט 22 טונות. כדי לפצות על כך, המתלים חוזקו, תיבת ההילוכים הוחלפה בדגם פשוט יותר, ורוחב הזחלים הוגדל מ-36 ס"מ ל-40 ס"מ[11].
דגמים J עד N
במרץ 1941, כחודש לפני סיום הייצור של דגם H, החל להיכנס לייצור דגם J, בו עובי השריון הבסיסי במגן התותח, בחזית התובה ובעורפה עמד על 50 מ"מ. הצבא הזמין תחילה מהתעשייה כ-900 יחידות מדגם J, ואחר כך הגדיל את הדרישה ל-2,700 יחידות. באפריל 1941, בעת הצגת טנקים שנערכה בפני היטלר, הבחין הפיהרר בכך שהפאנצר 3 חמוש בתותח 50 מ"מ הקצר בעל מהירות לוע נמוכה ובלתי מספקת, ולא בתותח ה-L-60 שאותו דרש להתקין בטנק[12]. בהתאם לכך, הוצאו מיד הוראות לתעשייה הגרמנית לחמש את הדגמים הבאים בתותח ה-L-60, אולם הנזק כבר נגרם. ייצור הטנק עם התותח החדש החל רק בדצמבר 1941, והתוצאה הייתה שבחודשים הראשונים לפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב-22 ביוני 1941, בה נתקל כוח השריון הגרמני בטנקים הסובייטיים החדשים יותר, מדגמי KV-1 ו-T-34, שהיו חסינים לאש מתותחי ה-37 מ"מ וה-50 מ"מ הקצר, לא היה אף סימן 3 עם התותח המשופר.
אולם על אף שדרוג כח האש של הטנק, המערכה ברוסיה הוכיחה כי ערכו של הפאנצר 3 בשדה הקרב איננו כפי שהיה. במרץ 1942, ניסו המהנדסים הגרמנים לשדרג את כוח האש של הטנק באמצעות הרכבת צריחו של הפאנצר סימן 4, בן תותח 75 בעל כושר חדירת שריון עדיפה. הניסויים הראו כי השלדה לא תוכל לשאת את המשקל העודף, והרעיון נזנח. עקב כך, הוחלט להמשיך את ייצור הטנק עם תותח ה-50 מ"מ, עד אשר ייכנס טנק הפנתר המתקדם יותר לייצור סדרתי ויחליפו. במחצית 1942 עובה שריון הפאנצר 3 כדי לסייע לו להתמודד מול הטנקים הסובייטים. שריון חזית הצריח עובה מ-30 מ"מ ל-57 מ"מ. כמו כן נוספו לוחות שריון בעובי 20 מ"מ במרווח קטן ממגן התותח וחזית המרכב העליון. גרסה זו של הטנק נודעה כדגם L[13], ממנו יוצרו למעלה מ-600 יחידות עד שלהי 1942.
על אף שהפאנצר 4 נועד להיות טנק סיוע, הרי כבר בשנת 1942 התהפכו היוצרות; הפאנצר 4 צויד בתותח בעל מהירות לוע גבוהה שאיפשר לו להילחם בשריון ביעילות רבה מהפאנצר 3. טנק זה הסתבר כמוצלח יותר מהפאנצר 3 ובעל פוטנציאל רב יותר לשדרוג. כתוצאה מכך, הוחלט ביוני 1942 להתקין בפאנצר 3 סימן N את תותחו המקורי של הפאנצר 4, (סימן A עד F), מסוג L/24 KwK 37 בקוטר 75 מ"מ, בעל מהירות לוע נמוכה. ייעודו היה לוחמה נגד חי"ר וסיוע קרוב; לא רק שלתותח זה היו פגזים נפיצים עדיפים, אלא גם פגזים בעלי מטען חלול בעלי כושר חדירת שריון עדיפה מתותח ה-50 מ"מ, המסוגלים להביס שריון בעובי 70 מ"מ עד 100 מ"מ.
