PROFILBARU.COM

עקרון הרצף (באנגלית: The Continuum Concept) הוא אידאה המתייחסת להתפתחות האדם ולגידול תינוקות. אידאה זו נוסחה על ידי התרפיסטית האמריקנית ג'ין לידלוף בספרה "עקרון הרצף" שיצא לאור ב-1975. לפי לידלוף, גידול ילדים לפי השיטה מבטיח את התפתחותו הגופנית, המנטלית והרגשית של התינוק מיום היוולדו, ועד הגיל בו הוא מסוגל להתרחק מאמו על פי רצונו. שם השיטה מתבסס על תפיסתה כהמשך רציף לאופן בו גודלו ילדים באופן טבעי משחר ההיסטוריה.

הרקע להמצאת השיטה

בראשית שנות ה-70 יצאה ג'ין לידלוף, ניו יורקרית צעירה, לטיול ביערות ונצואלה בחיפוש אחר יהלומים והרפתקאות. היא פגשה שם בבני שבט ההיקואנה הילידי-מקומי, שלא נחשפו כמעט כלל למערב, וחיה במחיצתם לסירוגין במשך למעלה משנתיים. לידלוף הבחינה כי תינוקות השבט כמעט שאינם בוכים, והילדים נראו לה מאושרים, רגועים ועצמאיים בהרבה מילדי המערב. הדבר הביא אותה לחקור את התופעה, והיא הצליחה לבודד כמה אפיונים, המבדילים בין אופן גידול הילדים בקרב שבט ההיקואנה, ובין אופן גידול הילדים בעולם המערבי:

תינוק היקואנה נישא על גוף אימו 24 שעות ביממה, בניגוד לתינוק בעולם המערבי המבלה לא מעט מזמנו בעריסה, במיטה או בעגלה.
תינוק היקואנה זוכה לעצמאות כמעט טוטאלית מרגע בו הוא מתרחק מאימו על פי רצונו, וזאת מפני שהוריו סומכים על חוש ההישרדות והזהירות הארכיטיפי המצוי בו.
תינוק היקואנה אינו עומד במרכז תשומת ליבם של הוריו או של מבוגרים אחרים. הוא אמנם צמוד לאימו, אך היא אינה שרה לו, מספרת לו סיפורים או מסבירה לו דברים, כדברי לידלוף: "מעולם לא ראיתי מישהו מלמד. לימוד היה כל הזמן, אך הוא לא הופרע על ידי הוראה."^[1] מתוך כך נוכח התינוק בכל מעשיה של אימו, בעבודותיה, בשיחותיה ובקשריה עם אחרים, וכצופה פסיבי הוא לומד כיצד להתנהג כבודד וכפרט בתוך חברה.

מסקנתה של לידלוף הייתה שהקרבה הפיזית הרצופה של התינוק לאימו, תוך למידה פסיבית, היא הגורם הראשון לאושרם ולשלוותם הרבה של תינוקות השבט. לתחושות אלו מצטרפות גם תחושות עצמאות וביטחון עצמי, בזכות חופש התנועה המוחלט לו זוכים ילדי השבט, שכן הדבר מאפשר להם לחקור את המרחב בנחת, תוך הכרה ביכולותיהם ובחושיהם. על סמך תוצאות מחקרה פיתחה לידלוף את שיטת 'עקרון הרצף', ופרסמה את המלצותיה ב-1975 בספר 'עקרון הרצף - החיפוש אחר האושר שאבד'. הספר תורגם לעשרות שפות, ביניהן עברית, הופץ במיליוני עותקים^[1] וזוכה לפופולריות רבה עד היום.

עקרונות השיטה

בבסיס 'עקרון הרצף' עומדת התפיסה על פיה כל תינוק אנושי בא לעולם עם אוסף ציפיות וצרכים מולדים, שהתגבשו בו בעקבות עשרות אלפי שנות אבולוציה אנושית (זאת בניגוד לתפיסה הרואה בתינוק "לוח חלק"). מרגע שנולד, מצפה התינוק שהוריו יגשימו את ציפיותיו המולדות, ויספקו את צרכיו הרגשיים והגופניים.

