ישנן שתי גרסאות לכלי: הראשונה הייתה מצוידת בתותחי 7.62 ס"מ שנתפסו כשלל מהצבא האדום, והשנייה הייתה מצוידת בתותחי 7.5 ס"מ PaK 40. המארדר 2 היה כלי בעל פרופיל גבוה עם תא לחימה פתוח, ושריון דק שסיפק הגנה מועטה ביותר לאנשי הצוות.
בכל זאת, המארדר 2 (ומארדר 3 הדומה) סיפקו עלייה גדולה בכוח הירי הנגד טנקי של השריון הגרמני באותה התקופה.
כיום שרדו רק 4 יחידות.
היסטוריה
במהלך השבועות הראשונים של מבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות, פגשו הכוחות הגרמנים בטנקיםסובייטים חדשים מסוג T-34 ו-KV, שעלו על כל הטנקים הגרמניים הקיימים.
אף על פי כן, בתחילת המערכה נהנה השריון הגרמני מעליונות ברורה, בארגון ובאימון, על השריון הסובייטי שניצב מולו. חיל השריון הסובייטי, שהחל להתאושש מהטיהורים הגדולים של הקצינים ב-1938-37, לקה קשות בארגון ובדוקטרינה על תפעול השריון.
עם זאת, התעורר הצורך בדחיפות לכלים ניידים בעלי כח אש נגד טנקי משופר.
המארדרים השונים (על גרסאותיהם השונות) לחמו בכול החזיתות במלחמת העולם השנייה, אך בעיקר בחזית המזרחית. המארדר 2 שירת בגדודי השריון גם בורמאכט וגם בוואפן אס אס וגם מספר יחידות שירתו בלופטוואפה. המגרעות של המארדר היו קשורות בעיקר ביכולת ההשרדות של הכלי. השילוב של צללית גבוהה ותא לחימה פתוח מלמעלה יצר מצב שבו הכלי היה פגיע גם לירי ארטילריה, הפצצות מטוסים ורימוני יד. השריון של המארדר היה דק יחסית והוא היה פגיע מפני טנקי אויב ואש מתת מקלע. המארדר לא היה כלי התקפי, ולחימה בשטח בנוי או לחימה פנים אל פנים הייתה מסוכנת ביותר בגלל התא הפתוח. הוא היה נשק הגנתי ביסודו, שתפעולו המועדף היה במארב או בעמדות קבועות למחצה. למרות כול החסרונות של המארדר 2, הוא היה הרבה יותר יעיל מתותחים נגד טנקים נייחים.