בדגם N נוספו פלטות מיגון (נקראו בגרמנית: Schürzen) לצידי הטנק ולצריח. אלו היו התקני מיגון בעובי של 5 מ"מ אשר הותקנו על מסילה במרווח מסוים מהשריון הראשי ונועדו להגן מפני איום רובי הנ"ט הסובייטים.
מנוע מייבאך HL 120
ייצור
הקושי של גרמניה הנאצית לייצר טנקים לאחר חימושה מחדש, נבע בראש ובראשונה מפירוקה של התעשייה הגרמנית הכבדה בתום מלחמת העולם הראשונה.
בניגוד למפעלי תעשייה קלה לסוגיהם שיכלו לבנות מטוסים וכלי נשק רבים אחרים, ייצור פלדה כבדה לטנקים גרם לתעשייה בעיות רבות, שכן היא דרשה כלים מיוחדים ומומחיות. אף שיכולת הייצור של גרמניה הנאצית התרחבה רבות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, התעשייה לא הוסבה כולה למאמץ המלחמתי (עד 1943), ולא נערכה למאבק ממושך שיערך שנים רבות.
ייצור הטנקים בגרמניה החל ב-1934, באמצעות נתינת חוזים לחברות אזרחיות לרוב; לחברות אלו לא היה ניסיון בייצור טנקים, והן ייצרו אותם באופן אינדיבידואלי ובשיטה שלא תאמה לייצור סדרתי בכמויות גדולות. כאמור לעיל, הפאנצר 3 והפאנצר 4 תוכננו להיות טנקי המערכה העיקריים של עוצבות השריון בשנים הבאות, אולם אי יכולתה של התעשייה הגרמנית לספק טנקים אלה בכמויות מספקות, בגלל מגבלות ייצור, הובילו לכך שמעט כלים מהמתוכנן היו מוכנים למערכות בשנים של 39–1940. כאמצעי ביניים, הוחל בייצורו של הפאנצר סימן 2.
דגמי הטנק הראשונים של הפאנצר 3 - C, B, A ו-D שנבנו על ידי דיימלר בנץ היו דגמי טרום ייצור, ששימשו לבחינת מערכות הטנק, וככאלו יוצרו במספרים קטנים. הייצור ההמוני תוכנן להתחיל מדגם E, אז נוספו שני מפעלים נוספים לתהליך - הנשל ומאן, לצד דיימלר בנץ. בפועל, הושלמו פחות מ-100 יחידות מדגם זה.
הייצור ההמוני של הטנק החל מן הסדרה F, בספטמבר 1939. ב-17 ביולי 1941, עמד התכנון לבניית 7,992 טנקי פאנצר 3 ל-36 דיוויזיות השריון המתוכננות; עם זאת, המאורעות בחזית המזרחית בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה, שגרמו לצבא ולהיטלר לפקפק באפקטיביות של הטנק, הביאו להפחתה בדרישה לייצור הטנק. ב-1942 הושלמו 2,555 טנקים, ו-349 נוספים ב-1943[14], ובאוגוסט אותה שנה הופסק ייצור הטנק באופן סופי, והמפעלים הוסבו לייצור תותח הסער שטוג 3 המבוסס על שלדת הפאנצר 3.
כטנק מערכה, הפאנצר 3 תוכנן להיות המרכיב העיקרי של דיוויזיות הפאנצר (שריון) הגרמניות. בתאוריה, אמורה הייתה דיוויזיית הפאנצר לכלול שני רגימנטים (חטיבה) של טנקים, בני שני גדודים כל אחד. כל גדוד יורכב מארבע פלוגות בנות 32 טנקים כל אחת, שלוש מתוכן תצוידנה בטנקי פאנצר 3. אולם על אף חימושה מחדש של גרמניה הנאצית, ייצור הטנקים התנהל באיטיות, ובעת הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היו בצבא הגרמני רק 98 טנקי פאנצר 3, מדגמים A עד E בעלי תותח 37 מ"מ, כשעיקר העול בלחימה בפולין נפל על 1,445 טנקי פאנצר סימן 1 ו-1,223 פאנצר סימן 2 המיושנים, בסיוע 211 טנקי פאנצר סימן 4[16].