על פי עקרון הרצף, הציפייה החשובה והמשמעותית ביותר של התינוק היא להימצא בחודשי חייו הראשונים במגע מתמיד עם אמו (או עם המטפל בו באופן קבוע ועקבי). הוא מצפה לחוש קרבה לגוף אמו המוכר לו, לינוק בכל עת שירצה, לישון עם אמו באותה מיטה ולחוש כל תנועה בגופה, כפי שחווה בהיותו עובר, ולהינשא בזרועותיה כל הזמן, כפי שאמהות נשאו את תינוקותיהן אלפי שנים לפני המצאת עגלת התינוקות. כדברי לידלוף:

החוויה שהייתה לנו במשך מאות אלפי שנים היא להינשא על הידיים. באיזה מקום אחר היינו יכולים להיות? הרי אף אחד לא היה מניח תינוק, כי בעלי חיים היו טורפים אותו. אי אפשר היה להשאיר ילד לבד בג'ונגל או בסוואנה.

ציפייה שנייה של התינוק על פי עקרון הרצף, היא להיות נוכח באופן מתמיד בחיי המבוגרים, מבלי להוות את מרכז תשומת לבם. באופן זה הוא ילמד כיצד להתנהג, יידע איך קוראים לדברים, ויהפוך ליצור סקרן וחברותי. במקביל מצפה התינוק כי הוריו יפגינו ביטחון ביכולתו לחקור את סביבתו, מבלי לגונן עליו יותר מדי, ובכך יתגברו ביטחונו העצמי ועצמאותו.

לפי עקרון הרצף, כאשר ציפיות אלו מתממשות, התינוק (או הפעוט) ממעט מאוד לבכות, וחש אהוב ובעל ערך עצמי. תחושה זו תלווה אותו כל חייו ותהפוך אותו לאדם בריא, חברתי ומאושר יותר. לעומת זאת, אם צרכים אלה לא נענים, התינוק חווה מצוקה, חסך וכמיהה לשלמות עצמית. בעקבות כך הוא יגדל ויהפוך לילד תלותי, המחפש חיזוקים בסביבתו לעצמיותו. משם קצרה הדרך להפיכתו למבוגר אנטי-חברתי, המחפש תמידית אחר האושר, אך מתקשה להגדירו. לידלוף תולה את תחלואות החברה המערבית, ובהן בעיקר הניכור והאלימות, באופן בו גדלים בה ילדים, המרוחק מאוד מן "הדרך הטבעית" לשיטתה. היא טוענת כי אנשים שחיפשו בילדותם חיזוקים לעצמיותם, ולא הרגישו נאהבים ושלמים עם עצמם, יהפכו לבסוף לאנשים תלותיים ואלימים, בעלי נטייה להתמכרות.^[2] לדברי לידלוף, גידול תינוקות באופן המנוגד לעקרון הרצף, מביא אותם לפצות את עצמם באופן מיידי ואף בהמשך חייהם, באופן הפוגע בהם מנטלית וחברתית, ובסופו של דבר עלול לגרום להם להפרעות אישיות.

חשיבותו העצומה של המגע הפיזי בין תינוק להוריו על פי עקרון הרצף עודד את השימוש במנשאים מודרניים

יישום השיטה

כדי לקיים את 'עקרון הרצף' באופן מעשי, ממליצה לידלוף על הקפדה על הכללים הבאים:

מיד לאחר היוולדו של התינוק, עליו להיות צמוד לאמו, חבוק בזרועותיה או נתון במנשא. עליה לשאתו על גופה בכל עת, או להבטיח כי מטפל אחר יישא אותו על גופו במקומה, בזמן שאינה יכולה לעשות כן (בעת מקלחת או עשיית צרכים). פעולה זו נועדה לאפשר לתינוק לראות ולהרגיש את אמו בכל רגע, לישון עליה ולינוק ממנה, עד הגיעו לגיל בו הוא מסוגל להתרחק ממנה על פי בחירתו (לרוב בגיל 6 עד 8 חודשים). אפשר להתחלק במשא עם מבוגר אחר כמו האב או מטפלת קבועה, ואף לארגן קבוצת אמהות למפגשים של כמה פעמים בשבוע, שיישמו את עקרון הרצף, כפי שהוא מיושם בשבט המורחב.
על התינוק לישון במיטת אמו כשהוא צמוד אליה כל העת, עד שיבקש לישון במיטה משלו (לרוב בגיל שנתיים). הוא יעזוב כאשר ירגיש בטוח לגמרי במעמדו ובמקומו אצל הוריו, וידע שתמיד יתקבל בזרועות פתוחות.
יש להניק את התינוק (ולא להאכילו בתחליפי חלב אם) בכל רגע שיחפוץ.
יש להגיב מיד לכל תנועה או קול של התינוק (כמו בכי, חוסר שקט, התפתלות וכדומה) ללא שפיטה, כעס או שלילה של צורכי התינוק, אך גם להימנע מהפגנת דאגה מופרזת כלפיו, או הפיכתו למרכז העניינים.
על האם ושאר המטפלים בתינוק להתייחס לצרכיו החברתיים, לראות בו חלק בלתי נפרד מהם, ולהכיר בהיותו רצוי וראוי.

התפשטות השיטה בעולם המערבי

זמן קצר לאחר פרסום ספרה של לידלוף, זכתה שיטת עקרון הרצף להתעניינות רבה, והיא אומצה בידי אמהות רבות, בעיקר בארצות הברית. הספר תורגם לשפות רבות, והשיטה מצאה לה מקום גם באירופה. בשנים האחרונות התגבשו קהילות תומכות של נשים המגדלות את ילדיהן על פי עקרון הרצף, וכן פורומים לתמיכה וייעוץ באינטרנט עבור המבקשות לנהוג על פי השיטה בגידול ילדיהן.

ספרה של לידלוף תורגם לעברית בשלהי שנות ה-90, דבר שחשף את השיטה לקהל רחב יותר בישראל. מהלך מעניין שנצפה הוא שיבתן של נשים ממוצא אתיופי לגדל ילדים בגישה המסורתית הנהוגה במשפחתן, הדומה מאוד לעקרון הרצף.^[3]

ביקורת על השיטה

בצד לא מעט מצדדים נלהבים ב'עקרון הרצף', הועלו טענות רבות נגדו, כשהעיקרית בהן היא הטענה שהשיטה ישימה רק בחברה הילידית ולא מתאימה לחברה המודרנית.^[4] הסיבות לכך הן שבחברה הילידית מתקיימים תנאים בסיסיים, כמו חיים בשבט בו החברים מסייעים לאם, או העובדה שהאם אינה נאלצת לצאת לעבוד כדי לפרנס.^[5]

כן נטען שלידלוף איננה אנתרופולוגית, ולפיכך אין בידיה הכלים הבסיסיים לבצע מחקר ראוי, ולאבחן באופן מדעי והשוואתי את הסיבות האמיתיות לאושרם של ילדי ההיקואנה (האם הם באמת מאושרים? אם כן, יש לבדוק האם הסיבות לכך עשויות להיות אחרות, למשל: סוג האוכל ממנו הם ניזונים, שלוות הנפש של הג'ונגל או הקשר ההדוק שלהם עם אביהם).

טענה נוספת שהועלתה נגד השיטה היא שלידלוף הגתה בכוונה שיטה קיצונית, כדי להוות משקל נגד גישות החינוך הנוקשות שרווחו בשנות ה-70, לפיהן כל מתן תשומת לב מעבר להאכלה ולצרכים בסיסיים הוא פינוק. בראיונות שנערכו עמה לא הסתירה לידלוף כי גדלה בבית קר ומנוכר, שנוהל על פי גישות חינוך כאלו, וכי אמה מנעה ממנה ומאחותה כל יחס אוהד ואוהב.^[1]

נגד לידלוף אף נטען ששיטתה נועדה לגרום רגשות אשם לאם המערבית, וכן כי לא ייתכן שאישה כמוה, שלא התנסתה מימיה באמהוּת, תלמד אחרות כיצד לגדל את ילדיהן.^[6] במקביל יצאו ארגונים פמיניסטים נגד השיטה, בטענה שהיא מחזירה נשים הביתה למשך חודשים ואפילו שנים, דבר הפוגע ביכולתן לשמש בעמדות השפעה בחברה.^[1]