כנגד כח השריון הגרמני עמדו לרשות הצבא הפולני מעט פחות מ-200 טנקים בעלי יכולת חדירת שריון, מרביתם מהדגם 7TP החמוש בתותח בופורס בקוטר 37 מילימטר, ועוד כ-470 טנקים קלים חמושים במקלעים בלבד, שלא היו יעילים בלוחמת שריון. מרבית הטנקים הפולנים פוזרו בין דיוויזיות הרגלים והפרשים, והשפעתם על הקרב הייתה מועטה. במהלך המערכה בפולין, הפאנצר 3 תפקד באופן מוצלח למדי, אם כי מיגון הטנק התברר כלא מספק. בפרק הזמן שבין 1 בספטמבר ל-25 בספטמבר, הושמדו כליל, כלומר ללא יכולת לתקנם או להחזירם למפעלים, 26 טנקי פאנצר 3[17].
המערכה על צרפת
המערכה על צרפת במאי-יוני 1940 הייתה המערכה הצבאית הראשונה בה נערכו קרבות שריון בשריון בקנה מידה גדול, ובה נעשה שימוש בדיוויזיות שריון על ידי שני הצדדים. עשר הדיוויזיות המשוריינות הגרמניות במערכה כללו 2,499 טנקים, ברם, מכל אלה רק 349 היו פאנצר 3, ועוד 278 היו פאנצר סימן 4, והיתר טנקים קלים[18]. מנגד, עמד לרשות הצבא הצרפתי חיל שריון בן 3,285 טנקים, שנחשב לחזק בעולם. עם זאת, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית פיגרה מאחור, והביאה לכך שלפחות שליש מהטנקים פוזרו בין יחידות רגלים ופרשים לסיוע, במקום לרכזם בדיוויזיות שריון. בתחילת המערכה היו לצרפתים שלוש דיוויזיות ממוכנות קלות (DLM), שתפקידן העיקרי היה זה של חיל הפרשים, ועוד ארבע דיוויזיות משוריינות כבדות יותר, שהוקמו בחופזה כלקח מהבליצקריג בפולין[19].
הטנקים הצרפתים מדגמי הסומואה המתקדם שחימושו היה תותח 47 מ"מ ושריונו 56 מ"מ, והשאר B1 בעל תותח 75 בתובה ותותח 47 מ"מ בצריח ושריון בעובי 60 מ"מ, עלו על כל הטנקים הגרמנים מבחינת חימוש ומיגון. עם זאת, אחד מיתרונותיו הטקטיים של הפאנצר 3 על הטנקים הצרפתים טמון היה בצריח שלו, שתוכנן לשלושה אנשי צוות: מפקד, טען ותותחן, בניגוד לאיש צוות בודד במקביליו הצרפתיים. תכנון זה איפשר למפקד הטנק להתמקד בניהול הקרב ולא העמיס עליו מטלות אחרות. בסיכומו של דבר, היו אלה העדיפות הטקטית והשימוש הנרחב במכשירי קשר שסייעו לגרמנים להביס את הטנקים הצרפתים. בסיומה של המערכה הוכחה חשיבותו של הפאנצר 3 כטנק מערכה, אם כי חימושו ומיגונו של הטנק לקו בחסר בקרבות שריון, וכאמור, עובה השריון ושודרג כוח האש של הטנק לתותח 50 מ"מ[20].
פנצר 3 דגם G שנתפס שלל על ידי חיילים בריטיים בצפון אפריקה
צפון אפריקה
עם הגעת חיל המשלוח הגרמני בפיקודו של גנרל ארווין רומל לצפון אפריקה, בפברואר 1941, היה הפאנצר 3 לטנק החשוב ביותר של העוצבות הגרמניות, אם כי לא היה זמין במספרים מספקים. הטנקים האופייניים של הכוחות הבריטים ב-1941 ובמחצית הראשונה של 1942 היו הקרוסיידר, הולנטיין והמטילדה סימן 2, החמושים לרוב בתותח 2 הליטראות (40 מ"מ) אשר היה מסוגל לחדור את שריון הפאנצר 3 מטווח של עד 700 מטרים[21], בעוד תותחי ה-37 מ"מ וה-50 מ"מ הקצר של הפאנצר 3 התקשו לחדור את שריונם העבה של המטילדה והולנטיין. בתחילת 1942 החלו להגיע לזירה טנקי פאנצר 3 חמושים בתותח L-60, שבאותה עת היו עדיפים על מרבית טנקי הבריטים, אולם להם הייתה השפעה מועטה על הקרבות באותה שנה, שכן כח השריון הגרמני סבל מבעיות אספקה ונמצא בנחיתות מספרית אל מול הבריטים, מאחר שחלק ניכר מן המשאבים הגרמניים הופנו למלחמה ברוסיה. טנקי הM4 שרמן האמריקאים שהגיעו במחצית 1942 לחזית, העניקו לצוותים הבריטיים והאמריקניים באפריקה עליונות על הפאנצר סימן 3. הפאנצר 3 נשאר הטנק הנפוץ ביותר של חיל המשלוח הגרמני עד סיומה של המערכה, כשיותר ויותר טנקים מדגם N עם תותח 75 המ"מ הקצר החלו להגיע לחזית[22].
החזית המזרחית
ב-22 ביוני 1941, החל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. כח השריון הגרמני בתחילת המתקפה כלל 3,200 טנקים, ב-17 דיוויזיות פאנצר שאורגנו בארבע 'פאנצרגרופן'[23]. באותה עת הפאנצר 3 היה לטנק החשוב ביותר בצבא הגרמני מבחינה מספרית, כשחלקו בכח השריון היה 350 טנקים בני תותח 37 מ"מ ו-1,090 טנקים בני תותח 50 מ"מ קצר. בתחילת המערכה נהנה השריון הגרמני מעליונות ברורה, בארגון ובאימון, על השריון הסובייטי שניצב מולו. חיל השריון הסובייטי, שהחל להתאושש מהטיהורים הגדולים של הקצינים ב-37–1938, לקה קשות בארגון ובדוקטרינה על תפעול השריון. לפי ההערכות, עמדו לרשות הצבא האדום כ-20,000 טנקים ביוני 1941, רובם מדגמי T-26 ומסדרת BT המיושנים, הנחותים מן הפאנצר 3; עם זאת, כלל גם חיל השריון הסובייטי כמה מאות טנקים מדגם T-34 הבינוני ו-KV הכבד, שהיו עדיפים על כל הטנקים בארסנל הגרמני, בעיקר בתחום המיגון והחימוש.
תותח ה-37 מ"מ של הפאנצר 3 כלל לא היה מסוגל לחדור את שריונו העבה של ה-KV, שעמד על 75 מ"מ, ואת ה-T-34, שעמד על 45 מ"מ, בעוד תותח 50 מ"מ הקצר שלו היה מסוגל לחדור טנקים אלה מטווח מרבי של 50 מטרים. כתוצאה מכך, ניתנה עדיפות לחימושם מחדש של טנקי פנצר 3 בתותחים משופרים מדגם L/60, בקוטר 50 מ"מ. סימנים J1 עד M קיבלו את התותח החדש, יחד עם מיגון טוב יותר. באפריל 1942 כבר היו 1,893 טנקי פאנצר 3 עם תותחי ה-50 מ"מ.
אולם גם טנקי הפאנצר 3 המצוידים בתותח L-60, שהגיעו לראשונה לחזית בתחילת 1942, לא היו יעילים בהרבה כנגד השריון הסובייטי המתקדם, ונחשבו רק כאמצעי ביניים; תותח זה היה מסוגל לחדור את שריון החזית של ה-T-34 רק מטווח מרבי של 500 מטרים. אף-על-פי-כן, הפאנצר 3 המשיך למלא תפקיד חשוב בעוצבות השריון הגרמניות ב-1942 ובחודשים הראשונים של 1943, בגלל זמינותו, ואחר כך הלך הטנק ונדחק לתפקידים משניים, כשאת מקומו כטנק מערכה החליפו טנקי הפאנצר 4 המשופרים וטנקי הפנתר, שהחלו להיכנס לשירות.
פאנצר 3 עם ציוד לצליחת נתיבי מים
טנקי פאנצר 3 המשיכו לשרת בחזיתות השונות במספרים קטנים עד לסיומה של המלחמה, בעיקר בתפקידי שמירה בשטחים הכבושים על ידי הנאצים וכטנקי אימונים. בפברואר 1945 עוד היו כ-534 טנקי פאנצר 3 בשירות הצבא הגרמני[24]. גם גרסאות טנקי הפיקוד של הפאנצר 3 נשארו בשירות פעיל עד סיומה של המלחמה. על אף מגרעות קלות, הטנק היה מתקדם מבחינה טכנית, ובעל עיצוב מאוזן שאפשר למתכננים להגדיל את חימושו ואת מיגונו לאורך תקופת שירותו. בשנים הראשונות של המלחמה, הוא הוכיח את ערכו בשדה הקרב, אך ב-1942 כבר נחשב נחות עקב אי יכולתו לשאת עוד שיפורים שיאפשרו לו להתמודד במירוץ החימוש והמיגון.
בשירות צבאות זרים
במהלך המלחמה, נפלו שלל מספר גדול של טנקי פאנצר 3 בידי הצבא האדום, שם קיבלו את הסימון T-3. רק חלק קטן מהם הוכנסו לשירות פעיל נגד הנאצים, בגלל התותח הלא מספק, ומחסור בפגזים מתאימים וחלקי חילוף. אחרים שימשו לאימונים[25].
מספר טנקי פאנצר 3 מדגם J הועברו לטורקיה ב-1942. צבא פולין החופשית השתמש בכמה טנקים שנלקחו שלל בצפון אפריקה למטרות אימונים[26].
יפן, בעלת בריתה של גרמניה רכשה ממנה שני טנקי פאנצר 3, כדי ללמוד מן התכנון הגרמני. ואולם, מכיוון שעיקר המאמץ הטכנולוגי היפני היה מופנה לחילות האוויר והים, לא נעשה רבות עם טנקים אלה. שני הטנקים - אחד חמוש בתותח 50 מ"מ והשני בתותח 75 מ"מ - לא סופקו ליפן עד 1943, ואז הייתה הטכנולוגיה של הטנק מיושנת למדי[27].
מרכבו של הפאנצר 3, שהוכח מבחינה מכנית, שימש לפיתוחים שונים עד סוף המלחמה. ההסבה הנפוצה ביותר הייתה של תותח הסער שטוג 3, שפיתוחו החל לפני פרוץ המלחמה. בתחילה, השטוג 3 היה חמוש בתותח קצר קנה בקוטר 75 מ"מ, ויועד לסייע לחיילי הרגלים, אולם ב-1942 הוסב תפקידו למשחית טנקים, בן תותח 75 מ"מ ארוך. השטוג 3, על שלל גרסאותיו, היה לרק"ם הנפוץ ביותר של גרמניה הנאצית במהלך המלחמה, ממנו יוצרו למעלה מ-10,000 יחידות. תותח סער נוסף שהשתמש במרכב של הפאנצר 3 היה Sturm-Infanteriegeschutz 33B או SiG 33B בקיצור (מגרמנית: תותח סער לחיילי הרגלים), ממנו נבנו 24 יחידות ב-1942. תכליתו של כלי זה היה לוחמה בשטח בנוי, כזו שאפיינה את הלחימה בסטלינגרד, וחימושו היה תותח הוביצר בקוטר 150 מ"מ L-11, שהותקן במבנה עילי מקובע. ה-SiG 33 נזנח לטובת השטורמפאנצר 4, בעל מיגון עדיף[28].
לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה (מבצע ארי-הים), פותחו הטאוכפנצר Tauchpanzer) 3 - מגרמנית: טנק צולל) - טנקים שהוסבו כ"טנקי צלילה".
כל פתחי הטנק נאטמו והרווח בין הצריח לתובה נסגר על ידי טבעת גומי מתנפחת. אריג גומי אטום למים כיסה את צריחון המפקד, את בסיס התותח ואת מקלע התובה. אוויר סופק למנוע על ידי צינור באורך 18 מטרים, והאגזוז כוסה בשסתומים אל-חוזרים המונעים זרימת הנוזל במערכת בכיוון הפוך. עומק הצלילה המרבי היה 15 מטרים, ומשך השהייה לצוות היה כ-20 דקות. 168 טנקים הוסבו בין יולי לאוקטובר 1940[29].
טנקי פאנצר 3 רבים הוסבו לטנקי פיקוד (Panzerbefehlswagen - פנצרבפהלסוואגן). אלה כללו תותח דמה, צריח מקובע, מכשירי קשר ארוכי טווח ואנטנה על גבי תא המנוע. מ-1942 טנקי הפיקוד כללו תותח רגיל בעקבות דרישות מהחיילים בשטח.
בנובמבר 1942, עלה הצורך בטנקי להביור לקרבות רחוב שאפיינו את הלחימה בסטלינגרד. בין פברואר לאפריל 1943, 100 טנקים מדגם פאנצר 3 סימן M יוצרו כ'פלאמפנצר' (Flammpanzer) - טנק להביור. הטנק היה כמעט זהה לפאנצר 3, מלבד הלהביור שהחליף את התותח הראשי.
עם כניסתם לשירות של תותחי ארטילריה מתנייעים, נדרש כלי תצפית קדמית משוריין (Artillerie-Panzerbeobachtungswagen - ארטלרי-פנצרבאובאכטונגסוואגן). בין פברואר 1943 לאפריל 1944 הוסבו 262 טנקי פאנצר 3 מדגמים E ו-H שנחשבו למיושנים לרכבי תצפית. כללו תותח דמה.
150 טנקי פנצר 3 הוסבו לרכבי חילוץ משוריינים שכונו Bergepanzer 3 (ברגפאנצר).
התותח המתנייע הסובייטי SU-76i שנכנס לשירות ב-1943, היה מבוסס על מרכב טנקי פאנצר 3 ושטוג 3, שרבים מהם נלקחו שלל בידי הרוסים, בייחוד בסטלינגרד. כ-1,200 כלים מסוג זה יוצרו ב-1943 על ידי הצבא האדום: הצריח הוסר, ובמקומו הותקן תותח 76 מ"מ עם יכולת צידוד מוגבלת.
לקריאה נוספת
Chamberlain, Peter; .Doyle, Hilary. Encyclopedia of German Tanks of World War Two. Sterling Publishing, 1999
Heinz GuderianAchtung - Panzer! The Development of Tank Warfare, Cassell Military Classics 1999.
Leland Ness Jane's World War II Tanks and Fighting Vehicles, Harper Collins 2002
Perrett, Bryan. Panzerkampfwagen III Medium Tank 1936-44, Osprey Publishing, 1999
Spielberger, Walter (1993). Panzer III and its variants. Schiffer Publishing LTD
White B.T. German Tanks and Armored Vehicles 1914-1945, Acro Publishing 1968
^Thomas L. Jentz. Panzer Truppen: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1933 - 1942, Schiffer Military History, 1996, p.104
^הדיוויזיה המשוריינת הצרפתית הרביעית עוד הייתה בתהליך הקמה בעת שהחלה הפלישה הגרמנית לארצות השפלה.
^Zaloga, Steven. Duel 63: Panzer III vs Somua S-35, Osprey 2014. pp. 73-74
^Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002, pp.56
^הפאנצרגרופן כונו מאוחר יותר 'ארמיות שריון'. Perrett, עמ' 42.
^Thomas L. Jentz. Panzer Truppen 2: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1943 - 1945, Schiffer Military History, 1996, p.280
